1.      לפניי בקשה לביטול פסק דין אשר ניתן כנגד המבקש ביום 18.07.23 בהעדר התייצבות, על יסוד הוכחת זימונו כדין.

2.      כנגד המבקש הוגש ביום 02.03.2023 כתב אישום המייחס לו עבירה של אי ציות לאור אדום מיום 14.03.2021, בניגוד לתקנה 22 (א) לתקנות התעבורה.

3.      מאישור המסירה הסרוק לנט המשפט עולה כי הודעה ראשונה אודות קיומו של הדו"ח נשלחה למבקש ביום 06.05.2021 וחזרה מסיבת "לא נדרש" וכי זומן לדיון בעניינו, בהתאם לאישור המסירה המצורף לתגובת המשיבה ביום 06.04.2023, זימון אשר חזר אף הוא מסיבת "לא נדרש".

4.      לטענת המבקש לא קיבל זימון לדיון, כי החתימה המופיעה על גבי אישור המסירה הסרוק לנט המשפט אינה חתימתו אלא חתימה מזויפת. המבקש טען כי היה על המאשימה לשלוח לו הודעה אודות קיומו של הדו"ח בתוך 4 חודשים ממועד ביצוע העבירה, כי המסירה בוצעה לאחר מועד הדיון (18.07.23). עוד טען המבקש כי הוא כופר באשמה.

5.      המשיבה מתנגדת לביטול פסק הדין, בהתבסס על אישור המסירה המפורט לעיל וכי אין בטיעוני המבקש כדי להצביע על עיוות דין או פגם בחזקת המסירה כדין.

6.      לאחר ששקלתי את טענות בצדדים באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

7.      סעיף 130(ח) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: החסד"פ) קובע, כהאי לישנא: "נגזר דינו של הנאשם בחטא או בעוון שלא בפניו, רשאי בית המשפט, על פי בקשת הנדון, לבטל את הדיון לרבות את הכרעת הדין וגזר הדין אם ניתנו בהעדרו, אם נוכח שהייתה סיבה מוצדקת לאי התייצבותו או אם ראה שהדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין בקשה לפי סעיף קטן זה תוגש תוך שלושים ימים מהיום שהומצא לנאשם פסק הדין אולם רשאי בית המשפט לדון בבקשה שהוגשה לאחר מועד זה אם הבקשה הוגשה בהסכמת התובע". בקשה זו הוגשה בחלוף מספר רב של חודשים מעת מתן פסק הדין ובהעדר הסכמת תובע. טעם דיוני זה שומט את הקרקע לביטול פסק הדין.

8.      יתרה מכך - מן ההיבט המהותי - על אחד משני אדנים יכול בית המשפט לבסס את מסקנתו לביטול פסק דין שניתן בהעדרו של נאשם; סיבה מוצדקת לאי ההתייצבות או מניעת עיוות דין (לדיון מפורט ומורחב, ראו רע"פ 8427/17 מדינת ישראל נ' סאלם (25.3.2018) (להלן: "עניין סאלם")).

9.      לעניין אי התייצבות לדין - הרי שאין בעמדת המבקש כדי לסתור את חזקת המסירה כדין חרף התמקדותו בפגם בחזקת המסירה כדין. דומה כי המבקש לא פירש נכונה את אישורי המסירה הקיימים בהליך זה ואשר מולאו כדין; אישור המסירה הסרוק לנט המשפט מיום 06.05.2021 נשלח אליו כחודשיים לאחר ביצוע העבירה, כנדרש, וחזר מסיבת "לא נדרש". אישור המסירה המצורף לתגובת המשיבה מיום 06.04.2023 הוא זה המודיע למבקש אודות מועד הדיון אליו לא התייצב. גם אישור זה חזר מסיבת "לא נדרש". אישור המסירה הסרוק אף הוא לנט המשפט, מיום 31.07.2023 הוא זה המודיע למבקש כי ניתן כנגדו פסק דין בהעדר התייצבות. כל אישורי המסירה מולאו כנדרש לרבות ציון שם עובד הדואר וחתימתו וכן מועד המסירה (וראה לענין זה עפ"ת 16209-10-22 (מחוזי חיפה) עבד אלגני נ' מדינת ישראל (26.12.22). המבקש לא עמד בנטל הרובץ על כתפיו להראות כי אי קבלת דבר הדואר נבע מסיבות שאינן תלויות בו וראה לענין זה עפ"ת 25991-10-22 (מחוזי חיפה) איזגיאייב נ' מדינת ישראל (15.12.22). חזקת המסירה כדין קמה בחלוף 15 ימים ממועד המסירה באין דרישה לקבלת דבר הדואר.

10.  לעניין חשש מעיוות דין - יש להצביע על שיקולים כבדי משקל, שיש בהם פוטנציאל ממשי לשינוי התוצאה, על מנת שיבוטל פסק הדין בעילה של חשש לעיוות דין. וכפי שהובהר בע"פ 6920/07 חסון נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (4.9.2007):"המונח 'עיוות דין' פורש בפסיקתו של בית משפט זה כמקרה שבו תוצאת המשפט היתה יכולה להיות שונה עקב פגם מסוים שנפל בהליך... או כמקרה שבו נפל בהליך פגם פרוצדוראלי כה חמור היורד לשורשו של עניין עד שקמה חזקה שנגרם עיוות דין ללא צורך בהצבעה על קשר סיבתי בין הפגם לתוצאה" (שם, בפסקה 7). ודוק, בענין זה נקבע, כי על הטוען לקיומה של עילה בדבר חשש לעיוות דין, להציג טעמים הנתמכים בראיות שיש בהם פוטנציאל ממשי לשינוי התוצאה (ענין 'סאלם'). טענותיו של המבקש אינן מצביעות על פוטנציאל ממשי כנדרש ולמעשה כלל לא נטענה טענה לגופו של ענין. הטענה כי המבקש אינו חתום על אישור המסירה וכי חתימתו זויפה לכאורה, אינה מתייחסת לאישור המסירה נשוא זימונו לדין. הטענה נטענה בעלמא וללא תימוכין. כמו כן, טענת חפות לכשעצמה אינה מבססת, כידוע, חשש מעיוות דין.

11.  ממכלול הנימוקים האמורים לעיל, הבקשה לביטול פסק הדין נדחית.

ניתנה היום, כ"א אדר א' תשפ"ד, 01 מרץ 2024, בהעדר הצדדים.