עסקינן בבקשה לביטול פסק דין שניתן ביום 04.05.2023 בהעדר התייצבות מטעם המבקש ועל יסוד הוכחת זימונו כדין. בגדרו של פסק הדין הורשע המבקש בעבירה של נהיגה ללא רישיון נהיגה תקף (פקיעה מעל שנתיים) שנעברה ביום 01.02.2023 והוטלה עליו פסילה בפועל בת 3 חודשים; פע"ת בת 3 חודשים למשך 3 שנים; וקנס ע"ס 1,500 ₪.

בבקשה נטען כי המבקש איבד את הזימון לדין שניתן לו ע"י השוטר האוכף ובעקבות כך פנה למזכירות בית משפט זה  ושם נאמר לו כי לא קיים תיק פתוח וכאשר יפתח התיק ישלח לו המועד. כמו כן, נטען כי כיום המבקש תיקן את המחדל ומחזיר ברישיון נהיגה. עוד נטען, כי "למבקש טענות קשות כנגד כתב האישום" וכי "תוצאותיו של פסק הדין האמור הנן הרות אסון".

המשיבה מתנגדת לבקשה. לטענתה, כל טענות המבקש נטענו בעלמא וללא תימוכין כנדרש. כמו כן, המבקש לא הסביר בבקשתו מדוע יגרם לו עיוות דין.

סעיף 130(ח) לחסד"פ קובע כהאי לישנא: "נגזר דינו של הנאשם בחטא או בעוון שלא בפניו, רשאי בית המשפט, על פי בקשת הנידון, לבטל את הדיון לרבות את הכרעת הדין וגזר הדין אם ניתנו בהעדרו, אם נוכח שהיתה סיבה מוצדקת לאי התייצבותו או אם ראה שהדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין; בקשה לפי סעיף קטן זה תוגש תוך שלושים ימים מהיום שהומצא לנאשם פסק הדין..."

לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים ועיינתי באסמכתאות המצורפות, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

ראשית, היה מקום לדחות את הבקשה על הסף מאחר והיא הוגשה לאחר ה-30 ימים מהמועד בו הומצא למבקש פסק הדין (18.05.2023). אך אני סבורה כי יש לדחות את הבקשה גם לגופא.

לעניין אי ההתייצבות - טענתו של המבקש כי בדק מול המזכירות נטענה בעלמא וללא תימוכין.

לעניין עיוות הדין - המשיב טוען בעלמא כי קיימות בידיו טענות קשות כנגד כתב האישום וכי תוצאותיו של פסק הדין הרות אסון בעבורו. דא עקא, לפי הפסיקה  "... על כל הטוען לקיומה של עילה זו [עילת עיוות הדין - ס.ד], במסגרת בקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר [או להארכת מועד להישפט - ס.ד], להציג טעמים של ממש לביסוס טענתו, טעמים הנתמכים במסמכים ובראיות שיש בהם פוטנציאל של ממש לשינוי התוצאה" [רע"פ 8427/17 מדינת ישראל נ' אמנון סאלם (פורסם בנבו, 25.03.2018)]. טענה זו חסרת תימוכין כנדרש. לכן, אינני סבורה כי יגרם עיוות דין בדחיית הבקשה.

אשר על כן הבקשה נדחית.

ניתנה היום, כ"ה חשוון תשפ"ד, 09 נובמבר 2023, בהעדר הצדדים.