לפניי בקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר ביום 23.04.23 (להלן: "פסק הדין").

ב"כ המבקש טוען כי אי ההתייצבות לדיון נבעה מטעות משרדית.

עוד נטען בבקשה כי למבקש "טענות מהותיות אשר יש בהם להביא לביטולו של הדוח....", וזאת מבלי לפרט מהן אותן הטענות.

המשיבה, בתגובתה, התנגדה למבוקש.

דיון והכרעה:

סבורני כי דין הבקשה להידחות.

ראשית, ניתן לקבוע כי הסיבה לאי התייצבות המבקש לדיון נעוצה בו, שכן נטען כי נבעה מטעות משרדית. אדגיש כי נקבע בפסיקה לא אחת כי טעות משרדית אינה מהווה עילה לביטול פסק הדין שניתן בהיעדר (ראה רע"פ 8427/17 מדינת ישראל נ' סאלם ואח').

מכאן- שלא מתקיים הפרמטר של ספק בהמצאה כדין.

שנית, המבקש טוען כי בפיו טענות העשויות להביא לביטול כתב האישום נגדו, אלא שמדובר בטענה כללית ולא מנומקת וכי כזו, לבדה, אינה מגבשת את הפרמטר של חשש לעיוות דין (ראה רע"פ 2575/17 גייאר נ' מדינת ישראל).

שלישית, ובבחינת למעלה מן הצורך- לבקשה לא צורף תצהיר מטעם המבקש, כנדרש, ולו לתמיכה באמור ברישא לסעיף 3 לבקשה (ראה רע"פ 1771/19 עבודי ואח' נ' מדינת ישראל).

לנוכח כל האמור לעיל, פס' הדין שניתן ביום 23.04.23 יוותר על כנו.

לפנים משורת הדין, הנני מורה על ביטול תוספת הפיגורים.

הקנס המקורי שהוטל ישולם עד ולא יאוחר מיום 03.09.23.

ההחלטה תומצא לצדדים ולמרכז לגביית קנסות.

ניתנה היום, ו' תמוז תשפ"ג, 25 יוני 2023, בהעדר הצדדים.