לפניי בקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר ביום 15.12.22 (להלן: "פסק הדין").

המבקש, באמצעות בא כוחו, טוען כי לא התייצב לדיון מאחר שלא קיבל זימון. עוד נטען, כי המבקש העתיק לפני כשנתיים את מקום מגוריו, והזימון לדיון נשלח לכתובתו הקודמת, ולכן סיבת אי התייצבותו לדיון אינה נעוצה בו.

המבקש כפר בעבירה המיוחסת, וזאת מבלי לפרט את כפירתו.

בהתאם להחלטת בית המשפט מיום 28.05.23, צירף המבקש חוזה שכירות (להלן: "חוזה שכירות"), הנושא את התאריך 28.05.21, ולפיו המבקש שכר דירה ברחוב העלייה 24 בעיר עכו.

המשיבה לא הגיבה למבוקש, והמועד להגשת התגובה חלף.

דיון והכרעה:

סבורני כי דין הבקשה להידחות.

בתיק בית המשפט סרוק אישור מסירה, לפיו הזימון נמסר בכתובתו של המבקש, והכתובת הינה זו הנקובה על גבי חוזה השכירות.

מכאן, כי טענת המבקש לפיה הזימון נשלח לכתובתו הקודמת ולכן לא התקבל בידו, נדחית.

לאור האמור, לא קיים ספק בהמצאה כדין, ומכל מקום לא עלה בידי המבקש להוכיח כי הסיבה לאי התייצבותו אינה נעוצה בו.

המבקש כפר בעבירה המיוחסת, אלא שמדובר בכפירה כללית ולא מנומקת, ואין בה, כשלעצמה, כדי לגבש את הפרמטר של חשש לעיוות דין (ראה רע"פ 8427/17 מדינת ישראל נ' סאלם ואח').

זאת ועוד, לבקשה לא צורף תצהיר המבקש, כנדרש, וזאת למרות שנטענו במסגרתה טענות עובדתיות (ראה רע"פ 1771/19 עבודי ואח' נ' מדינת ישראל).

עוד יצוין, כי הבקשה הוגשה לאחר למעלה מ-4 חודשים מיום מתן פסק הדין בהיעדר, אולם נתון זה לא נלקח בחשבון לחובתו של המבקש, שכן לא ידוע מתי נמסר לו פסק הדין.

לנוכח כל האמור לעיל, הבקשה נדחית.

פסק הדין שניתן בהיעדר ביום 15.12.22 יוותר על כנו.

לפנים משורת הדין, מורה על ביטול תוספת הפיגורים.

הקנס שהוטל ישולם עד ולא יאוחר מיום 29.08.23.

ההחלטה תומצא לצדדים ולמרכז לגביית קנסות.

ניתנה היום, י' סיוון תשפ"ג, 30 מאי 2023, בהעדר הצדדים.