1

בפתח החלטתי אני קובע כי החלטתי לזכות את הנאשם בפרשה זו וזאת מחמת הספק.

כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של שימוש בטלפון אגב נהיגת רכב ללא דיבורית.

המדובר בעדות בודדת של שוטר כנגד הנאשם שכן שוטר אחר אשר הגיע להעיד בפני לא ראה את האירוע נשוא כתב האישום.

הנאשם עצמו כפר באישום המיוחס לו וטען למן הרגע הראשון (עת פגש את השוטר) כי לא אחז בטלפון ולא ביצע כל שיחה עמו.

לתמיכה בעמדתו הגיע לבית המשפט עד אשר העיד בפני ותמך באופן מלא בעמדת הנאשם.

לאחר ששמעתי את שני הצדדים לתיק, לא מצאתי כל סיבה להעדיף את גרסת התביעה על פני גרסת ההגנה.

כפי שנראתה לי גרסת השוטר אמינה ונטולת סתירות, כך גם גרסת הנאשם נמצאה ללא כל סתירה מהותית.

עדותו של ע.ה 1 תאמה את גרסת הנאשם ולא נמצאו אי דיוקים בה אל מול עדות הנאשם בפני.

מייד כאשר נעצר על ידי השוטר, כפר הנאשם בטענה כי שוחח בטלפון והייתה תאימות מלאה בין עדותו באשר למיקום הטלפון ברכב ובן עדותו של ע.ה 1.

2

בנסיבות בהן מצב הראיות מאוזן ואין גרסה אחת שהיא עדיפה על פני השנייה, יש הצדקה מלאה ליהנות את הנאשם מחמת הספק אשר נוצר ביחס לאשמתו.

עוד בראשית ימי המשפט של המדינה קבע בית המשפט העליון את הכלל הבסיסי של מידת ההוכחה הנדרשת במשפט פלילי אשר חוקקה מאוחר יותר בסעיף 34 כב לחוק העונשין התשל"ז - 1977 בדמות הדרישה להוכחה "מעבר לספק סביר".

השופט אולשן קבע את ההלכה על בסיסה יש לבדוק האם עמדה המדינה בנטל להוכחת האישום מעבר לספק סביר -

"שומה על בית המשפט לשקול את הגירסאות זו כנגד זו, ורק אם שוכנע בכך, כי הגרסא המזכה אינה מתקבלת על הדעת כלל ועיקר, מותר לו לדחותה, ולבכר על פניה את הגרסא המרשיעה"

(ע"פ 38/49 קנדיל נגד היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ב' 813, 836 (1949) )

הלכה ותיקה זו עדיין מהווה את הבסיס למבחנו של בית המשפט עת בוחן הוא את הגרסאות שהובאו בפניו אגב בחינתו של הספק הסביר אם זה עולה מהראיות שהובאו בפניו.

אדגיש כי אין לי כל ספק כי ע.ת 1 משוכנע כי ראה עבירה. יחד עם זאת, המדובר ברכב שהיה בתנועה, וטעות בזיהוי היא בהחלט מצב אפשרי בנסיבות שתוארו בפני בתיק זה.

אני מחליט לכן, לזכות את הנאשם בפרשה זו, ולו מחמת הספק.

ניתנה היום, 9 09 פברואר 2014, במעמד הצדדים