1

בפניי בקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר התייצבות כנגד הנאשם בתאריך 25.01.2016.

כנגד הנאשם הוגש כתב אישום בגין ביצוע עבירה של נהיגה בשכרות כאשר על פי בדיקת הנשיפה נמצאו 290 מיקרוגרם אלכוהול בליטר אוויר נשוף, עבירה לפי סע' 62 (3) לפקודת התעבורה ותקנה 169 ב' לתקנות התעבורה.

הנאשם זומן ליום 25.01.2016 ומאחר ולא התייצב נשפט בהעדרו.

מעיון בתיק עולה כי גזר הדין נמסר לנאשם ביד ביום 10.02.2016, סרוק במערכת אישור מסירה.

רק בתאריך 02.11.2017 הוגשה הבקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר התייצבות.

סע' 130 ח' לחסד"פ (נוסח משולב) התשמ"ב - 1982 קובע כי בקשה מסוג זה יש להגיש תוך 30 יום מיום שהומצא לנאשם פסק הדין, אולם רשאי בית משפט לדון בבקשה לאחר מועד זה אם הבקשה הוגשה בהסכמת התובע.

2

על פי האישור המצוי במערכת עולה כי הבקשה הוגשה באיחור רב, כ-9 חודשים לאחר המצאת פסק הדין לנאשם, ללא הסכמת התביעה ומסיבה זו בלבד דינה להידחות על הסף.

יתרה מכך, הנאשם עצמו ציין בסע' 6 לתצהירו כי כאשר נודע לו על פסק הדין הפקיד את רישיונו במזכירות ופנה לעורך דין על מנת להסדיר את העניין המשפטי, ומעיון בתיק עולה שההפקדה בוצעה ביום 01.08.2017, כאשר כאמור הבקשה הוגשה רק בחודש נובמבר.

מכל הנימוקים הנ"ל הנני דוחה את הבקשה.

מעבר לכל צורך אציין כי גם לגופו של עניין דינה של הבקשה להידחות על הסף.

ראשית, על פי אישור מסירה המצוי בתיק הנאשם קיבל את ההזמנה לדין וכתב האישום בתאריך ביצוע העבירה וחתום על קבלת הדו"ח.

לנאשם אין כל התייחסות לאישור זה ובתצהירו הסתפק בהצהרה כללית שלא קיבל זימון ולא ידע על המועד.

באשר לעיוות דין - לא מעלה כל טענה המהווה עיוות דין למעט העובדה שכופר בביצוע העבירה ושיש כשלים ראייתיים, דבר שעל פי ההלכות המחייבות לא מהוות עיוות דין.

סוף דבר, הבקשה נדחית.

המזכירות תשלח העתק החלטתי זו לצדדים.

ניתנה היום, ח' טבת תשע"ח, 26 דצמבר 2017, בהעדר הצדדים.