1

הובאה בפני בקשה לביטול פסק הדין בו נדון המבקש בהעדרו, ביום 18.12.17.

בהתאם להזמנה לדין וכתב האישום, ביום 16.3.17, בשעה 9:30, נהג המבקש ברכב פרטי, מסוג "טויוטה", מבלי שהיה חגור בחגורת בטיחות, בניגוד לתקנה 83ב(א) לתקנות התעבורה התשכ"א-1961.

ביום 10.7.17 נדון המבקש בהעדרו לקנס בסך 350 ₪.

ביום 28.11.17 הוגשה הבקשה דנן, בה טוען המבקש כי לא קיבל את ההזמנה לדין, "עקב בעיות בדואר". לדבריו, נודע לו על פסק הדין לראשונה עת קיבל דרישת חוב לתשלום הקנס. המבקש הצהיר כי לא ביצע את העבירה המיוחסת לו.

2

המשיבה מתנגדת לבקשה בטענה כי המבקש הוזמן כדין ולא התייצב ומשכך נשפט בהיעדרו. כעולה מאישור המסירה, שצרפה, ההזמנה לדין נשלחה למבקש לכתובת אותה ציין בבקשה להישפט שהגיש ביום 19.3.17. משכך, אין לו להלין אלא על עצמו.

המסגרת המשפטית

סעיף 240 לחוק סדר הדין הפלילי מאפשר לדון אדם בהיעדר וקובע חזקה כי אם הוזמן ולא התייצב בבית המשפט יראוהו כמודה בכל העובדות שנטענו, וכי בית המשפט רשאי לדונו בהיעדר.  ונביא בקצרה את נוסח הסעיף.

"240.      (א)       בעבירות לפי פקודת התעבורה, או לפי פקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל-1970, שלא גרמו לתאונת דרכים שבה נחבל אדם חבלה של ממש, בעבירות שנקבעו כעבירות קנס או בעבירות לפי חיקוק אחר ששר המשפטים, באישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת קבע, יחולו סדרי דין אלה:

..........

(א)2        נאשם שהוזמן ולא התייצב בבית המשפט בתחילת המשפט או בהמשכו, יראוהו כמודה בכל העובדות שנטענו בכתב האישום, זולת אם התייצב סניגור מטעמו;

(א)3        בית המשפט רשאי לדון נאשם לפי הוראות פסקה (2), שלא בפניו, אם הוא סבור שלא יהיה בשפיטתו על דרך זו משום עיוות דין לנאשם ובלבד שלא יטיל עליו עונש מאסר.......

(ב) על פסק דין מרשיע שניתן לפי סעיף קטן (א), יחולו הוראות סעיף 130(ח) ו-(ט).

נמצאנו למדים כי בכל מקרה שנאשם הוזמן ולא הופיע לבית המשפט, הרי ניתן לדונו בהיעדר.  אולם בית משפט רשאי לבטל את פסק הדין שניתן בהיעדר (את הכרעת הדין או את גזר הדין, או את שניהם).

אמות המידה המנחות את ביהמ"ש בבואו להחליט בבקשה לביטול פסק דין קבועות בסעיף 130(ח).

3

(ח)         נגזר דינו של הנאשם בחטא או בעוון שלא בפניו, רשאי בית המשפט, על פי בקשת הנידון, לבטל את הדיון לרבות את הכרעת הדין וגזר הדין אם ניתנו בהעדרו, אם נוכח שהיתה סיבה מוצדקת לאי התייצבותו או אם ראה שהדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין; בקשה לפי סעיף קטן זה תוגש תוך שלושים ימים מהיום שהומצא לנאשם פסק הדין אולם רשאי בית המשפט לדון בבקשה שהוגשה לאחר מועד זה אם הבקשה הוגשה בהסכמת התובע.

הסעיף קובע שני טעמים המצדיקים ביטול פסק דין:

א. קיום סיבה מוצדקת לאי התייצבותו של המבקש במשפטו.

ב. גרימת עיוות דין למבקש כתוצאה מאי ביטול פסק הדין.

התנאים אינם מצטברים. מכאן שאם עלול להיגרם למבקש עיוות דין עקב נעילת שערי ביהמ"ש בפניו, ביהמ"ש ייעתר לבקשתו לביטול פסה"ד, גם אם אי התייצבותו נבעה מרשלנות בלבד. אולם אם אין קיים חשש כאמור נדרשת סיבה מוצדקת להיעדרות, ואם אין בידי המבקש סיבה כאמור ידחה ביהמ"ש את בקשתו.

בבואו להכריע בבקשה, על ביהמ"ש לשקול מגוון רחב של שיקולים, ביניהם, חומרת העבירה, הזמן שעבר מאז נשפט, הבעיות הטכניות שמעורר הביטול, האינטרס הציבורי שביעילות הדיון לעומת אינטרס הנאשם, ועוד. 

ההזמנה לדין

המבקש טוען כי ההזמנה לדין לא נשלחה אליו, "עקב בעיות בדואר".

המשיבה הציגה את אישור המסירה שחזר כ"מען לא מספיק", שנשלח לכתובת אותה רשם המבקש בבקשה להישפט שהגיש - "גבעה 7/6 מעלות תרשיחא".

כתובת דומה "הגבעה 7, מעלות תרשיחא", בתוספת מיקוד, רשומה בתעודת הזהות שצרף המבקש לבקשתו.

תקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי, התשל"ד-1974, קובעת חזקת מסירה בעבירה בה עסקינן, כלהלן:

"בעבירות תעבורה שעליהן חל סעיף 239א לחוק ובעבירות קנס רואים את ההודעה על ביצוע העבירה, ההודעה לתשלום קנס או ההזמנה למשפט לענין עבירת קנס כאילו הומצאה כדין גם בלא חתימה על אישור המסירה, אם חלפו חמישה עשר ימים מיום שנשלחה בדואר רשום, זולת אם הוכיח הנמען שלא קיבל את ההודעה או את ההזמנה מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב הימנעותו מלקבלן."

4

עולה מהאמור כי ככל שחלפו 15 יום מיום שנשלחה ההזמנה לדין בדואר רשום, קיימת חזקת מסירה. החזקה ניתנת לסתירה, אם הוכיח הנמען כי לא קיבל את ההזמנה לדין מסיבות שאינן תלויות בו.

המבקש טען כי "עקב תקלות בדואר" דבר הדואר לא הגיע אליו. טענה זו נטענה בעלמא ללא שהוכח מהי הסיבה בגינה דבר הדואר לא נמסר למבקש בכתובת אותה רשם בבקשתו.

מכאן שהמבקש לא סתר את חזקת המסירה ויש לראות בהזמנה לדיון, לכתובת אותה מסר המבקש, שהיא הכתובת המעודכנת בתעודת הזהות שלו, כאילו הומצאה כדין.

עיוות דין

טענה נוספת שהעלה המבקש היא כי הוא לא ביצע את העבירה המיוחסת לו. עם זאת, לא הוצגה בפני כל ראיה לביסוס סיכויי הגנתו של המבקש.

בהקשר זה יפים דברי בית המשפט העליון ברע"פ 1773/04 אלעוברה אסמעיל נ' מדינת ישראל (להלן - עניין אלעוברה), (מיום 23.2.04), שם נדחתה בקשת רשות ערעור שהגיש העורר לאחר שבקשתו לביטול פסק דין, מנימוקים של שכחת מועד הדיון ועיוות דין, נדחתה:

"לא היתה סיבה מוצדקת לאי-התייצבות המבקש (לעניין זה ראה רע"פ 5377/03 וג'די ג'מאל נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); ר"ע 418/85 פרץ רוקינשטיין נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(3) 279). הדבר גם אינו דרוש כדי למנוע עיוות דין, כפי שביאר בית המשפט המחוזי בעצם העקיפה הודה המבקש. העובדה שהמבקש כפר בפני השוטר שרשם את הדו"ח ובפני בית המשפט אין משמעותה שיש לבטל את פסק הדין כדי למנוע עיוות דין. לשיטה זו - כל מי שכופר ולא התייצב זכאי לביטול פסק-דין, ולא היא." (הדגשה שלי - א.ט.ג.).

דברים דומים השמיע בית המשפט, בעניין גייאר לעיל, לעניין טענת עיוות דין, בדחותו את בקשת רשות הערעור:

5

"בהקשר זה בית המשפט המחוזי הנכבד קבע כי המבקש לא נימק מדוע ייגרם לו עיוות דין אם לא יבוטל פסק הדין, זולת טענה כללית שהעלה לפיה הוא כופר במיוחס לו".

מכאן, שגם על פי החלופה השנייה, העשויה להצדיק ביטול פסק דין - חשש לעיוות דין - לא מצאתי לנכון לקבל את הבקשה.

באשר לעונש, גם כאן אין חשש לעיוות דין - המבקש הורשע בעבירה לפיה נהג ללא חגורת בטיחות ובגזר הדין הושת עליו עונש של 350 ₪. בנסיבות בהן הורשע המבקש, הענישה היא מידתית וסבירה.

לסיכום, בנסיבות דנן, הבקשה נדחית.

הכרעת הדין וגזר הדין יוותרו על כנם.

המזכירות תשלח העתק ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, כ"ז שבט תשע"ח, 12 פברואר 2018, בהעדר הצדדים.