לפניי בקשה לביטולו של פסק הדין שניתן בהיעדר ביום 01.02.23 (להלן: "פסק הדין").

המבקש, באמצעות בא כוחו, טוען כי לא זומן לדיון, ולכן לא התייצב.

עוד טוען המבקש, כי ידע לראשונה על מתן פסק הדין עם קבלת מכתב מטעם המרכז לגביית קנסות.

בנוסף, צוין בבקשה כי: למבקש "הגנה לכאורה כנגד האישום המיוחס לו, שאם יבוטל פסה"ד, בכוחה של הגנה זו, לשנות את תוצאות המשפט. סיכוי הצלחתו של המבקש הינם טובים מאור, הנהיגה ברכב הייתה חוקית, ולא בוצעה כל עבירה".

כבר עתה אציין כי המדובר בכפירה כללית ולא מפורטת, אשר אינה עולה כדי פרמטר החשש לעיוות דין (ראה רע"פ 8427/17 מדינת ישראל נ' סאלם ואח').

המשיבה לא מסרה את עמדתה, והמועד לכך חלף.

דיון והכרעה:

סבורני כי דין הבקשה להידחות.

בתיק בית המשפט סרוק אישור מסירה של הזימון לדיון, שהיה קבוע ליום 05.01.23, ואשר חזר בציון העילה "לא נדרש".

על גבי אישור המסירה נקובים פרטי המבקש לרבות מענו ומספר תיבת הדואר שלו, ומען זהה נקוב על גבי המכתב מטעם המרכז לגביית קנסות, אשר התקבל בידי המבקש וצורף לבקשה זו.

בתיק בית המשפט סרוק אישור מסירה נוסף של הזימון לדיון, במסגרתו ניתן פסק הדין, ולפיו ההחלטה מיום 05.01.23 נמסרה לידי המבקש ביום 26.01.23. יודגש כי גם אישור מסירה זה כולל את כתובתו של המבקש, כפי שפורט לעיל.

בבקשתו לביטול פסק הדין, המבקש לא מתייחס לאישורי מסירה הסרוקים בתיק בית המשפט, אלא טוען כי אישור המסירה הראשון "נסרק בטעות", ולא ברור מדוע, לדידו של המבקש, מדובר באישור מסירה שאינו שייך לתיק זה. זאת ועוד, לא נטען דבר לגבי אישור המסירה של הזימון לדיון מיום 26.01.23, כאמור.

מכל מקום, המבקש זומן לדיון במסגרתו ניתן פסק הדין, ואי התייצבותו לדיון נעוצה בו עצמו.

מכאן- לא עומדת למבקש כל עילה המצדיקה קבלת בקשה זו.

לנוכח האמור לעיל, הבקשה נדחית.

פסק הדין שניתן בהיעדר ביום 01.02.23 יוותר על כנו.

לפנים משורת הדין, מורה על ביטול תוספת הפיגורים.

הקנס שהוטל ישולם עד ולא יאוחר מיום 18.06.23.

ההחלטה תומצא לצדדים ולמרכז לגביית קנסות.

ניתנה היום, כ"ז אדר תשפ"ג, 20 מרץ 2023, בהעדר הצדדים.