הנאשם עתר לביטול פסק דין שניתן בהעדר התייצבות כמפורט בהחלטתי מיום 24.5 והמאשימה התנגדה לבקשה.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, החלטתי לדחות את הבקשה.

על פי אישור המסירה בתיק הזימון שנשלח לנאשם "לא נדרש" על ידו, טענתו של הנאשם בעניין זה הייתה טענה כללית בדבר קושי בביצוע מסירה באזור מגוריו. כבר נקבע לא אחת כי אין די בטענה כללית בהקשר זה, וזאת במיוחד כאשר מדובר במשלוח לכתובת מלאה הנושאת מס' ת"ד, אולם לו הייתה הבקשה מגלה עילה כנדרש בסעיפים אחרים, הייתי מוכן לבוא לקראת הנאשם בהקשר זה של פירוט הטענה כנגד הזימון.

אולם כאמור בתגובת המאשימה, עיון בתיק מגלה כי קיים אישור בדבר המצאת פסק הדין לידי הנאשם עוד מחודש נובמבר 2018!. המדובר באישור הנושא את כתבותו המלאה של הנאשם, לרבות מס' ת"ד ומס' זהות ולכאורה מתנוססת עליו חתימתו. הנאשם לא טען דבר כנגד אישור זה, אלא הסתפק בטענה כי לא ידע על פסק הדין עד שנעצר לביקורת אקראית ע"י שוטר.

כידוע בקשה לביטול פסק דין יש להגיש בתוך 30 יום מיום המצאתו, ובמקרה זה מוגשת הבקשה באיחור בן מספר שנים, כך שבלא הסכמת תובע אין מקום לדון בה.

אולם יותר מכך, אף לגופו של עניין טענת הנאשם אינה יכולה להצדיק ביטול פסק הדין. אמנם לכאורה לנאשם טענה טובה כי רכבו נמכר לפני מועד ביצוע העבירה, אלא שמדובר בטענה הנטענת בעלמא. לא רק שהנאשם אינו מצרף אסמכתא כלשהי לבקשתו, הוא אף אינו נוקב בשמו של רוכש הרכב או בתאריך הרכישה ומסתפק בטענה כללית כי הרכב נמכר לפני העבירה אך הבעלות בו לא הועברה במועד. אין מדובר בטענת הגנה אשר יכולה להצדיק כשלעצמה ביטול פסק דין, ומקל וחומר לא בקשה המוגשת באיחור כה ניכר.

אשר על כן, פסק הדין שניתן ביום 14.10.2018 נותר על כנו.

ניתנה היום, י"ב סיוון תשפ"ג, 01 יוני 2023.