1

 

 

 

 

>כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של נהיגה בשכרות, מכח החזקה למסרב להיבדק, עבירה על סעיפים 62(3), 64ב(א1) ו-39א לפקודת התעבורה.

 

על פי עובדות כתב האישום, ביום 26.10.13, בסמוך לשעה 03:05, נהג הנאשם ברכב בתל אביב, ברחוב החשמונאים, מכיוון מזרח לכיוון מערב וזאת בהיותו שיכור, לאחר שסירב למסור דגימת נשיפה לבדיקת שכרות, אף שנדרש כדין.

הנאשם כפר בעבירה המיוחסת לו.

פרשת התביעה

עד תביעה מספר 1, רס"ר נארת אבראק, מטעמו הוגשו המסמכים הבאים: ת/1 - דו"ח הזמנה לדין, ת/2 - דו"ח פעולה באכיפת איסור נהיגה בשכרות, ת/3 - דו"ח עיכוב, ת/4 - הודעה לנהג (ע"פ פס"ד ארביב).

עדת תביע מספר 2, רס"ר ג'ני בליי, מטעמה הוגשו המסמכים הבאים: ת/5 - מזכר, ת/6 - טופס דין וחשבון, ת/7 - פלטי בדיקות עצמיות וכיול תחילת משמרת, ת/8 - פלטי בדיקות עצמיות וכיול סוף משמרת, ת/9 - פלטי בדיקת "ינשוף", ת/10 - תעודת בלון כיול.

כמו כן, הוגשו בהסכמה, המסמכים הבאים: ת/11 - תע"צ תקינות מכשיר, ת/12 - טופס ביקורת תקופתית, ת/13 - כרטיס מכשיר.

מסיכום הראיות שהוגשו והעדויות שנשמעו מטעם המאשימה, הרי שלפי גרסתה, השתלשלות העניינים הייתה כדלקמן:

הנאשם נהג ברכב כמפורט לעיל, ע"ת 1 הורה לו לעצור רכבו לבדיקה שגרתית, במחסום משטרתי לאיתור נהגים שיכורים ולאחר שהריח ממנו ריח חזק של אלכוהול והבחין כי עיניו עצומות והוא נראה רדום, ביצע לנאשם בדיקה במכשיר "נשיפון".

2

בבדיקה, שבוצעה כהלכה בניסיון השני שערך הנאשם, ניתנה אינדיקציה חיובית לאלכוהול והעד הודיע לנאשם כי הוא מעוכב לצורך בדיקה במכשיר ה"ינשוף", כאמור ב-ת/1, ת/2 ו-ת/3.

העד ציין כי היה עם הנאשם כל העת והשגיח עליו שלא יאכל, ישתה, יעשן או יכניס דבר מה לפיו או אפו, כנדרש, כמפורט במסמכים הנ"ל.

העד ערך לנאשם מבחן ביצוע (בדיקת מאפיינים), בו נמצאו הממצאים הבאים: הנאשם התנדנד בעמידה, הלך על הקו כאשר הוא מתנדנד ואינו מצמיד עקב לאגודל (בוהן), התנדנד במבחן הבאת אצבע לאף והחטיא פעמיים.

העד ציין כי הנאשם נראה כמי שנתון תחת השפעת אלכוהול כבדה, מפיו נודף ריח חזק של אלכוהול והתנהגותו רדומה.

הנאשם נדרש להיבדק במכשיר ה"ינשוף" והסכים להיבדק, כאמור בת/2.

בשעה 03:36,בחלוף 31 דקות משעת עצירתו, החלה עדת תביעה מספר 2, בבדיקת הנאשם במכשיר ה"ינשוף", כאמור בת/5, ת/6 ו-ת/7.

מ-ת/5, עולה כי הנאשם הכשיל את ביצוע הבדיקה בכך שלא ניפח את חזהו ואת לחייו, נשף לתוך צינור הנשיפה לפרק זמן קצר ביותר והוציא את הפיה מפיו וזאת, בניגוד להדגמה ולהסבר שניתנו לו על ידי העדה.

הנאשם טען בפני העדה כי הוא אסמטי ולכן, לא יכול לנשוף.

העדה ציינה כי שבה והסבירה לו כי הכשלת הבדיקה משמעותה סירוב להיבדק ואת ההשלכות המשפטיות והעונשיות הנלוות לעבירה, אך הנאשם שב ונשף פעמיים נוספות בניגוד להנחיות העדה, לא הוציא כמעט אוויר ולבסוף, קבע המכשיר כי הבדיקה אינה תקינה, מהטעם של "נפח נשיפה לא מספיק", כעולה מ-ת/9.

עד תביעה מספר 1 תיאר אף הוא ב-ת/1, כיצד הכשיל הנאשם את הבדיקה, בכך שנשף כמות קטנה של אוויר לצינור הנשיפה, או שלא נשף כלל וכן, כיצד השתולל וצעק על השוטרים במהלך הבדיקה.

הנאשם טען גם בפני העד כי הוא אסמטי.

הנאשם הודה בשתיית כוס יין וחצי ליטר בירה "גולדסטאר", עובר לנהיגה.

בשעה 04:20, בתום הטיפול בו, שוחרר הנאשם.

 

פרשת ההגנה

הנאשם העיד להגנתו ולגרסתו, אכן נעצר על ידי ע"ת 1 לבדיקה אקראית.

לגרסתו, שתה כוס יין בארוחת ערב, בשעה 19:00-20:00 ובירה, כשעה לפני הנהיגה .

הנאשם טען כי ביצע את המבחנים שנערכו לו, בהצלחה.

הנאשם העיד כי ניסה לבצע את בדיקות הנשיפון וה"ינשוף" ונשף בכל כוחו, אך נקלע להתקף אסטמה ובנוסף, התרגש מהמעמד.

3

מטעם ההגנה, הוגש אישור רפואי, שסומן נ/1, ממנו עולה כי הנאשם סובל מאסטמה ומטופל במשאף.

לבקשת ב"כ הנאשם בכתב, שהוגשה ביום 8.6.14, הוגשו מסמכים רפואיים מצה"ל, שסומנו נ/2.

לשאלות בית המשפט, השיב הנאשם כי אף שהוא סובל מאסטמה כרונית, וכעולה מ-נ/1 ו-נ/2, מטופל במשאף "לצורך מניעת התקפי אסטמה", לא היה עמו משאף אותו לילה וכי כאשר הוא נמצא בהתקף, הוא "רץ" הביתה או לבית החולים, תוך כדי ההתקף.

 

דיון והכרעה

כאשר על בית המשפט להכריע בתיק כגון זה, שעניינו נהיגה בשכרות בשל סירוב להיבדק, ההכרעה תיפול על פי התשובה לשאלה האם קיבל הנאשם הסבר התואם את דרישות המחוקק, באשר לבדיקת השכרות וההשלכות של סירוב להיבדק, ולמרות זאת, עמד בסירובו להיבדק.

 

בנוסף, יכול בית המשפט להרשיע את הנאשם בעבירה המיוחסת לו, על פי ראיות אחרות, ללא קשר להליך הבדיקה במכשיר ה"ינשוף".

 

לאחר שעיינתי בראיות המאשימה ושמעתי עדויות הצדדים וסיכומיהם, אני קובעת כי הוכח לטעמי שהנאשם עבר את העבירה המיוחסת לו בכתב האישום וזאת בהסתמך הן על סירובו להיבדק, אף שנדרש כדין והן על סמך ראיות אחרות, כפי שיפורט להלן.

הנאשם הודה בשתיית משקאות אלכוהוליים, עובר לנהיגה.

בבדיקת ה"נשיפון" שנערכה לנאשם, נמצאה אינדיקציה לאלכוהול.

הנאשם כשל בכל מבחני הביצוע שנערכו לו, כפי שפורט לעיל וגרסתו לפיה ביצע אותם כהלכה, אינה אמינה עלי.

לנאשם הוסברה מהות הבדיקה במכשיר ה"ינשוף" ומשמעות הסירוב להיבדק, כמו גם, משמעות הכשלת הבדיקה בפועל.

אין מחלוקת בין הצדדים, כי מכשיר ה"ינשוף" בו נבדק הנאשם, היה תקין במועד האכיפה.

מעדותם של עדי התביעה והמסמכים שהוגשו מטעמם, התרשמתי כי הנאשם הכשיל את הבדיקה באופן מודע ומכוון, נמנע מליתן נשיפה בנפח מלא ופעל בניגוד מוחלט להנחיות שקיבל, מספר פעמים, מע"ת 2.

טענת הנאשם לפיה, לא יכול היה לבצע את הבדיקה כהלכה, בשל התקף של מחלת האסטמה ממנה הוא סובל, לא עשתה עלי רושם אמין, לא נוכח עדותם של עדי התביעה והתרשמותם מאופן התנהגותו של הנאשם במועד האכיפה ולא נוכח עדות הנאשם עצמו.

 

4

 

באשר לסוגיה של בחירת סוג הבדיקה, הרי שנקבע במספר פסקי דין, על ידי בית המשפט העליון, כי סוג הבדיקה ייקבע על ידי השוטר ולא הנבדק.

ברע"פ 8624/11 אליסי נגד מדינת ישראל, קבע כבוד הש' רובינשטיין:

"לעניין הכרעת הדין סבורני, כי אין להתערב בפסק דינו המפורט של בית משפט השלום לתעבורה, שאושר בבית המשפט המחוזי. סעיף 64ב(א1) לפקודת התעבורה קובע כי:

"שוטר רשאי לדרוש מנוהג רכב או מממונה על הרכב, לתת לו דגימה של אויר הנשוף מפיו, לשם בדיקה אם מצוי בגופו אלכוהול ובאיזה ריכוז [...]".

 

סעיף 64ד(א) לפקודה קובע כי:

"סירב נוהג ברכב [...] שבסעיף 64ב [...] לתת דגימה [...] לפי דרישת שוטר, יראו אותו כמי שעבר עבירה לפי סעיף 62(3) [...]".

 

קריאת שני הסעיפים - עליהם פסחו טענות המבקש - יחדיו מעלה, כי מקום שהשוטר דרש שתיערך בדיקת "ינשוף", והנהג בחר שלא להיעתר לדרישתו, כמוהו כמי שנהג ברכב בהיותו שיכור. הרשות לדרוש בדיקת נשיפה עומדת לבדה ללא קשר לסוגים אחרים של בדיקות, כגון בדיקת דם. אם מעוניין שוטר לדרוש בדיקה מסוג אחר, כגון בדיקת דם או שתן, בידו לעשות זאת לפי סעיף 64ב(ב), וכך גם בדיקת רוק (לפי סעיף 64ב(א2)). הרשות לדרוש בדיקת "נשיפון" לעצמה - והרשות לדרוש בדיקה אחרת לעצמה. השוטר רשאי לבחור בבדיקה, ואינו כפוף אלא לתנאים ולמגבלות שבסעיפים עצמם, ובודאי לא לסוג הבדיקה שמעוניין בה הנבדק".

 

בנוסף לכל האמור לעיל, הרי שניתן להרשיע את הנאשם בעבירה של נהיגה בשכרות, גם על סמך ראיות נוספות.

ברע"פ 2419/12 כהן נגד מדינת ישראל, קבע כבוד הש' רובינשטיין:

5

"לאחר העיון אין בידי להיעתר לבקשה. שאלת אופן הוכחתו של כיול הינשוף אכן תלויה ועומדת בפני בית משפט זה בעניין שרביט, לצורך מענה מחייב במישור המשפטי הרחב. ואולם, בענייננו מבוססת הרשעת המבקשת גם על נדבכים נוספים (בכללם, כאמור, ההודאה בשתייה, עדות המתנדב וההימנעות מהעדת עדי הגנה רלבנטיים לכאורה)".

ברע"פ 2420/12, מסלאחה נגד מדינת ישראל קבעה כבוד הש' נאור:

"אשוב ואציין: קבילותו של מכשיר ה"ינשוף" איננה ממין העניין, ככל שבראיות התביעה די כדי להרשיע את המבקש גם בלעדיהן. גם בבקשה שבפניי, אלו הם פני הדברים. המבקש הודה בשתיית כוס יין וחצי כוס בירה; הוא כשל בבדיקת המאפיינים; נדף ממנו ריח עז של אלכוהול. כפי שציין אף בית המשפט המחוזי, בכך די כדי להרשיעו, ואין קבילות ה"ינשוף" מעלה או מורידה".

 

ברע"פ 2964/12 חי נגד מדינת ישראל קבעה כבוד הש' נאור:

 

"דין הבקשה להידחות. נסיבותיה דומות לבקשות אחרות מסוג זה שבאו בפני בית משפט זה לאחרונה ונדחו (ראו והשוו: רע"פ 2420/12מוסטפא נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 3.4.2012), והפרשות הנזכרות שם). בפרט דומות נסיבות המקרה להחלטת השופט רובינשטיין ב-רע"פ 2419/12כהן נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 15.4.2012). בפרשות אלו כולן די היה בראיות התביעה כדי להביא להרשעת המבקש גם ללא צורך בבדיקת ה"ינשוף", ומשכך שאלת קבילותו איננה מעלה או מורידה. כך פני הדברים גם בענייננו. המבקש הודה בשתייתם של 4 משקאות אלכוהוליים, מפיו נדף ריח חזק של אלכוהול, ועד מטעמו העיד כי שתה אלכוהול ברכב, בניגוד לעדותו של המבקש".  

 

ברע"פ 2075/12 בן בסת נגד מדינת ישראל, קבע כבוד הש' ג'ובראן, תוך שהואמסתמך עלפסק דינה של כבוד הש' נאור, המוזכר לעיל:

"דברים אלה יפים, בשינויים המחייבים, אף לענייננו. אף בענייננו, הרשעתה של המבקשת לא התבססה באופן בלעדי על הבדיקה במכשיר הינשוף. כפי שקבע בית המשפט המחוזי, ההרשעה נסמכה גם על כך שהמבקשת נכשלה בחלק מבדיקת המאפיינים שנערכה לה, על כך שהיא הודתה כי שתתה כוס יין וכן על כך שהיא לא סיפקה הסבר לתאונת הדרכים לה גרמה".

 

ברע"פ 1599/12 קליינר נגד מדינת ישראל, אמר כבוד הש' רובינשטיין:

6

"לאחר עיון, לא אוכל להיעתר לבקשה. הרשעת המבקש נסבה, בין היתר, על בדיקת הינשוף, אולם אליה הצטרפו כישלונו בבדיקת המאפיינים ונהיגתו הפרועה קודם לכן, ודי באחרונים כדי להרשיעו בעבירת הנהיגה בשכרות:

 

"האמור בתקנות 169א ו-169ב (לתקנות התעבורה, בהן נקבע כי מי שנמצא בגופו ריכוז של 240 מיקרוגרם אלכוהול בליטר נשוף, לכל הפחות, הוא שיכור - א"ר) בא לרבות ולא למעט. הוא אינו בא להוציא מכלל תחולה את מי שהוא שיכור אליבא דכולי עלמא, על-פי ראיות המובאות לפני בית המשפט. הוא, למשל, אינו בא למנוע הסתמכות על עדות של מי שפוגש בנהג מטושטש הנוהג בזיגזג ימינה ושמאלה ואשר איננו יכול לעמוד על רגליו משנעצר על-ידי השוטר כאשר ריח חזק של אלכוהול נודף מפיו. מערכת ראיות כגון זו יכולה (אך אינה צריכה) להוות ראיה לצורכי הסקת המסקנה בדבר שיכרותו של נהג פלוני אף בהעדר דרך ההוכחה המדעית, שנוצרה כדי להרחיב את המעגל של אלה אשראותם מקיף האיסור שבתקנות ולמנוע כל ויכוח או חוסר ודאות" (ר"ע 666/86 עודה נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(4) 463, 468-467).

 

ובעניין דומה ציינתי:

"בית המשפט אינו יכול להיות כשלושת הקופים הנודעים, לאטום עיניו, אוזניו ולענייננו אפו, מראות את ההתנהגות, משמוע את הצעקות והקללות, ומהריח את האלכוהול" (רע"פ 9141/11ביטון נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).

 

ונראה כי הדברים הולמים את ענייננו כלשונם, שכן המבקש הודה בשתיית משקה אלכוהולי, מבחן המאפיינים לא היה תקין בכל הפרמטרים וזאת מלבד הנשיפות, לכן, אין מקום להידרש לשאלת קבילותה של תעודת הכיול, שעה שדי בראיות אחרות כדי להרשיע את המבקש בעבירת הנהיגה בשכרות".

 

 

"גם לעיצומם של דברים אין מקום להתערבות... הרשעתו של המבקש לא בוססה אך על בדיקת מכשיר הינשוף, כי אם נתמכה  גם בריח שנדף מפיו של המבקש. הלכה היא, כי הוכחת נהיגה בשכרות אינה מוגבלת אך לשאלת אמינותן של בדיקות מעבדה, אלא ניתנת להוכחה על סמך ממצאים שונים, דוגמת אלו שפורטו בהכרעת דינו של בית המשפט לתעבורה (רע"פ 10190/05 בן גורן נ' מדינת ישראל (לא פורסם).

 

7

ברע"פ 5317/12, כץ נגד מדינת ישראל, אמר כבוד הש' שהם:

"בענייננו, בית המשפט לתעבורה סמך ידו על עדויותיהם של השוטרת,  ושל מפעיל הינשוף, אשר נמצאו על ידו מהימנות, ומהן עולה כי המבקש נשף דרך האף ולא דרך הפה ובכך הכשיל את הבדיקה. ככל שהדבר נוגע לסירוב להיבדק, נקבע על ידי כב' השופט רובינשטיין ברע"פ 8624/11עזרא אליסי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.12.2011):

 

"... מקום שהשוטר דרש שתיערך בדיקת 'ינשוף' והנהג בחר שלא להיעתר לדרישתו, כמוהו כמי שנהג ברכב בהיותו שיכור. הרשות לדרוש בדיקת נשיפה עומדת לבדה ללא קשר לסוגים אחרים של בדיקות כגון בדיקת דם... השוטר רשאי לבחור בבדיקה, ואינו כפוף אלא למגבלות שבסעיפים עצמם, ובוודאי לא לסוג הבדיקה שמעוניין בה הנבדק".

 

מובן, אפוא, כי רצונו של המבקש כי תיערך לו בדיקת דם, חרף בדיקת הנשיפה, אינו מעלה ואינו מוריד, ויש לראותו כמי שסירב לבצע את בדיקת הנשיפה (רע"פ 4388/12 אשר וקנין נגד מדינת ישראל [לא פורסם, 05/06/2012]).

יצויין, כי בנוסף להתנהגותו הסרבנית של המבקש, הוא נכשל בבדיקת מאפיינים, דבר היכול לשמש ראיה נסיבתית למצב השכרות, בו היה נתון אותה עת. כפי שציין בית המשפט המחוזי בפסק דינו, קביעותיו של בית המשפט לתעבורה, התבססו לא רק על סירובו של המבקש לבצע בדיקת ינשוף, אלא גם על כשלון חלקי בבדיקת המאפיינים (ריח חזק של אלכוהול מפיו של המבקש); על כשל במבחני הביצוע בהליכה על קו; ועל הודאתו של המבקש בשתיית אלכוהול".

 

דהיינו, ניתן לראות כי בית המשפט העליון קובע בפסיקה עקבית כי די בכך שנהג הודה בשתיית משקה אלכוהולי טרם הנהיגה, בריח אלכוהול שנודף מפיו ובכך שלא העיד להגנתו או נמנע מלביא עדי הגנה רלוונטיים מטעמו, בכדי להרשיעו בעבירה של נהיגה בשכרות.

 

במקרה שבפני, הנאשם הודה בשתיית כוס יין וחצי ליטר בירה עובר לנהיגה וכשל בכל מבחני הביצוע שנערכו לו, תוך שהעד מציין כי מפיו נדף ריח חזק של אלכוהול והוא נראה כמי שנתון תחת השפעת כבדה של אלכוהול.

 

בנסיבות דומות, בהן הועלתה טענה בדבר קושי להיבדק בשל מחלת אסטמה, קבע כבוד הש' רובינשטיין, ברע"פ 6084/11, פרוקופץ נגד מדינת ישראל:

8

"השאלות העקרוניות לכאורה שהעלה המבקש, כבודן במקומן, אך אינן מחייבות הכרעה בענייננו. בית משפט השלום לתעבורה פסק כיניתן לקבוע כי המבקש נהג בשכרות גם מבלי להידרש לסירובו להיבדק, שכן יש בצירוף הודייתו כי שתה משקאות אלכוהוליים יחד עם בדיקת המאפיינים שנערכה לו וריח האלכוהול שנדף מפיו, כדי לקבוע שנהג שיכור ברכבו".

 

מכל האמור לעיל, אני קובעת כי המאשימה עמדה בנטל המוטל עליה, והוכיחה, ברמה הנדרשת במשפט פלילי, כי הנאשם נהג בשכרות, וזאת הן מכוח החזקה הקבועה בחוק, בשל סירוב להיבדק והן על סמך ראיות נוספות, כפי שפורטו לעיל.

 

 

 

ניתנה היום, י"ז סיוון תשע"ד , 15 יוני 2014, במעמד הצדדים