1

בפני בקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר המבקש בהקשר לדוח ברירת משפט אשר ניתן לו ביום 18/8/17 בגין הסעת ילד שאינו רתום למושב מגביה.

כעולה מנימוקי הבקשה המבקש סבר כי אין צורך בהתייצבותו לדיון וזאת לאור החלטת בית המשפט מיום 15/4/18.

אין מחלוקת כי המבקש ידע על מועד הדיון שנקבע.

המאשימה התנגדה לבקשה והציגה אישור מסירה כדין.

לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים מצאתי כי דין הבקשה להידחות ומן הנימוקים שיפורטו להלן:

המבקש ידע על הדיון הקבוע בתיק ואף ביקש את העברת הדיון לבית משפט לתעבורה בבאר שבע. בקשתו זו של המבקש נדחתה בשל כפירתו במיוחס לו.

בשל הנימוקים שהציג המבקש בבקשתו להעברת הדיון ובהתחשב באופי העבירה, הפנה בית המשפט ביום 15/4/18 בקשה למאשימה וביקש שתבדוק אפשרות הצגת הסכמות בין הצדדים, ללא התייצבות הנאשם לדיון.

ביום ה- 17/4/18 הגישה התביעה הודעה בכתב לבית המשפט לפיה, כל ניסיונותיה ליצור קשר עם המבקש לא הואילו.

2

בהתחשב באמור, נתן בית המשפט החלטתו בעניין ביום 18/4/18 וקבע כי משלא ניתן ליצור קשר עם המבקש, עוברת החובה ליצירת הקשר עם התביעה לידיו של המבקש וזאת באם עדיין מעוניין הוא שלא להתייצב לדיון.

ביום הדיון לא התייצב המבקש ועל כן בדין נשפט בהעדרו.

מבקשת המבקש ניתן ללמוד כי המבקש לא התייצב לדיון, הגם שלא שוחח עם התביעה ועל אף שלא ניתנה החלטה מפורשת הנוגעת לאי התייצבותו.

משלא הורה מפורשות בית המשפט על אי התייצבותו של המבקש לדיון לא יכול היה המבקש לעשות דין לעצמו.

טענה של חוסר הבנת המצב גם היא אינה מתקבלת במקרה זה שכן חובה על המבקש לברר מה עלה בגורלו של הדיון בעניינו ובמיוחד כאשר ידע המבקש כי לא קיים שיח עם התביעה בנוגע להסכמות, אשר היוו התנאי לאי התייצבותו.

מעבר לאמור, לא מצאתי כי יגרם עיוות דין למבקש בדחיית הבקשה ובמיוחד בהתחשב במידת העונש אשר אינה חורגת ממתחם העונש ההולם.

הבקשה נדחית.

ניתנה היום, ט"ו סיוון תשע"ח, 29 מאי 2018, בהעדר הצדדים.