לפניי בקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר התייצבות ביום 07.04.22 (להלן: "פסק הדין").

המבקשת, באמצעות בא כוחה, טוענת כי לא התייצבה לדיון מאחר שלא הוזמנה כדין.

ב"כ המבקשת מפנה לכשלים באישור המסירה, אשר לדידו מצדיקים את ביטולו של פסק הדין.

המבקשת כופרת באופן כללי בביצוע העבירה המיוחסת.

בתגובה שהוגשה לתיק, התנגדה המשיבה למבוקש.

דיון והכרעה:

סבורני כי דין הבקשה להידחות.

הזימון לדיון נשלח לכתובתה של המבקשת וחזר בציון העילה "לא נדרש".

המבקשת אמנם מפנה לכשלים - מחיקות על גבי אישור המסירה של הזימון לדיון - אלא שאין בפיה כל הסבר הכיצד מחיקות אלו מנעו ממנה קבלת הזימון לדיון (בעניין זה אפנה לרע"פ 5356/20 טחאן נ' מדינת ישראל).

המבקשת טוענת כי נודע לה דבר שפיטתה בהיעדר "רק לפני תקופה קצרה".

יצוין כי בתיק בית המשפט סרוק אישור מסירתו של פסק הדין לידי המבקשת, וזאת ביום 25.04.22, ולהוסיף כי הבקשה שלפניי הוגשה ביום 25.03.23. קרי, ממועד מסירת פסק הדין לידי המבקשת חלפה כמעט שנה, ולא ניתן כל הסבר לשיהוי ניכר זה בהגשת הבקשה.

מכל מקום, ובניגוד לאמור בבקשה, אין המדובר בתקופה קצרה שחלפה מאז נודע למבקשת על מתן פסק הדין נגדה, אלא המדובר בפרק זמן משמעותי.

הוראות הדין קובעות כי בחלוף מעל ל-30 ימים מיום קבלת פסק הדין, יש להגיש בקשה לביטולו בהסכמת המאשימה בלבד. נתון זה בדין הינו מוחלט, ואינו ניתן להתניה.

במקרה דנן, מתגובת המשיבה ניתן להתרשם בעליל כי המשיבה מתנגדת למבוקש, על כן לאור חסם זה ולאורו בלבד, לא ניתן להיעתר לבקשה.

מעבר לנדרש, המבקשת כופרת בביצוע העבירה המיוחסת, אלא שמדובר בכפירה כללית ולא מנומקת ומשכך, אין חשש לעיוות דין ככל שפסק הדין יוותר על כנו (בעניין זה אפנה לרע"פ 8427/17 מדינת ישראל נ' סאלם ואח'). בהצטרף נתון זה לנתון ההמצאה כדין המפורט לעיל, הרי שגם אם אבחן את הבקשה לגופו של עניין, אין מקום לקבלה.

לנוכח כל האמור לעיל, הבקשה נדחית.

פסק הדין שניתן ביום 07.04.22 יוותר על כנו.

לפנים משורת הדין, מורה על ביטול תוספת הפיגורים.

הקנס שהוטל ישולם עד ולא יאוחר מיום 28.06.23.

ההחלטה תומצא לצדדים ולמרכז לגביית קנסות.

ניתנה היום, ו' ניסן תשפ"ג, 28 מרץ 2023, בהעדר הצדדים.