1

בפני בקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר המבקש ביום 24.10.18.

כנגד המבקש הוגש ביום 14.8.18 כתב אישום המייחס לו עבירה של נהיגה במהירות מופרזת, עבירה מיום 12.2.18.

על פי אישור מסירה המצוי בתיק בית המשפט, הזמנה לדין נמסרה לידיו, וישיבת הקראה נקבעה ליום 24.10.18, אך המבקש לא התייצב לדיון, ונשפט בהיעדרו, ונדון לקנס כספי.

2

ביום 7.11.18 הגיש המבקש בקשה לביטול פסק הדין, בטענה כי בא כוחו לא הוזמן לדיון, וכי לא קיבל זימון כדין. בהחלטה מיום 8.11.19 על ידי מותב קודם, נקבעה הבקשה לדיון. בעניין הבקשה התקיימו בפני 2 דיונים, ביום 26.2.19 וביום 3.3.19, בנוכחות ב"כ המבקש ובהיעדרו של המבקש; כאשר בדיון מיום 3.3.19 ביקש ב"כ המבקש למחוק את הבקשה ולשמור על זכותו להגיש את הבקשה מחדש, אם בכלל, לנוכח טענה שהעלה ב"כ המאשימה והוא ביקש לבדקה; ובהחלטה מיום 3.3.19 הוריתי על מחיקת הבקשה כמבוקש, והותרת פסק הדין מיום 24.10.18 על כנו.

ביום 24.11.19, הגיש המבקש בקשה נוספת לביטול פסק הדין מטעמי צדק במסגרתה חזר וטען ב"כ המבקש, כי הסיבה היחידה שהביאה לאי התייצבות המבקש לדיון בעניינו היתה אי מסירת הזמנה לבא כוחו, על אף שנשלח ייפוי כח במסגרת הבקשה להישפט, ואי ידיעת בא כוחו על הדיון; וכי למבקש ייגרם עיוות דין משפיטתו בהיעדרו.

המשיבה התנגדה לבקשה וטענה, כי הבקשה להישפט הוגשה ללא הודעה על ייצוג, והזמנה לדיון נשלחה לנאשם, ונמסרה לידיו כעולה מאישור המסירה; וכי הבקשה הקודמת נמחקה לאור הצגת אישור המסירה כדין לנאשם, ולא ברור השיהוי בהגשת הבקשה.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ושקלתי את מכלול הנסיבות, אינני מוצאת מקום לקבל את הבקשה.

דיון

בפתח הדברים ייאמר, כי המועד להגשת הבקשה הינו בהתאם להוראת סעיף 130(ח) לחוק סדר הדין הפלילי 30 ימים מיום קבלת גזר הדין; ובענייננו, הבקשה הראשונה לביטול פסק דין הוגשה במועד, אך מאז מחיקת הבקשה הראשונה (לבקשת ב"כ המבקש) חלפו למעלה מ- 8.5 חודשים, שיהוי שלא הוסבר ושיש בו כדי לבסס דחייתה של הבקשה בענייננו.

יתרה מכך, אין בבקשה כל התייחסות לבקשה הראשונה ולנסיבות מחיקתה ולנסיבות שהובילו להגשתה בשנית, ובשיהוי ניכר; והיה מקום לדחות את הבקשה מן הטעם הזה בלבד.

מעבר לדרוש, אני סבורה כי יש לדחות את הבקשה גם לגופה, כפי שאפרט להלן.

על פי סעיף 130(ח) לחוק סדר הדין הפלילי, בית המשפט ייעתר לבקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר המבקש "אם נוכח שהיתה סיבה מוצדקת לאי התייצבותו או אם ראה שהדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין".

באשר לעילת הביטול שעניינה סיבה מוצדקת לאי התייצבות

המבקש לא הוכיח סיבה מוצדקת לאי התייצבותו לדיון.

3

כאמור לעיל, בתיק בית המשפט מצוי אישור מסירה של ההזמנה לדיון לידי המבקש במענו הרשום, החתום על ידי המבקש. אלא שלטענת ב"כ המבקש, הוא הגיש בקשה להישפט מטעם המבקש בצירוף יפוי כח וחרף כך הוא לא קיבל הזמנה לדין. טענה זו נטענה בעלמא; ולפי טענת המשיבה הבקשה להישפט הוגשה ללא הודעה על ייצוג, ולפיכך נשלחה ההזמנה לכתובתו של המבקש; והמבקש, כאמור, לא הוכיח אחרת; ואין בבקשה כל התייחסות לזימונו של המבקש עצמו לדיון.

באשר לעילת הביטול שעניינה חשש לעיוות דין

בקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר, בטענה לעיוות דין, צריכה להיות מלווה בתשתית ראייתית בעלת משקל המצביעה על פוטנציאל ממשי לשינוי התוצאה (רע"פ 2474/18 יואל גולדברג עו"ד נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 26.07.2018)). על פי הפסיקה, אין די בהכחשת העבירה בכדי להקים חשש לעיוות דין, ו"טענות כלליות וסתמיות בדבר קיומו של עיוות דין, מבלי להניח תשתית ראייתית בעלת משקל לתמיכה בטענה, לא יובילו, ככלל, לבטלותו של פסק הדין, בעילה זו", ו"על כל הטוען לקיומה של עילה זו, במסגרת בקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר, להציג טעמים של ממש לביסוס טענתו, טעמים הנתמכים במסמכים ובראיות שיש בהם פוטנציאל של ממש לשינוי התוצאה" (רע"פ 8427/17 מדינת ישראל נ' אמנון סאלם (פורסם בנבו, 25.03.2018)). וראו גם רע"פ 8604/15 ג'ורג' חנא נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 16.12.2015).

בענייננו, לבד מהכחשה כללית של המיוחס וטענה "כי קיימים טעמים כבדי משקל כנגד כתב האישום וטענותיו להגנה הן בעלות משקל שמן הראוי לשמען ולשקלן בכובד ראש", לא נטענה טענה ולא הונחה תשתית ראייתית המצביעה על סיכויי הגנתו של המבקש, וודאי לא בעוצמה שיש בה פוטנציאל ממשי לשינוי התוצאה, כדי לבסס עילה של חשש ממשי לעיוות דין.

לכל האמור לעיל, יש להוסיף, כאמור, את השיהוי הניכר בהגשת הבקשה.

לאור כל האמור לעיל, הבקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר נדחית.

ההחלטה תומצא לצדדים.

ניתנה היום, י"ד כסלו תש"פ, 12 דצמבר 2019, בהעדר הצדדים.