תת”ע 5226/03/13 – מדינת ישראל נגד אייל ליאור
בית משפט השלום לתעבורה בתל אביב - יפו |
|
|
|
תת"ע 5226-03-13 מדינת ישראל נ' ליאור
|
1
בפני |
כב' השופט דן סעדון |
בעניין: |
מדינת ישראל |
|
|
|
המאשימה |
|
נגד
|
|
|
אייל ליאור |
|
|
|
הנאשם |
הכרעת דין |
נגד הנאשם נרשמה ביום
12.12.12 הודעת תשלום קנס במסגרתה יוחסה לו עבירה של מעבר בעת נהיגה על גבי שטח הפרדה
מסומן, בניגוד לתקנה
הנאשם כפר במיוחס לו ואף בסמכותו של בימ"ש זה לשפוט אותו ובסמכותה של השוטרת שרשמה לו את הודעת תשלום הקנס לרשום את ההודעה. הלכה למעשה, וכפי שיפורט להלן, הנאשם לא חלק על נסיבות ביצוע העבירה כפי שתוארו בהודעת תשלום הקנס. טענותיו של הנאשם במהלך ההליך ואף בסיכומיו מוקדו בשאלות הסמכות שתוארו לעיל.
2
בבקשה שהגיש שכותרתה "בקשה לסלק/ לבטל ובקשה לגילוי מלא של עובדות ומסקנות חוקיות" תקף הנאשם כמעט כל היבט אפשרי של מרכיבי הסמכות בתיק זה. ראשית נאמר כי למאשימה אין "זכות עמידה" בתיק זה שכן לא הופרה זכותו החוקית של איש ועצם הטענה כי החוק הופר אינה מספקת על מנת להעניק מעמד בדין. שנית אין במקרה זה ראיה מרשיעה, הווה אומר: לא הוכח כי בוצעה עבירה ולא הוכחה זהותו של מבצע העבירה. שלישית, נטען כי הנחת העבודה צריכה להיות כי בימ"ש נטול סמכות להכריע בעניין אלא אם מובאות עובדות המקימות את סמכותו. הנאשם טוען כי לא הוכחו עובדות המוכיחות את עצם נוכחותו בתוך המדינה ואת ישימות חוקי המדינה על הנאשם (!!). רביעית, נטען כי התביעה סירבה לבקשת הנאשם לספק לו ראיות.
דיון והכרעה
נוכח טענותיו הגורפות של הנאשם נרשמה מפיו כפירה גורפת במיוחס לו בכתב האישום. עם זאת, במועד ההוכחות לא ניצל הנאשם את הזכות העומדת לו לחקור את השוטרת שרשמה את הודעת תשלום הקנס וגרסתה לא נסתרה כל עיקר.
סמכות שיפוט
לאור האמור ומשלא נעשה
כל ניסיון לערער את הקביעות בהודעת תשלום הקנס ניתן לקבוע כי הנאשם הוא שנהג בעיר ת"א.
לטעמי, העובדה כי העיר תל אביב - בה יושב בימ"ש זה - מצויה במדינת ישראל היא בידיעת
הכלל ובתחום ידיעתו השיפוטית של בימ"ש. משכך, ומשלא נסתרה גרסת התביעה כי הנאשם
היה בשטח המדינה בעת העבירה וביצע את לכאורה את העבירה המיוחסת לו - קמה סמכותו של
בימ"ש זה - כמי שמוסמך על פי דין לדון בעבירות על פי
אשר לטענה בדבר ישימות חוקי המדינה על הנאשם: אין זה המקום לפתוח בדיון תורת משפטי בדבר חובתם של אזרחי המדינה ותושביה לציית לחוק. מדובר בנורמה בסיסית בחברה דמוקרטית אשר ככל שלנאשם יש טענה ממשית בעניין זה היה עליו להציגה באופן סדור ולא להציג עצמו כמי שחוקי המדינה אינם חלים עליו מסיבה עלומה כלשהי. דבר זה לא נעשה. מכל מקום, הנאשם הוא אזרח מדינת ישאל. חוקי המדינה ותקנותיה חלים עליו בין אם ירצה ובין אם לאו. לפיכך חלה עליו חובה לציית להוראות הדין ואם אינו עושה כן - יתכבד ויישא בעונש כפי שנקבע.
סירוב לספק ראיות
3
טענה זו יש לדחות ממספר
טעמים: ראשית, הנאשם סתם ולא פירש אילו ראיות ביקש ובקשתו נדחתה, ממילא לא ברורה הרלוונטיות
של הראיות העלומות שלטענת הנאשם התבקשה התביעה לגלות. שנית, הנאשם נמנע במהלך הליך
ההוכחות להציג כל שאלה לגבי העבירה לעדת התביעה ומתעורר הרושם שמלכתחילה עיקרה של המחלוקת
לא היה לגבי עצם מעבר העבירה כפי שזו תוארה בהודעת תשלום הקנס אלא בפולמוס לגבי עצם
הסמכות לדון את הנאשם על העבירה אותה עבר כאמור לעיל. שלישית, אילו אכן הייתה לנאשם
טענה כי התביעה סירבה לבקשתו לגילוי ראיות, היה עליו להגיש בקשה לגילוי ראיה לפי סעיף
"זכות עמידה"
הנאשם שואל את השימוש
במונח זה מן המשפט החוקתי והציבורי על מנת לטעון למעשה כי התביעה לא הייתה יכולה או
מוסמכת לרשום נגדו הודעת תשלום קנס. טענה זו יש לדחות. סעיף
התוצאה
מן המקובץ עולה כי הנאשם לא חלק על עצם ביצוע העבירה אלא על הסמכות להעמידו לדין ולשופטו. בנפול הטענות האחרונות כאמור לעיל אין מנוס מלהרשיעו במיוחס לו בהודעת תשלום הקנס וכך אני קובע.
ניתנה היום, 29.1.14 , במעמד הצדדים