1

בהמשך להחלטה מיום 29.1 הגיש הנאשם בקשה "מתוקנת" לביטול פסק הדין.

עם זאת, למעשה הבקשה אינה מוסיפה דבר על האמור בבקשה הקודמת, ולמרות שנדרש לעשות כן עדיין נמנע הנאשם מפירוט הגנתו כנגד העבירה ומסתפק באמירה כללית כי "אחר" נהג ברכב, וזאת מבלי לנקוב בשמו, ומקל וחומר מבלי לצרף תצהיר של אדם המאשר את דבר הנהיגה.

טענות הנאשם כנגד קבלת הזימון, כשלעצמן, אינן מצדיקות ביטול פסק הדין. תקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי, התשל"ד-1974 שכותרתה "חזקת מסירה" קובעת -

"בעבירות תעבורה שעליהן חל סעיף 239א לחוק ובעבירות קנס רואים את ההודעה על ביצוע העבירה, ההודעה לתשלום קנס או ההזמנה למשפט לענין עבירת קנס כאילו הומצאה כדין גם בלא חתימה על אישור המסירה, אם חלפו חמישה עשר ימים מיום שנשלחה בדואר רשום..."

2

כפי שנקבע לא אחת, התקנה מחייבת שליחת הזמנה בדואר רשום אך אינה מחייבת ביצוע מסירה אישית של ההודעה בדבר הדואר הרשום בבית הנמען על בסיס הכתובת הרשמית של הנמען. זאת מתוך הנחה כי ההודעה בדבר הדואר הרשום מגיעה לחזקת הנמען כפי שמגיעים לחזקתו דברי דואר אחרים. הנאשם לא ציין כי הוא מחזיק בכתובת רשומה אחרת ומלאה והסתפק בטענה כי אישור המסירה אינו נושא מספר זהות. הנאשם לא הראה כי פנה לדואר במקום מגוריו לברר את הטעון בירור תוך ניסיון לגבות את טענותיו בדבר חוסר אפשרות לביצוע מסירה בלא ציון מס' זהות. לא לחינם קובעת הסיפא של תקנה 44א כי רשאי היה להוכיח "שלא קיבל את ההודעה או את ההזמנה מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב הימנעותו מלקבלן".

לחילופין היה יכול הנאשם לבסס טענתו לעיוות דין, אך למרות ההחלטה המפורשת שניתנה לפני חודש ימים, הדרישה, ההנחייה והארכה שקיבל, לא עשה כן והמסקנה היא כי הנאשם אינו מסוגל להראות על הנהג בפועל, ולפיכך חלה עליו האחריות לעבירה מכוח חזקת הבעלות.

מעבר לכל האמור לעיל, שבתי ועיינתי בגזר הדין עצמו ולא מצאתי כי הוא מחמיר עם הנאשם וכי עצם העובדה שנשפט בהעדר התייצבות גרמה לו לעיוות דין. המדובר בנהיגה במהירות העולה משמעותית על המותר בדרך עירונית, תוך חציית צומת מרומזר באור ירוק, עובדה המוסיפה סיכון.

לאור כל האמור לעיל, הבקשה נדחית.

ניתנה היום, י"ג אדר תשע"ח, 28 פברואר 2018.