1

בפני בקשה לביטול פסק דין אשר ניתן בהעדר המבקש לאחר שלא התייצב למשפטו.

בהתאם לחוק - סעיף 130 (ח) בחוק סדר הדין הפלילי:

" נגזר דינו של הנאשם בחטא או בעוון שלא בפניו, רשאי בית המשפט, על פי בקשת הנידון, לבטל את הדיון לרבות את הכרעת הדין וגזר הדין אם ניתנו בהעדרו, אם נוכח שהיתה סיבה מוצדקת לאי התייצבותו או אם ראה שהדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין; בקשה לפי סעיף קטן זה תוגש תוך שלושים ימים מהיום שהומצא לנאשם פסק הדין אולם רשאי בית המשפט לדון בבקשה שהוגשה לאחר מועד זה אם הבקשה הוגשה בהסכמת התובע".

ברע"פ 9142/01 סוראיה איטליא נגד מד"י, קבע בית המשפט העליון שני מבחנים ובהתקיים אחד מהם יהיה מקום לביטול פסק דין שניתן בהעדר הנאשם (המבחנים נגזרו מסעיף 130 (ח) בחסד"פ):
 הראשון - קיום סיבה מוצדקת לאי התייצבותו של המבקש למשפטו.
 השני - גרימת עיוות דין למבקש כתוצאה מאי ביטול פסק הדין.
 

2

בפרשה שבפני טוען המבקש כי "שכח" את הדיון וכי ביום הדיון היה עסוק בסכסוך עם משפחה אחרת מה שמנע ממנו להגיע לבית המשפט.

שכחת הדיון אינו נימוק המצדיק אי התייצבות אליו.

ככל שאירוע הכולל סכסוך התרחש בין משפחת המבקש למשפחה אחרת (טענה שלא הוכחה בכל דרך) הרי שהמבקש לא טרח להגיש בקשת דחייה, לא התקשר למזכירות והודיע על קושי בהתייצבות, וגם לא פנה מיד לאחר הסרת המגבלה לכאורה להגיע לבית המשפט בבקשה מתאימה אלא יצר שיהוי בלתי סביר של חודשיים מיום גזר הדין ועד למועד הגשת הבקשה.

המדינה טענה כי רשיונו של המבקש פקע בשנת 2013 ולא הוצג כל מסמך הסותר עמדה זו של המדינה.
ככל שהמדובר בפקיעה כה ארוכה של רישיון הנהיגה, הרי שענישת המבקש בפרשה זו מידתית ואין כל הצדקה לדיון מחדש בפרשה זו.

לא מצאתי כי נגרם למבקש עיוות דין ולכן בקשתו נדחית.

ניתנה היום, ה' טבת תשע"ח, 23 דצמבר 2017, בהעדר הצדדים.