לפניי בקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר ביום 04.07.21 (להלן: "פסק הדין").

המבקש, באמצעות בא כוחו, טוען כי הזימון לדיון מעולם לא הגיע לידיו, וכי אישור המסירה של הזימון לדיון הסרוק בתיק בית המשפט פגום וחסר פרטים מהותיים.

המבקש כופר באופן כללי בביצוע העבירה המיוחסת, ואינו מנמק כפירתו.

המשיבה לא הגיבה למבוקש, והמועד לכך חלף.

דיון והכרעה:

סבורני כי דין הבקשה להידחות.

כעולה מאישור המסירה של הזימון לדיון, הסרוק בתיק בית המשפט, הזימון נמסר לידי פארס דלאשה.

לפיכך, טענת המבקש, לפיה לא נרשם שמו של מי שלידיו נמסר הזימון, אינה יכולה להתקבל.

זאת ועוד, בתיק בית המשפט נרשמה צפייה בפסק הדין ע"י המבקש עצמו, וזאת ביום 23.12.21. ואם לא די בכך, ביום 30.10.22 המבקש קיבל לידיו אישור ממשרד הרישוי, ובו נקוב ברחל בתך הקטנה מספרו של תיק זה.

זאת ועוד, ביום 13.12.22 נסרק לתיק בית המשפט ייפוי כוח החתום ע"י המבקש.

מכאן, הבקשה דנן הוגשה בחלוף 30 ימים מהמועד בו נודע למבקש על מתן פסק הדין שניתן בהיעדרו, וזאת בהיעדר הסכמת המשיבה, ומטעם זה בלבד דינה להידחות.

בנוסף, בשים לב לכך שנראה כי אי התייצבותו של המבקש נעוצה בו, ובהיעדר חשש לעיוות דין, הבקשה נדחית.

למותר לציין כי כפירה כללית ולא מפורטת בביצוע העבירה המיוחסת אינה עולה כדי פרמטר החשש לעיוות דין (בעניין זה אפנה לרע"פ 8427/17 מדינת ישראל נ' סאלם ואח').

לנוכח כל האמור לעיל, הבקשה נדחית.

פסק הדין שניתן ביום 04.07.21 יוותר על כנו.

המבקש יפקיד רישיון הנהיגה או תחליף רישיון נהיגה במזכירות בית המשפט עד ולא יאוחר מיום 01.05.23 בשעה 10:00.

לפנים משורת הדין, הנני מורה על ביטול תוספת הפיגורים.

הקנס שהוטל ישולם עד ולא יאוחר מיום 02.07.23.

ההחלטה תומצא לצדדים ולמרכז לגביית קנסות.

ניתנה היום, י"א ניסן תשפ"ג, 02 אפריל 2023, בהעדר הצדדים.