1

גזר דין

בקביעת מתחם העונש ההולם, העיקרון המנחה הוא עקרון ההלימה בין חומרת המעשה בנסיבותיו ומידת אשמתו של הנאשם ובין העונש המוטל עליו.

כאשר, מדיניות הענישה אמורה להרתיע מפני בצוע עבירות נוספות ולהעביר מסר ברור על מי שבהתנהגותו פוגע בערך החברתי שהינו פגיעה בביטחון הציבור וסיכון המשתמשים בדרך.

בפניי הסדר טיעון בו התביעה, הגבילה טיעונה העונשי ל7 חודשי פסילה ואילו הסנגוריה טוענת ל4 חודשי פסילה.

הצדדים, הסכימו לכך שחלקן של הפגיעות המתוארות בתיעוד הרפואי מקורן במצב רפואי קודם ואין ליחסן לתוצאות התאונה.

כמו כן, התביעה בהגינותה הודתה כי מעבר החצייה לא התנהל בתנאים הזהים לתנאים ששררו בזמן התאונה.

2

מלוא תיק החקירה הונח בפניי.

נחה דעתי כי הסדר הטיעון מהווה מתחם ענישה ראוי.

הודאת הנאשמת באשמה, חסכה הטרחת העדים ובעיקר מנעה סבל נוסף מהנפגע.

עוד יש לציין, כי להתרחשות התאונה תרמו תנאי מזג אוויר קשים וחסימה בשדה הראייה - פחים - אשר הוסרו לאחר התרחשות התאונה.

לאחר שנתתי דעתי על טעוני הצדדים, וכשלנגד עיניי העובדה שעברה של הנאשמת איננו מכביד, הריני גוזרת העונשים הבאים -

-          הנני דנה את הנאשמת לתשלום קנס בסך 1600 ₪ או 30 ימי מאסר שיישא תמורתם.

הקנס ישולם תוך 60 ימים.

-          הנני פוסלת את הנאשמת מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 135 יום בניכוי 60 ימי הפסילה המנהלית.

ריצוי הפסילה נדחה עד 60 יום.

-          הנני פוסלת את הנאשמת מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 3 חודשים וזאת על תנאי למשך שנתיים.

זכות ערעור כחוק.

ניתן היום, ז' שבט תשע"ח, 23 ינואר 2018, בהעדר הצדדים.