1

 

 

בהכרעת דין זו:

זיכוי הנאשמת, מחמת הספק, מעבירות הקשורות לאחריות לתאונה, אך הרשעת הנאשמת בעבירות שענינן התנהגותה לאחר התאונה, והן: עזיבת מקום תאונה, אי הגשת עזרה, אי מסירת פרטים ואי מסירת הודעה על התאונה.

 

רקע:

 

כנגד הנאשמת הוגש כתב אישום אשר בו נטען כי היא נהגה במכונית בחוסר זהירות, לא נתנה תשומת לב מספקת לדרך, סטתה ימינה מכיוון נסיעתה וגרמה להתנגשות רכבה עם אופנוע שנע בכיוון נסיעת מכוניתה ובמקביל אליה.

עוד נטען בפרק העובדות אשר בכתב האישום כי כתוצאה מהתאונה נחבלה רוכבת האופנוע המעורבת וכלי הרכב ניזוקו.

בהמשך נטען עוד בכתב האישום כי על אף שהנאשמת היתה מעורבת בתאונת דרכים, עזבה היא את מקום התאונה מבלי שהגישה עזרה לנפגעת, מבלי שמסרה לנפגעת את פרטיה ומבלי שהודיעה על התרחשות התאונה למשטרה.

 

בקשר עם האחריות לגרימת התאונה הואשמה הנאשמת בעבירות של סטיה שלא בבטחה בניגוד לתקנה 41 לתקנות התעבורה; נהיגה בחוסר זהירות בניגוד לתקנה 21 (ג) לתקנות התעבורה; וגרימת נזק בניגוד לתקנה 21(ב)(2) לתקנות התעבורה.

2

 

בקשר עם ההתנהלות לאחר התאונה הואשמה הנאשמת בעבירות של עזיבת מקום תאונה בניגוד לתקנה 144(א)(1) לתקנות התעבורה ביחד עם סעיף 38(1) לפק' התעבורה; אי הגשת עזרה בניגוד לתקנה 144(א)(2) לתק' התעבורה, ביחד עם סעיף 38(1) לפק' התעבורה; אי מסירת פרטים בניגוד לתקנה 144 (א)(3) לתק' התעבורה ביחד עם סעיף 38(1) לפק' התעבורה; ואי הודעה על תאונה בניגוד לתקנה 144 (א)(4) לתקנות התעבורה ביחד עם סעיף 38(1) לפק' התעבורה.

 

הנאשמת, באמצעות באי כוחה, הודתה בכך שנהגה במקום ,בזמן, ובכיוון המתוארים בכתב האישום וכן הודתה היא בכך שרוכבת האופנוע נעה באותו כיוון (מצפון לדרום) ובמקביל לרכב הנאשמת.

הנאשמת כפרה עם זאת בהיבטי הרשלנות שיוחסו לה ובאחריותה לתאונה וגם כפרה במיוחס לה לעניין ההתנהלות הנטענת לאחר התאונה.

ובאשר לתוצאות התאונה השיב הסניגור כדלקמן: " אנו מודים בתוצאות, אין צורך בזימון הרופא".

 

לנוכח מהות הכפירה התקיים דיון הוכחות.

 

מטעם התביעה העידו העדים הבאים:

 

האזרח מר זיו גרין (ע.ת. 1) אשר נסע במקום האירוע ברכב אחר והיה עד לאירוע.

 

הבוחן המשטרתי מר שלמה מזרחי (ע.ת. 2) אשר במסגרת עדותו הוגשו חוו"ד (ת/1), סקיצה (ת/2) ותרשים (ת/3).

 

הגב' יעל סימן טוב (ע.ת.3) שהינה רוכבת האופנוע המעורבת ואשר במסגרת עדותה הוגשו ,בהסכמה, מסמך שהעבירה למשטרה ובו מספר רכב (ת/4) סיכום אישפוז מביה"ח (ת/5) והודעתה במשטרה (ת/6).

3

 

לבקשת התביעה, וגם כן בהסכמה, הוגש גם צילום הנזק בדלת מכוניתה של הנאשמת (ת/7) וכן תרשים כיווני תנועה במחלף וולפסון (ת/8).

 

מטעם ההגנה העידה הנאשמת הגב' צצילי צולר (ע.ה. 1).

לבקשת ההגנה הוגשה, בהסכמה, הודעתו של ע.ת. 1 מר זיו גרין במשטרה (נ/1).

 

הצדדים סיכמו בע"פ.

 

תמצית הכרעת הדין:

מסקנתי לאחר מתן הדעת לראיות, לעדויות ולסיכומי הצדדים הינה כי דין הנאשמת לזיכוי מחמת הספק מן האחריות לתאונה, אך להרשעה בעבירות בקשר עם התנהלותה לאחר קרות התאונה.

 

נימוקיה המפורטים של הכרעת הדין:

 

באשר לאחריות התאונה:

 

אין בידי לקבוע בוודאות הנדרשת בפלילים מי משתי הנהגות סטתה עם רכבה לכיוונה של מי. יציין בהמשך לכך כי אולי אף יש לומר שיתכן שסטו הן שתיהן זו לכיוון זו, וזאת כאשר האחת (הנאשמת) מגמת פניה (לדבריה) להשתלב ימינה לאיילון, ואילו השנייה (רוכבת האופנוע) מגמת פניה (לדבריה) להמשיך ישר בכיכר וזאת כאשר עפ"י עדות עד הראיה האובייקטיבי (ע.ת. 1) הגיעה היא מימין וביקשה להשתלב שמאלה.

 

4

בהקשר של מגמת פני הנאשמת ראה, בין היתר, את גירסת הנאשמת בהודעתה ת/6 שורות 5 עד 6 כדלקמן: "...רציתי להשתלב באיילון, אותתי ימינה והתחלתי לעבור נתיב לאיילון לפתע הרגשתי מכה מצד ימין...". וכן , מפי הנאשמת,בת/6 שורה 18 ראה גם כדלקמן: " אני נסעתי בהיינריך היינה ורציתי להיכנס לאיילון דרום בדיוק בהשתלבות בין היינריך היינה לאיילון דרום".

 

הנה כי כן , הנאשמת עצמה מדברת על נסיון השתלבות ,איתות, ומעבר נתיב מצידה.

 

ובהקשר מגמת פני רוכבת האופנוע ראה מנגד, בין היתר, את גירסת ע.ת. 1 כדלקמן: "רוכבת הקטנוע הגיעה מצד ימין, אני לא יודע אם היא עקפה מימין או שיש השתלבות של כביש גדול שנכנס מיפו. יכול להיות שהיא הגיע מההשתלבות. אבל ראיתי אותה מסמנת שהיא רוצה להיכנס שמאלה. היא הגיעה מימין לרכב שמימיני... ראיתי את הקטנוע מסמן שהוא רוצה להיכנס שמאלה ולהמשיך ישר... אז ראינו את הגברת ונתנו לה לעבור עם הקטנוע כי היא סימנה לנו ועשתה את זה באיטיות בצורה מנומסת". (עמ' 3 סיפא ו-4 רישא לפרוטוקול 30/6/14).

 

הנה כי כן, רוכבת האופנוע המעורבת נצפתה מגיעה מימין ועושה להגיע שמאלה.

 

עוד בתיק זה בקשר עם ניתוח קרות התאונה:

הוברר כי בוחן התנועה המשטרתי טעה בתיק זה לחשוב שמדובר בצומת שונה. לפיכך אין בתרשים ת/3 ובסימונים שעליו מן הרלבנטיות.

 

גם מקום האימפקט איננו ידוע במקרה דנן.

 

בנסיבות אלה, ועל אף עדותו של עד הראיה האובייקטיבי (ע.ת. 1) על כי סטיית הנאשמת עם רכבה נעשתה במהירות בתוך הכיכר (ראה עדותו בעמ' 4 שורות 2-4 לפרוטוקול 30.6.14) יש מקום לזכות את הנאשמת ,מחמת הספק, באשר לדבר האחריות לקרות התאונה.

 

אלא שבאשר להתנהלות הנאשמת לאחר קרות התאונה הדברים הם שונים. לגבי כך עמדה התביעה בנטל ההוכחה.

5

 

ויוסבר:

 

הלכה למעשה, במישור העובדתי, אין מחלוקת שהנאשמת לא השאירה פרטים לנפגעת, וגם לא לכל איש אחר (לע.ת.1 למשל, או לאנשי מד"א למשל, ככל שהיתה נשארת עד להגעת מד"א).

 

הלכה למעשה גם אם אין מחלוקת שהנאשמת עזבה את מקום התאונה וגם לא הגישה עזרה וגם לא מסרה הודעה על התאונה למשטרה.

 

יוזכר שבישיבת ההקראה ציין הסניגור כי הנאשמת מודה בתוצאות התאונה וגם ציין כי הוא מוותר על חקירת הרופא.

 

מסיכום האישפוז מביה"ח איכילוב (ת'5) עולה כי רוכבת האופנוע נחבלה וגם נזקקה למשככי כאבים, מנוחה בת שבוע ימים, ולמעקב במרפאת גב.

 

אף אם אתעלם מעדות רוכבת האופנוע בפני על כי התברר שהיא גם שברה חוליה, נותרתי עדיין עם חבלה כמתואר בסעיף 4 לעובדות כתב האישום ועם הודאת ההגנה בתוצאות התאונה אגב ויתור כאמור על חקירת הרופא מביה"ח.

 

זאת ועוד, הנאשמת עצמה מתארת בהודעתה ת/ 6 כי היא הרגישה מכה במכוניתה בצד ימין (וראה נא גם את דבר הנזק למכונית הנאשמת בתצלום ת' 7) וכי אז ראתה לדבריה הנאשמת את רוכבת האופנוע שוכבת על הכביש. (ראה נא את הודעת הנאשמת ת' 6 שורות 6-7).

 

תקנה 144 לתקנות התעבורה,שמצאה מקומה בכתב האישום בתיק זה, מכתיבה חובות נהג אשר היה מעורב בתאונה אשר כתוצאה ממנה נפגע אדם.

 

6

במקרה דנן נפגע אדם.

 

הנאשמת לא העידה על עצמה כי היא רופאה או כי היא ערכה במקום לרוכבת האופנוע בדיקה רפואית .

 

אסור היה לנאשמת ליטול הימור­­­ שברפואה ולעזוב את המקום מבלי למסור פרטים ומבלי לנקוט בכל המתבקש עפ"י דין.

 

הנאשמת עצמה אף העידה כי התרשמותה שלה (כמו גם ,לדבריה, גם התרשמותו של ע.ת.1 במקום) היו שרוכבת האופנוע היתה מבולבלת מאוד, נסערת מאוד ומצויה "בלחץ". (ראה עדותה של הנאשמת בעמ' 22 שורה 24, וכן באותו עמ' בשורה 26 וכן בעמ' 23 שורה 6 לפרוטוקול).

 

ומה בחרה הנאשמת לעשות בנסיבות אלה ?

 

כך העידה הנאשמת:

 

"...ראיתי שאין נזק גופני... אז אמרתי אם הכל בסדר, אז ביי ". (עדות הנאשמת בעמ' 23 שורות 4 עד 8 לפרוטוקול).

 

ובכן, במצב דברים שכזה, לאחר פגיעה תאונתית ,נפילת הרוכבת לכביש, שכיבת הרוכבת על הכביש, וכאשר ניכר בבירור שרוכבת האופנוע גם עדיין מבולבלת, נסערת, מבוהלת ובלחץ, אין עוזבים סתם כך את המקום ונוקטים בגישה של " אז ביי ".

 

לציין כי להבדיל מכך, דווקא עד הראיה (ע.ת.1) ,שלא היה כלל מעורב בתאונה, בחר להישאר עם הנפגעת, להזמין אמבולנס בכל זאת, וראה כיצד הנאשמת חוזרת לרכבה וממשיכה לנסוע.

 

7

וכיצד אותרה הנאשמת?

 

רוכבת האופנוע הספיקה לראות את הנאשמת עולה חזרה למכונית שלה ובשלב זה ביקשה רוכבת האופנוע מע.ת.1 שעמד לידה לרשום את מספר המכונית של הנאשמת (זה נרשם על פתק שהוגש ת' 4). כך אותרה הנאשמת.

 

נכון הוא הדבר שבתחילה ביקשה רוכבת האופנוע שלא יוזמן אמבולנס אך היא גם הסבירה מדוע (זמן של מתיחות בטחונית והיותה אם חד הורית לילדים שהושארו לבד בבית).

 

אלא שמכל מקום, משמדובר ברוכבת אופנוע שנצפתה זה עתה בהתנגשות עפה מהאופנוע לכביש ושוכבת על הכביש, ומדובר גם במי שנצפתה ע"י הנאשמת מיד מסמוך לכך מבוהלת ונסערת, לא צריכה היתה כאמור הנאשמת ליטול הימור וסיכון ולצאת מנקודת הנחה רפואית כי הנ"ל בסדר וזהו " אז ביי".

 

רוכבת האופנוע תיארה את מצבה בסמוך לאחר התאונה והנפילה לכביש כדלקמן: "אני הייתי מאוד היסטרית, בכיתי ונורא כאבה לי הרגל וחוץ מזה לא הרגשתי כלום".

(עמ' 13 שורות 17-20 לפרוטוקול).

 

יש אם כך לומר :

 

בניגוד להוראת המחוקק בתקנה 144(א)(1) הזיזה הנאשמת את רכבה ועזבה את המקום.

 

בניגוד להוראת המחוקק בתקנה 144(א)(2) ,הנוקטת בלשון "בהתאם לנסיבות המקרה" , לא הזעיקה הנאשמת למקום את שירותי ההצלה (מי שעשה זאת היה ע.ת.1) וגם לא המתינה ליד הנפגעת עד להגעת שירותי ההצלה.

 

8

בניגוד להוראות המחוקק בתקנה 144(א)(3) לא מסרה הנאשמת את פרטיה לנפגעת וגם לא למי שעמד בסמוך לה (ע.ת.1). תחת זאת נאלצו אלה האחרונים להזדרז ולעשות לרישום על פתק נייר את מספר רכבה של הנאשמת עת היא בוחרת לעזוב את המקום מבלי למסור פרטים.

 

ויש לתהות ולשאול: מה מנע מהנאשמת הנכבדה להשאיר אפילו פרט כלשהו ? לפחות את שמה. לפחות מספר טלפון.

כלום לא רצתה הנאשמת להיות בקשר כלשהו לכל הפחות כדי לעמוד בהמשך על מה עלה בגורל רוכבת האופנוע אשר זה עתה נפלה לכביש והיתה שכובה על הכביש ? האם הרוכבת שנפלה חשה בטוב ? האם אולי בכל זאת קרה לה דבר מה ? האם חזרה היא לעצמה ?

כלום לא היה מקום להשאיר לרוכבת האופנוע לכל הפחות פרט כלשהו?!

כלום היה מקום למהר ולהותיר שם את הנפגעת הנסערת ואת עד הראיה ולעזוב ?

כלום הוסמכה הנאשמת לקבוע רפואית כי לרוכבת האופנוע, שנפלה ושכבה זה עתה על הכביש והיא נסערת ומבוהלת, לא אירע דבר גופני?!

 

מעיון בדברי הנאשמת הנכבדה בעדותה (בעמ' 26 שורות 15-16 לפרוטוקול) קשה להשתחרר מן הרושם שהשקפת הנאשמת היא שלענין חובת מסירת פרטים יש חשיבות למי פגע במי.

עוד ניכר לכאורה מדברי הנאשמת כי סבורה היא שאין מקום ליתן פרטים כל עוד לא נתבקשו פרטים.

אם את אלה סבורה הנאשמת, אזי, בכל הכבוד, טעות היא בידה.

 

בניגוד להוראת המחוקק בתקנה 144(א)(4) הנאשמת גם לא הודיעה למשטרה בשום שלב על קרות התאונה. גם לא למחרת היום או בכל מועד מאוחר אחר.

 

 

 

9

 

סיכום :

 

לאור כל המפורט ומנותח לעיל אני קובע כאמור את זיכוי הנאשמת ,מחמת הספק, מן העבירות לפי תקנות 41, 21(ג) ו-21(ב)(2) לתקנות התעבורה, ואת הרשעתה של הנאשמת בעבירות לפי תקנות 144(א) (1) עד (4) ובקשר עם סעיף 38(1) לפקודת התעבורה.

 

 

ניתנה היום, 07 אוקטובר 2014, במעמד הצדדים.