בית משפט השלום בירושלים

ת"פ 26963-09-14 מדינת ישראל נ' ספיר מ.א. 570014183 ואח'

בפני

כבוד השופט ד"ר אוהד גורדון

מאשימה

מדינת ישראל
על-ידי נציג היועץ המשפטי לממשלה עו"ד ר' בראונר

נגד

נאשמים

1. אגודת מושב אבן ספיר (הסתיים)

2. נמחק

3. נמחק

4. רם-שן שירותים והשקעות בע"מ

5. אילן אלקובי

נאשמים 4 ו-5 על ידי עו"ד מ' סרור

גזר דין לנאשמים 4 ו-5

רקע

1.הנאשמים 4 ו-5 הורשעו, לפי הודאתם, בעבירות של ביצוע עבודות ללא היתר ושימוש ללא היתר לפי סעיפים 204(א), 208(א) ו-253 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965.

2.המדובר במקרקעין במושב אבן ספיר אשר יועד לשימוש חקלאי ואשר בוצעו בו בידי הנאשמים עבודות להכשרתו לחניון למשאיות בטון. שטח המגרש הינו 2,000 מ"ר עליו נשפך אספלט גרוס, והוא הוקף בגדר היקפית בגובה 1.7 מ'. עוד הוכנה תשתית חשמל ותאורה, הוצבו שתי מכולות בגודל של 14.5 מ"ר כל אחת ונחפרו שני בורות מדופנים בשטחים של 18 ו-22 מ"ר. הנאשם 5 הינו מנהלה של הנאשמת 4, שהתקשרה בהסכם עם הנאשמת 1 במסגרתו הועמדו המקרקעין לטובת הנאשמת 4 לצורך הקמת ותחזוקת החניון. מיום ביצוע העבודות (בין 15.3.13 ל-12.4.13) ועד 10.9.13 השתמשו הנאשמים 4 ו-5 במקרקעין כחניון משאיות בטון ותחזוקת משאיות. פירוט נוסף מופיע בכתב האישום בכפוף לתיקונו בישיבה מיום 22.11.15.

3.בבחינת נסיבות לחומרה צוינו בכתב האישום העובדות הבאות: ראשית, כי במהלך ביצוע העבודות ביקר מפקח בניה במקרקעין ומסר לנאשם 3 (שבמהלך ההליך נמחק מן האישום) התראה בדבר הפסקת עבודה, אך בפועל המשיכו הנאשמים בעבודות. שנית, כי ביום 24.6.13, בעקבות בקשת הנאשמת 4 לבטל צו הריסה מנהלי שהופנה כנגד העבודות הנזכרות לעיל, ובהתאם להסכמה שהושגה בין הצדדים, קבע בית משפט השלום בבית שמש (כב' השופט מינטקביץ') כי ההריסה תידחה ב-49 ימים מאותו מועד לצורך פינוי המקום ופירוק העבודות (להלן תכונה החלטה זו "ההחלטה השיפוטית"). הנאשמים לא פרקו את העבודות, וביום 10.9.13 ביצעה המאשימה את ההריסה. לטענות ההגנה בנושא זה אתייחס בהמשך.

תמצית טיעוני הצדדים לעונש

4.המאשימה עמדה על חומרת העבירות, היקף השטח הנדון וכן הפסול שבהימנעות הנאשמים מלהשיב מצב לקדמותו למרות התחייבותם וההחלטה השיפוטית כאמור לעיל. בהתאם להסכמה שבין הצדדים, עתרה המאשימה לגזור לשני הנאשמים יחד קנס של 50,000 ₪.

5.ההגנה, שלפי אותה הסכמה לא הוגבלה בטיעוניה, ביקשה להסתפק בקנס של 2,000 ₪. מקום מיוחד בטיעוניה הוקדש להסברים אודות הימנעות הנאשמים מהריסת הבניה בהתאם להחלטה השיפוטית, אליהם אדרש בהמשך. עוד צוין כי הנאשמים נדרשו לחניון למשאיות לפי דרישות חברת הביטוח (ענ/1), וכי ראו באישורה של הנאשמת 1 משום אפשור של השימוש במקום. נטען גם כי הנאשמים ספגו הפסדים בכך שסכומים ניכרים אותם הוציאו לצורך הקמת החניון ירדו לטמיון, בכך שנשאו בעלויות ההריסה בידי המאשימה, וכן משום ששני קונטיינרים שהיו במקום ושלא התאפשר להם להוציאם במועד נהרסו (ענ/5, ענ/6). נטען עוד כי לפי הנחיות של הלשכה המשפטית לא מגישים כתבי אישום במקרים דומים (ענ/7), וכי השוואה לעונשים שנגזרו על הנאשמת 1 וכן על חברת "הנתיב החדש" שהקימה מבנה בסמוך לחניון הנזכר לעיל והועמדה לדין בנפרד מחייבת הקלה בעונשי הנאשמים (ענ/9, ענ/10).

מתחם העונש ההולם

6.שתי העבירות בהן חטאו הנאשמים: הקמת החניון ללא היתר והשימוש בו לאורך תקופה, הן חלק מאותו "אירוע" עברייני ולכן ייקבע להן מתחם עונש אחד.

7.העבירות בהן חטאו הנאשמים הן חמורות. בשכירתו של שטח, הקמה והפעלת חניון בו תוך ביצוע עבודות בניה ללא היתר, וכל זאת שעה שיועד לשימוש חקלאי, יש סטייה ממדיניות התכנון הנוהגת במקום תוך שימוש בעל אופי עסקי בשטח שיועד למטרות אחרות. בין היתר ברי, כי הקמת החניון הובילה לתנועת משאיות כבדות בשטח, שלא הותאם לכך.

מעשים אלה משתלבים בתופעה הפסולה והרחבה של עבריינות בניה, דבר המדגיש את חומרתם ומכפיף מקרה זה להלכה הפסוקה המורה על אכיפה קפדנית בעניינם של עברייני תכנון ובניה (ראו למשל רע"פ 2464/15 אבו רמילה נ' מדינת ישראל (13.5.15); רע"פ 2330/09 נוסטרדמוס ואח' נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה חבל מודיעין (9.6.09)). בפרט, מקום בו התבצעו העבירות תוך הפקת תועלת כלכלית או עסקית, על העונש לספק תמריץ-נגד לביצוען של עבירות ממין זה ובין היתר לפגוע, פגיעה ממשית, בכיסו של העבריין.

8.בגדר הנסיבות לחומרה יש לשקול גם את התנהלות הנאשמים, שהמשיכו בביצוע העבודות למרות התראה בדבר הפסקת עבודה (שנמסרה לידי הנאשם 3 ולא נטען או בוסס כי נעלמה מידיעת יתר הנאשמים), עד שהמאשימה נדרשה להוציא צו הריסה מנהלי. בכך יש משום מידה רבה של התרסה כנגד הדין.

אשר לנסיבות הנוגעות להחלטה השיפוטית, הרי שאין חולק כי הנאשמים נמנעו מלציית לה. ועם זאת, הוצגו נתונים נוספים. לפיהם, ביום 15.8.15 הגישה הנאשמת 4 לבית משפט השלום בבית שמש בקשה לעכב את ביצוע ההריסה לפי הצו המנהלי וההחלטה השיפוטית. זאת בהפניה להחלטה של בית המשפט המחוזי אשר, במסגרת ערעור שהגישה חברת "הנתיב החדש" בהליך שניהלה בבית המשפט המחוזי ואשר נגע לבניה בלתי חוקית שבוצעה בידי האחרונה במיקום סמוך, הורה על עיכוב ביצוע צו ההריסה שם עד להכרעה בערעור. הנאשמת 4 טענה כי עניינה כרוך באותו הליך (ענ/2). ראו גם את הסברי ב"כ הנאשמים מדוע הבקשה הוגשה בחלוף התקופה שנקבעה לביצוע ההריסה (ענ/3). עוד נטען, והטיעון נתמך בחותמת ה"נתקבל" שעל גבי ענ/4, כי החלטת בית משפט השלום אשר דחתה את בקשתה האמורה של הנאשמת 4 (ענ/4) התקבלה בידי הנאשמים ביום 9.9.13, כשלמחרת בוצעה ההריסה בידי המאשימה. הנאשם 5 מסר בדיון כי לו היה יודע שהחובה להרוס נכנסה לתוקף היה מציית לה.

בכל אלה אין כדי לאיין את משקלה של העובדה לפיה הנאשמים לא קיימו את ההחלטה השיפוטית מבלי שעוכב ביצועה. לפי התחייבותם היה עליהם להרוס את המבנה כחודש לפני שנהרס בפועל, בידי המאשימה. התנהלותם אפשרה להם, בפועל, להמשיך ולהשתמש בחניון הבלתי חוקי משך תקופה נוספת ועד ליום 10.9.15. מסיבה זו, מדובר בנסיבה הקשורה לביצוע עבירת השימוש בה הורשעו, ושיש להתייחס אליה בקביעת מתחם העונש ההולם. ועם זאת, יש בנתונים האמורים כדי לגרוע ממשקלה, לחומרה, של הנסיבה האמורה כביטוי של זלזול בהוראות בית המשפט. שכן, אין עניינם של הנאשמים שקול לעניינו של מי שמתעלם באופן מופגן מהוראת הריסה תוך המשך שימוש בעבירת הבניה. בנסיבות אלה מצאתי לייחס לעובדה האמורה משקל מדוד בלבד לחובת הנאשמים.

9.מתחם העונש ההולם יגובש בשים לב לשיקולים אלה, לענישה הנוהגת בבית משפט זה בעבירות דומות ולהנחייתה של ההלכה הפסוקה עליה עמדתי לעיל לנקוט באכיפה קפדנית בעניינם של עברייני תכנון ובניה. אציין כי לא הוצג טיעון לעניין מצבם הכלכלי של הנאשמים, וממילא שאין בנושא זה להוות שיקול לקולה.

10.  במכלול השיקולים אני קובע כי מתחם העונש ההולם כולל קנס הנע בין סכום של 70,000 ₪, לבין 20,000 ₪. היות שהבניה נהרסה אין לכלול במתחם העונש ההולם גם רכיב של צו הריסה. משלא הוצגה עתירה לקבוע רכיבים נוספים לעונש, והגם שבמקרים אחרים נהוג לגזור רכיבי התחייבות או מאסר על תנאי, אמנע מהכללת רכיבים שכאלה במתחם העונש.

קביעת העונש בתוך המתחם

11.  לזכות הנאשמים 4 ו-5 תעמוד הודייתם, אשר ייעלה את ההליך. זאת, גם אם נוהלו דיונים מספר תוך שהנאשמים הכחישו את אחריותם וההודאה באה בפתח ישיבה שנועדה לשמיעת הוכחות, ובכתב אישום שתוקן בצורה שאינה ניכרת. בנוסף, משלא נטען אחרת, יש להניח לטובת הנאשמים כי זו הרשעתם הראשונה ולזקוף זאת לזכותם.

12.  הנאשמים העלו, כאמור, טיעון לפיו יש לקבוע את עונשיהם בשים לב לעונשים שנגזרו על אחרים. לטעמי, טיעון זה אינו פועל באופן מלא לזכותם. אמנם, הנאשמת 1 הפיקה רווח מדמי השכירות ששולמו לה בידי הנאשמים 4 ו-5, אך האחרונים הפיקו אף הם תועלת עסקית משכירת הקרקע והשימוש בה. מדובר בשותפות בין הנאשמים השונים בביצוע העבירה, כשכל צד מפיק את תועלתו ונהנה מפירות העבירה. זאת ועוד, הנאשמים 4 ו-5 הורשעו גם בעבירת השימוש הבלתי חוקי בקרקע, עבירה שלא יוחסה לנאשמת 1. אף סוגיית הפרת ההחלטה השיפוטית רלבנטית לנאשמת 4, בעוד שהנאשמת 1 לא הייתה צד להליך האמור. לבסוף, הנאשמת 1 נטלה אחריות מבעוד מועד ולא בפתח ישיבת ההוכחות. במכלול השיקולים יש להציב את הנאשמים 4 ו-5, לכל הפחות, באותו רף חומרה בו ניצבת הנאשמת 1.

13.  אם, בכל זאת, מוצא אני לגזור על הנאשמים קנס נמוך במידת מה מזה שנגזר על הנאשמת 1, הרי זאת משלושה שיקולים:

ראשית, בשל כך שהנאשם 5 הינו הבעלים של הנאשמת 4 ומדובר, למעשה, באותו "כיס". אף המאשימה הכירה בכך, כשעתרה לגזור על שניהם יחד סכום של 50,000 ₪.

שנית, מכך שהנאשמים 4 ו-5, בניגוד לנאשמת 1, ספגו פגיעה כלכלית של ממש עקב הריסת הבניה הבלתי חוקית. המדובר בסכומים הנעים סביב מאתיים אלף ₪ שהושקעו על ידם בבניה ובקונטיינרים שנהרסו, וזאת לפי המסמכים שהוגשו כמוצגים לעונש והטיעון לעונש. אמנם, יש ממש בטיעונה של התביעה לפיה מי שמבצע עבירה מסתכן גם באבדן "השקעתו", אך סבורני שעקרון המידתיות מחייב להתחשב, במידת מה, גם בנזק שנגרם לנאשמים בקביעת סכום הקנס.

ושלישית, משקל מדוד נוסף יינתן לטיעוני הנאשמים 4 ו-5 לפיה בעניינה של חברת "הנתיב החדש" אשר בנתה בסמוך מבנה בהיקף נרחב יותר, הוטל קנס בסכום זהה לסכום לו עותרת המאשימה בהליך זה (ענ/10).

14.  הנאשמים העלו טיעון נוסף, בהתייחס למסמך "הנחיות עבודה בעניין אכיפת חוק התכנון והבניה" שהוגש (ענ/7) ובו רשימת "זוטי דברים". לטענתם, מסמך זה מראה שככלל אין מגישים כתבי אישום במקרים דומים, ומכאן שיש להקל בעונשם. עיינתי במסמך, ואיני מקבל את הטענה. החריג אליו הפנו הנאשמים עוסק בגדר שבין שכנים בשטח משותף ובאזור מגורים (סעיף ד' למסמך הנ"ל). הסנגור הנכבד הוסיף והפנה (פ/6 ש' 26) להתייחסות ליציקות בטון ברשימת "זוטי הדברים", אך לא מצאתי התייחסות כזו ברשימה אשר במסמך האמור. מכל מקום, ברי כי רשימה זו נועדה למקרים קלים יחסית, בעוד שבעניינם של הנאשמים מדובר בעבירות שבוצעו בהיקף שונה וניכר וממניע עסקי, ומתווסף גם חוסר-הציות לצו הפסקת העבודה ולהחלטה השיפוטית. מדובר במקרה שונה בתכלית מזה שהוצג כ"זוטי דברים" בהנחיות האמורות, כך שאין בנימוק האמור להצדיק הקלה נוספת בעונש.

15.  עוד מצאתי להטיל על הנאשם 5 קנס נמוך במידת מה מהקנס שיוטל על הנאשמת 4. זאת בשים לב לכך שהחניון האמור שימש את החברה והיא שהפיקה את התועלת הישירה ממנו. גם אם לבעלים אחריות וסביר שהפיק אף הוא מפירות העבירה, ובשים לב לכך שמדובר בתאגיד, סבורני כי אין לחייב את הבעלים באותו סכום בו מחויבת החברה.

16.  במכלול השיקולים, ובשים לב למניע הכלכלי שבבסיס העבירות אשר מחייב ענישה ממונית משמעותית, אני גוזר לנאשמים את העונשים הבאים:

לנאשמת 4: קנס בסך 25,000 ₪ לתשלום בשלושה תשלומים החל מיום 1.1.16 ובכל 1 לחודש. אי פרעון תשלום במועד יעמיד את הקנס כולו לפרעון מיידי.

לנאשם 5: קנס בסך 15,000 ₪ או 75 ימי מאסר תמורתו. הקנס ישולם בשני תשלומים החל מיום 1.1.16 ובכל 1 לחודש. אי פרעון תשלום במועד יעמיד את הקנס כולו לפרעון מיידי.

לבקשת ההגנה ניתן גזר הדין שלא בנוכחותה ובנוכחות הנאשם 5. המזכירות תשלח אליהם עותק.

ערעור בזכות בתוך 45 ימים לבית המשפט המחוזי.