בית המשפט המחוזי בחיפה

ת"פ 33060-04-22 מדינת ישראל נ' פלוני(עציר)

תיק חיצוני: 1569/22

בפני

כבוד השופטת, סגנית הנשיא דיאנה סלע

המאשימה

מדינת ישראל

נגד

הנאשם

פלוני

פסק דין משלים

1.         נגד הנאשם, יליד 89', הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות כדלהלן: הצתה (שתי עבירות) - לפי סעיף 448(א) (רישא) לחוק העונשין התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); ניסיון הצתה - לפי סעיף 448(א) (רישא) + 25 לחוק העונשין, ונשיאת נשק (שתי עבירות) - לפי סעיף 144(ב) (רישא) + 144(ז) לחוק העונשין.

2.         העובדות המפורטות בכתב האישום:

            א. הנאשם מתגורר בבית פרטי בכפר קרע (להלן: ביתו של הנאשם), והוא קרוב משפחתם של פאדי ודאוד מצלאחה (להלן: המתלוננים), דאוד הוא דודו של פאדי; המתלוננים גרים גם הם כל אחד בבית פרטי בכפר קרע ובתיהם צמודים אחד לשני. המרחק בין בית הנאשם לבין ביתם של המתלוננים הוא כ-30 מטרים לערך.

            ב. בתאריך 24/3/22 בשעה 00:39 לערך, יצא הנאשם מביתו בעודו מחזיק בחפץ אשר טיבו אינו ידוע למאשימה (להלן: החפץ), התקרב לבית המתלוננים ונעמד בסמוך לביתם. בשלב זה, הצית הנאשם את החפץ על מנת לעשות בו שימוש וליידותו בעודו בוער לעבר ביתם של המתלוננים ולשלח בהם אש, זאת מתוך ניסיון לשלח אש בביתם של המתלוננים.

            בהמשך למתואר לעיל, נפל החפץ הבוער על הכביש וכתוצאה מכך, הנאשם חזר לביתו והאש כבתה מעצמה תוך פרק זמן קצר.

            ג. בתאריך 24/3/22 בשעה 22:40 לערך, יצא הנאשם מביתו, בעודו נושא בקבוק זכוכית המכיל חומר דליק בו הושחלו פיסת בד או נייר כאשר החפץ מופעל על ידי הצתתו (להלן: בקבוק תבערה), זאת ללא רשות על פי דין להחזקתו ולנשיאתו. בקבוק תבערה הוא כלי שסוגל לפלוט חומר המסוגל להזיק לאדם, ומהווה נשק.

            הנאשם נעמד בסמוך לביתם של המתלוננים, הצית את בקבוק התבערה ויידה אותו בעודו בוער לעבר חצר ביתו של דאוד על מנת לשלח אש בחצר ביתו של דאוד. בקבוק התבערה הבוער פגע והתנפץ על שביל הכניסה בחצר ביתו של דאוד, סמוך לחלק של הבית הבנוי מעץ, והחלה דליקה במקום הפגיעה ובסמוך אליו, אשר גרמה לשריפת מעט דשא הגובל בשביל הכניסה. בעת יידוי בקבוק התבערה שהו אנשים בביתו של דאוד או בסביבתו. לאחר יידוי בקבוק התבערה חזר הנאשם לביתו, והאש כבתה מעצמה תוך פרק זמן קצר.

            ד. בהמשך לאמור לעיל, כעבור זמן קצר סמוך לשעה 23:00, יצא שוב הנאשם מביתו כשהוא נושא ברשותו בקבוק תבערה נוסף בלא רשות על פי דין להחזקתו ולנשיאתו. בקבוק תבערה הוא כלי שסוגל לפלוט חומר המסוגל להזיק לאדם, ומהווה נשק. הנאשם התקרב לביתם של המתלוננים, נעמד בסמוך לביתם, הצית את בקבוק התבערה ויידה אותו בעודו בוער לעבר חצר ביתו של פאדי, על מנת לשלח אש בביתו של פאדי. בקבוק התבערה הבוער פגע והתנפץ על שער הכניסה של ביתו של פאדי, הנמצא מרחק של מספר מטרים בודדים מבלוני גז, והחלה בעירה במקום הפגיעה ובסמוך אליו. לאחר מכן הלך הנאשם חזרה לביתו.

            פאדי, אשר שהה באותה העת בביתו של דאוד, הבחין בדליקה וכיבה אותה באמצעות צינור מים. כתוצאה מיידוי בקבוק התבערה על ידי הנאשם נגרמו נזקי פיח לשער הכניסה. בעת יידוי בקבוק התבערה שהו בביתו של פאדי או בסביבתו אנשים נוספים.

            ה. הנאשם במעשיו כמתואר לעיל, ניסה לשלח אש במזיד בדבר לא לו; בשתי הזדמנויות שונות שילח אש במזיד בדבר לא לו, וכן בשתי הזדמנויות שונות נשא והוביל נשק בלא רשות על פי דין להחזקתו, לנשיאתו או להובלתו.

3.         חוות דעת פסיכיאטרית בעניינו של הנאשם

הנאשם נשלח להסתכלות במרכז לבריאות הנפש "שער מנשה", וביום 24/4/22 ניתנה לגביו חוות דעתו של הפסיכיאטר ד"ר יבגני שינקרנקו (להלן גם: הפסיכיאטר); לאחר תיאור עניינו של הנאשם, האנמנזה, הסטטוס הפסיכיאטרי וממצאי הבדיקה, ערך הפסיכיאטר דיון בעניינו, ואף הגיע למסקנות כדלהלן:

"דיון: מדובר בגבר, בן 33, רווק, מתגורר עם משפחתו בכפר קרע, אינו עובד. נמצא בטיפול פסיכיאטרי מזה שנים. טופל תחילה באופן פרטי עקב סימני דכאון וחרדה וסימני OCD, אך בהמשך נתנה אבחנה של סכיזופרניה. נזקק לשני אשפוזים בביה"ח "שער מנשה" בשנת 2020, אחד מהם היה בהליך כפוי. אובחן כלוקה בסכיזופרניה, ברקע - שימוש לרעה באמפטמינים (RITALIN). בתקופה שקדמה למעצרו לא התמיד בטיפול פסיכיאטרי ולא היה במעקב פסיכיאטרי מסודר. בתאריך 27/3/22 אושפז על פי צו הסתכלות בביה"ח "שער מנשה". במהלך ההסתכלות היה במצב פסיכוטי פעיל עם מחשבות שווא של רדיפה ומחשבות שווא של שליטה כלפי השכן והזיות שמיעה. כמו כן התגלו מחשבות שווא של רדיפה כלפי שב"כ, משטרה ומערכת המשפט שלדבריו שיתפו פעולה כדי להכניסו לאשפוז ממושך עקב "סיכון ביטחוני למדינה" שלדבריו מהווה. שיפוטו ובוחן המציאות היו לקויים.

סיכום:           לאור האמור הגעתי למסקנות הבאות:

            1. הנ"ל לוקה במחלת נפש במובן המשפטי של המילה - סכיזופרניה. ברקע צוינה גם אבחנה של שימוש לרעה באמפטמינים.

            2. בזמן ביצוע המעשה המיוחס לו, היה לדעתי במצב פסיכוטי ופעל ממניעים חולניים אשר נבעו ממחלתו.

            3. כעת נמצא במצב פסיכוטי עם מחשבות שווא, הזיות שמיעה ושיפוט לקוי. לכן לדעתי אינו כשיר לעמוד לדין.

            4. במצבו הנוכחי זקוק להמשך טיפול פסיכיאטרי במסגרת אשפוז".

4.         ביום 22/5/22 ניתנה חוות דעת משלימה של הפסיכיאטר הנכבד, לבקשת בית המשפט, לעניין מסוכנותו של הנאשם והמסגרת הטיפולית המתאימה לו כעת. וכך נכתב:

            "לאחר מועד עריכת חוות הדעת שהוגשה לכבוד בית המשפט (25.4.22) ולמרות הטיפול שמקבל הנבדק טרם הושג שיפור משמעותי במצבו הנפשי. הוא עדיין נמצא במצב פסיכוטי עם מחשבות שווא של יחס, רדיפה והשפעה כלפי אותו שכן שבתקיפתו מואשם. סימנים פסיכוטיים עדיין פעילים - זאת אומרת עדיין סבור הנבדק שהשכן מנסה לפגוע בו, שומע לסירוגין את קולו בראש ומרגיש את השפעתה של תוכנת מחשב שמפעיל אותו שכן על גופו ועל מחשבותיו. הוא עדיין חושב כי חוויות אלו אמיתיות ומציאותיות וכוונותיו של השכן - לפגוע בו בדרכים שונות, "לשגע אותו", לגרום למחלה גופנית או לאשפז אותו "לכול החיים" במוסד פסיכיאטרי.

            למיטב הבנתי החוויות החולניות האלו היוו בסיס להתנהגותו התוקפנית בה הוא מואשם. לכן לדעתי עדיין מהווה סיכון לזולת (לאותו שכן). לאור האמור המלצתי בחוות הדעת כנ"ל על טיפול במסגרת אשפוז וההמלצה הזאת נכונה גם להיום.

יש לציין כי היענותו של הנבדק לטיפול ולמעקב מרפאתי נמוכה מאוד, לכן סבירות שיקבל טיפול הנדרש במסגרת זאת נמוכה גם היא". (כל ההדגשות אינן במקור - ד.ס.).

5.         באי כוח הצדדים קיבלו את המלצתו של ד"ר שינקרנקו, והסכימו כי ההליכים נגד הנאשם יופסקו לפי סעיף 170(א) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982 (להלן: החסד"פ). המאשימה הודיעה כי אינה מביעה עמדה בשלב זה לגבי אי כשירותו המהותית של הנאשם, וההגנה לא עמדה על בירור הנושא.

6. המחלוקת היחידה בין הצדדים נפלה בסוגיה של התקופה המקסימלית לאשפוזו של הנאשם, כאשר המאשימה עמדה על אשפוז למשך 15 שנים - העונש המקסימלי הקבוע בצידה של עבירת ההצתה (סעיף 448(א) רישא לחוק העונשין), כעולה מהוראות סעיף 15(ד1)(1) ו(2) לחוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א-1991 (להלן: חוק טיפול בחולי נפש), ואילו ההגנה מצידה עתרה להשתת תקופה קצרה מהתקופה המקסימלית הקבועה בדין; זאת, בהפנותה לסעיף 15(ד1)(2א) לחוק טיפול בחולי נפש (להלן גם: הסעיף הנדון), ובטענה כי לנאשם אין עבר פלילי, היה סטודנט בעל ציונים גבוהים בתעודת הבגרות ובאוניברסיטה, ולא נגרם כל נזק כתוצאה ממעשיו.

המאשימה התנגדה לבקשה זו של ההגנה, בטענה כי הסעיף הנדון מתנה השתת תקופה קצרה מהתקופה המרבית בכך שמעשה העבירה בוצע בנסיבות מקלות במיוחד, ולכן אין משמעות לטיעוני הסנגור בדבר נסיבותיו האישיות של הנאשם. לטענתה, עובדות כתב האישום מלמדות כי המעשה הוא חמור, ועל אף שנגרם נזק מועט, לא ניתן להתעלם מהעובדה שמדובר בנאשם אשר ניסה להצית פעמיים את החצר של שכניו באמצעות בקבוקי תבערה או חפץ דומה להם, ובפעם השלישית הצליח לעשות כן, כאשר בקבוק התבערה פגע מספר מטרים בודדים מבלוני גז. לכן, אין זה המקרה המתאים להחלת הסעיף.

הסנגור הנכבד חזר על טיעוניו ולא הוסיף.

דיון והכרעה:

7.         המסגרת הנורמטיבית:

            המחלוקת עוסקת למעשה בפרשנותו של סעיף 15(ד1)(2א) לחוק טיפול בחולי נפש. למען הבהירות יפורטו הסעיפים הקטנים בסעיף 15(ד1) כדלהלן;

סעיף 15(ד1) לחוק טיפול בחולי נפש קובע כי תקופת האשפוז או הטיפול המרפאתי המרבית תיקבע בהתאם לסעיף העבירה אשר לגביו קיימות ראיות לכאורה להוכחת האשמה (למעט במקרים חריגים), כדלקמן:

        "(1) בית משפט לא יקבע בצו לפי סעיפים קטנים (א) או (ב) את תקופת האשפוז או הטיפול המרפאתי, ואולם יורה בצו על תקופת האשפוז או הטיפול המרפאתי המרבית לפי הוראות פסקאות (2) ו-(3) (להלן - תקופת האשפוז או הטיפול המרבית);

(2) תקופת האשפוז או הטיפול המרבית תהיה תקופת המאסר המרבית.

...

(ב) היו כמה עבירות כאמור בפסקת משנה (א) - תקופת המאסר הארוכה ביותר מבין

תקופות המאסר הקבועות בחוק לאותן עבירות;

...

(2א) על אף האמור בפסקה (2)(א) ו-(ב), שוכנע בית המשפט כי מעשה העבירה בוצע בנסיבות מקילות במיוחד, רשאי הוא, במקרים חריגים ומטעמים מיוחדים שיירשמו, להורות בצו כי תקופת האשפוז או הטיפול המרבית תהיה קצרה מתקופת המאסר המרבית".

מהן אותן נסיבות מקלות במיוחד שבמקרים חריגים ומטעמים מיוחדים מצדיקות קיצור של תקופת האשפוז?

בע"פ 3083/17 לוני נ' מדינת ישראל (14/8/18, להלן: עניין פלוני) נמנע כב' הש' שהם מקביעת עמדה בנדון, כדלהלן:

"יש לתת את הדעת לסעיף 15(ד1)(2א) לחוק, שהוא חלק מתיקון מס' 9, ולפיו "על אף האמור בפסקה 2(א) ו-(ב), שוכנע בית המשפט כי מעשה העבירה בוצע בנסיבות מקלות במיוחד, רשאי הוא, במקרים חריגים ומטעמים מיוחדים שיירשמו, להורות בצו כי תקופת האשפוז או הטיפול המרבית תהיה קצרה מתקופת המאסר המרבית". תוספת זו הוכנסה לחוק, לאחר שהתקבלה הצעת פשרה שהוגשה מטעם הסנגוריה הציבורית, ולמרות שמדובר בנסיבות חריגות ומיוחדות, עדיין נתון לבית המשפט שיקול דעת מצומצם, לסטות מתקופת המאסר המרבית הקבועה לצד העבירה. אינני רואה צורך, במסגרת זו, להביע דעה לגבי טיבן ומהותן של הנסיבות החריגות ושל הטעמים המיוחדים, אשר יצדיקו סטייה מתקופת המאסר המרבית, ומן הראוי כי נושא זה יידון במקרים המתאימים, אשר יגיעו להתדיינות משפטית". (ההדגשות אינן במקור - ד.ס.).

 ראו גם דבריו של כב' הש' טופף בת"פ (מחוזי ת"א) 50012-03-19 מדינת ישראל נ' אלקסלסי (5/3/20), כדלהלן:

"28. המחוקק בחר ביודעין שלא למנות את אותן "נסיבות מקילות במיוחד" אלא הותיר זאת לפרשנותו של בית המשפט, אשר יעשה שימוש בחריג זה בנסיבות המתאימות (ראו לעניין זה את פרוטוקול מספר 262 מישיבת ועדת העבודה הרווחה והבריאות מיום 13.6.2016, עמ' 6 וכן ע"פ 3083/17, פסקה 26).  

29. על פי דברי ההסבר לתיקון מס' 9 לחוק טיפול בחולי נפש (הצ"ח - 1025, י"ד באדר א' התשע"ו, 23.2.2016): "מתן שיקול דעת לבית המשפט בעניין התקופה המרבית יביא להתדיינויות מיותרות, ל"טיעונים לעונש" שאינם ממין העניין ולהכבדה על ההליך, בלא הצדקה. על כן, מוצע לתקן את החוק באופן המבהיר כי התקופה המרבית היא תקופת המאסר הקבועה בחוק לעבירה. יודגש, כי ברוב המקרים התקופה המרבית לא תהיה התקופה שבה יהיה הנאשם מאושפז או תחת צו לטיפול מרפאתי בפועל, אלא הוא ישוחרר לפני תום תקופה זו. הוועדה הפסיכיאטרית היא הקובעת מתי ישוחרר הנאשם בכל מקרה ומקרה באופן פרטני, בהתאם למצבו הנפשי ומסוכנותו בעת שנדון עניינו לפניה."    

30. בסופו של יום, נוסף סעיף 15(ד1)(2א) לחוק טיפול בחולי נפש כאמור, אשר מעניק שיקול דעת לבית המשפט לעניין משך תקופת הצו. עם זאת, לא ניתן להתעלם מכך שאחת מתכליות תיקון מס' 9 לחוק טיפול בחולי נפש היתה למנוע הדיינות ומעין "טיעונים לעונש" במצב בו ניתן צו אשפוז או צו לטיפול מרפאתי בהתאם לסעיף 15 לחוק טיפול בחולי נפש.

31. שמשנקבע כי ישנן ראיות לכאורה בעוצמה הנדרשת לביצוע העבירות המיוחסות לנאשם בכתב האישום, ונשללה הקביעה בדבר עוצמה מופחתת של ראיות, או למצער הפחתה משמעותית שיש בה כדי לפגום בפוטנציאל ההרשעתי, אין יסוד ענייני שיצדיק הוראה בדבר תקופת אשפוז מרבית קצרה יותר.  

32. משאלו פני הדברים, ועל אף שהנאשם הודה במיוחס לו, אין בכך כדי להשפיע על נסיבות ביצוע העבירות. משכך, איני סבור שהעבירות בוצעו ב"נסיבות מקלות במיוחד" ולכן אין מקום להורות על תקופת אשפוז מרבית קצרה יותר מתקופת המאסר המרבית. לא למותר לציין כי בסמכותה של הוועדה הפסיכיאטרית לשחררו קודם שתחלוף התקופה המרבית וזאת בהתאם להוראות סעיף 28(ב) לחוק טיפול בחולי נפש."

8. מן הכלל אל הפרט:

א. מדבריו של כב' השופט שהם בע"פ 3083/17 הנ"ל עולה כי בשלב זה לא ברור מה טיבן ומהותן של הנסיבות החריגות והטעמים המיוחדים אשר יצדיקו סטייה מתקופת המאסר המרבית. יחד עם זאת, הסעיף הנדון עוסק בנסיבות מקלות של מעשה העבירה ולא נסיבות מקלות של העושה.

ב. כפי שציין ב"כ המאשימה אין נסיבות מקלות במעשה העבירה - הצתה של חצר השכנים באמצעות השלכה של בקבוק תבערה לחצר הבית של דאוד ושל פאדי; הבקבוק אשר נפל בחצרו של דאוד התנפץ על שביל הכניסה, ואילו הבקבוק שהושלך אל חצר ביתו של פאדי פגע והתנפץ על שער הכניסה של ביתו, מספר מטרים בודדים מבלוני הגז, בשעה שנכחו בבתים המתלוננים ובני משפחתם, וגרם לבעירה במקום הפגיעה ובסמוך אליו.

אין ממש בטענת ההגנה כי נגרם נזק מועט בלבד לשכניו, שעה שבחצרו של דאוד נשרף מעט דשא, אך אצל פאדי נגרמו נזקי פיח לשער הכניסה, מעבר לכך שלמרבה המזל פאדי הבחין בדליקה וכיבה אותה באמצעות צינור מים. אין צורך להכביר מילים גם על פוטנציאל הנזק הרב וההרסני הטמון במעשיו של הנאשם למתלוננים, לבני ביתים ולדיירים נוספים בשכונת המגורים.

ג. קביעת תקופת אשפוז מרבית ממושכת אינה משליכה למעשה על משך אשפוזו של הנאשם; זאת מפני שלפי סעיף 28(א) לחוק טיפול בחולי נפש, ועדה פסיכיאטרית דנה בעניינו אחת לשישה חודשים למצער, וכעולה מסעיף 28(ב1) לחוק טיפול בחולי נפש, והיא רשאית להחליט על שחרורו בכל שלב, "אם מצאה כי אין עוד הצדקה להמשך אשפוזו נוכח מצבו הנפשי ונוכח מידת המסוכנות הנשקפת ממנו, בשים לב למצבו הנפשי". לכן, תקופת אשפוזו בפועל של הנאשם תלויה במצבו ולא בקביעה המשפטית בדבר משך תקופת האשפוז המרבית.

ראו לענייננו את דבריו של כב' הש' שהם בע"פ 3083/17 פלוני הנ"ל:

"אשר למבחן המשנה השלישי, היינו קיומו של יחס סביר בין הפגיעה בזכות החוקתית לבין היתרון החברתי הצומח ממנה, נראה כי אכן קיים יחס סביר שכזה. מצד אחד, מדובר, לכאורה, בכלל נוקשה, שלבית המשפט אין שיקול דעת לסטות ממנו, אך מנגד קיימים מנגנונים הקבועים בחוק, על מנת לרכך את נוקשותו של ההסדר. ראשית, יש להזכיר את סעיף 28(א) לחוק טיפול בחולי נפש, שלפיו ועדה פסיכיאטרית תדון בעניינו של החולה המאושפז אחת לששה חודשים לפחות, והיא רשאית להחליט על שחרורו של החולה מאשפוז, "אם מצאה כי אין עוד הצדקה להמשך אשפוזו נוכח מצבו הנפשי ונוכח מידת המסוכנות הנשקפת ממנו, בשים לב למצבו הנפשי" (סעיף 28(ב1) לחוק). כמו כן, רשאית הועדה לאשר למאושפז חופשות, בתנאים או שלא בתנאים. הסדרים אלה חלים, בשינויים המחוייבים, גם על ועדה פסיכיאטרית מיוחדת, הדנה בעניינם של מי שהואשמו בעבירות של רצח או ניסיון לרצח (סעיפים 28א-128 לחוק). הנה כי כן, תקופת האשפוז תלויה, במידה רבה, במצבו הרפואי-נפשי של המאושפז, כך שאין הכרח כי הוא יימצא באשפוז כפוי לתקופה המירבית שנקבעה בתיקון מס' 9. הוראות אלה מרככות, במידה משמעותית, את ההוראה הקטגורית המופיעה בתיקון".

ד. למעלה מן הצורך ייאמר לעניין נסיבותיו האישיות של הנאשם, כי לא נעלם מעיניי שהנאשם הוא גבר צעיר ומוכשר, אך מדובר באדם בן 33, הנמצא בטיפול פסיכיאטרי מזה שנים, אובחן כלוקה בסכיזופרניה, נזקק לשני אשפוזים בביה"ח "שער מנשה" בשנת 2020, ואין ממש בטענה כי מתקיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות קיצור תקופת האשפוז.

9. סוף דבר

בנתונים אלה יחול פסק הדין שניתן ביום 29/5/22 (מועד שביתת הקלדניות), כדלהלן:

"לאחר שבחנתי את טיעוני הצדדים, איני רואה לקבל את טענת ההגנה בדבר נסיבות מיוחדות המצדיקות סטייה מהכללים שנקבעו בפסיקה, מנימוקים שיפורטו בהמשך.

על יסוד החומר המצוי בתיק, חוות הדעת הפסיכיאטריות, וטיעוני הצדדים, ובהסכמת באי כוח הצדדים, אני מורה על הפסקת הליכים נגד הנאשם לפי סעיף 170 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב - 1982.

ניתן בזה לאשפוזו של הנאשם לפי סעיף 15(א) לחוק טיפול בחולי נפש, תשנ"א - 1991 לתקופה מקסימאלית של 15 שנה, שהיא התקופה המקסימאלית הקבועה לצידה של עבירה לפי סעיף 448(א) רישא לחוק העונשין.

למותר לציין כי תקופת האשפוז בפועל תלויה בהחלטות הוועדות הפסיכיאטריות; לבקשת ההגנה הנאשם יהיה מיוצג על ידי סנגוריה ציבורית בכל ההליכים הרלוונטיים".

המזכירות תשלח החלטה זו לב"כ הצדדים ולפסיכיאטר ד"ר שינקרנקו.