1

 

 

 

 

העבירות בהן הורשעה הנאשמת

הנאשמת הורשעה, על פי הודאתה, בעבירה לפי סעיף 329(1) לחוק העונשין, עבירה של חבלה בכוונה מחמירה. יצוין כי כתב האישום ייחס לה מלכתחילה עבירה של ניסיון לרצח לפי סעיף 305(1) לחוק העונשין, ואולם כתב האישום תוקן ביום 17.3.14. התיק, אשר היה קבוע במקור לדיון בפני הרכב, עבר לדיון בפני דן יחיד, וכאמור, הנאשמת הורשעה על פי הודאתה, כמפורט לעיל.

 

בתמצית, יצוין כי נפגע העבירה הוא בעלה של הנאשמת. כעולה מכתב האישום, התערערה מערכת היחסים בין בני הזוג כתוצאה מסירובה של הנאשמת לקיים עם המתלונן יחסי מין. באחד הלילות הצטיידה הנאשמת בסכין בעלת להב באורך של 13 ס"מ, נכנסה לחדר השינה בו ישן המתלונן וחתכה אותו בצווארו באמצעות הסכין וגרמה לו לחתך עמוק עם פגיעה בצוואר. בנוסף, הכניסה הנאשמת את הסכין לפיו של המתלונן ושברה שן קדמית. במהלך אותו אירוע נפצע המתלונן ונחבל גם בידיו. יצוין כי המתלונן ברח מהדירה, תוך שהוא קופץ מחלון הקומה השנייה. כתוצאה ממעשיה של הנאשמת נגרם לו חתך עמוק בצוואר, חתכים בידיים ובזרוע, והוא אושפז במחלקה לטיפול נמרץ ונותח.

 

תסקירי שירות המבחן והטיעון לעונש

בטרם טיעון לעונש, הוגשו לבית המשפט שני תסקירים. האחד בעניינה של הנאשמת והאחר בעניינו של המתלונן, נפגע העבירה. כפי שיובהר בהמשך, בפרשה זו מתגלה מציאות עגומה של שני נפגעי מציאות חיים, כל אחד מהם קורבן בדרך אחרת למציאות חברתית קשה, אשר הובילה בסופו של דבר לאירוע נשוא כתב האישום. גם כעת, לאחר האירוע נשוא כתב האישום, נתונים הצדדים במערכת רגשית בלתי ברורה, אמביולנטית וסוערת האחת כלפי השני. לכל אותה מציאות מורכבת עוד אתייחס בהמשך, וייאמר כבר כעת כי מקרה זה אינו רגיל ומציב קושי חריג מהמקובל בבואו של בית המשפט לגזור את הדין.

 

2

כפי שצוין לעיל, הרקע למתיחות בין בני הזוג, שבעקבותיה גם מעשה התקיפה האלים בו הורשעה הנאשמת, הוא סירובה לקיים עם המתלונן יחסי מין. מעיון בתסקיר עולה, כי הנאשמת, אשה XXX צעירה המתגוררת בXXXXXXXXXX, תיארה בפני קצינת המבחן כי בצעירותה עברה סידרת מעשי אונס, על ידי קרוב משפחה, שנמשך מספר שנים. יוער כי בשלב בו הוגש תסקיר שירות המבחן, סירבה הנאשמת לחשוף פרשה זו בפני הוריה ואחיה. האב הוא XXXXXXXX, ויתר בני המשפחה הם אנשים נורמטיביים, חלקם XXXXXXXXXXXXXXXXXXXXX. יצוין כי בהמשך, ובמהלך הדיון בפני, חשפה הנאשמת את הפרשה בפני אביה ואחיה הבכור לראשונה, וזאת במסגרת דברה של הנאשמת לעונש. לכך עוד אתייחס בהמשך.

 

על רקע אותו אירוע נטען של אונס, נישאה הנאשמת למתלונן, וזאת מאחר ועל פי תפיסתה והתפיסה החברתית בסביבתה, היא הייתה בגדר של אישה פגומה ובהתאם גם נישאה למתלונן, שאף הוא XXXXXXXXX.

 

בהמשך לנישואין, נולדו לבני הזוג ילדים. בכל מהלך אותן שנים הידרדר הקשר בין בני הזוג, בעיקר בתחום המיני. לטענת הנאשמת, כפה עליה המתלונן קיום יחסי מין. היא נמנעה מלחשוף את מצב יחסיהם בפני הוריה. המתלונן, אשר לא היה מרוצה מסירובה של הנאשמת לקיים איתו יחסי מין, פנה להוריה, ועמדתם הייתה כי היא מחויבת כלפיו, כבת זוגו. למעשה, וכך תיארה זאת הנאשמת לקצינת המבחן, היא המשיכה לחיות כקורבן לכפייה מינית, וזאת במסגרת התא המשפחתי.

 

על רקע כל אלו ומערכת היחסים המורכבת אירע גם אותו אירוע, במהלכו תקפה את המתלונן וגרמה לו לחבלה חמורה בכוונה מחמירה, תוך שימוש בסכין, הכל כפי שתואר בכתב האישום. יצוין כי פרט לאירוע זה, הנאשמת נעדרת עבר פלילי באופן מוחלט, היא אף הייתה הדמות העובדת והמפרנסת בתא המשפחתי.

 

שירות המבחן התרשם כי גם כיום, מערכת היחסים בין בני הזוג ותחושותיה של הנאשמת כלפי המתלונן אמביולנטיות. מצד אחד, מעוניינת הנאשמת לשקם את משפחתה, ובעיקר את מערכת היחסים כך שתוכל לטפל בילדיה. מהצד השני, קיים קושי בהמשך חיים משותפים עם המתלונן. בנוסף חשה הנאשמת בושה במעשיה, כאשר מערכת היחסים מאופיינת בתלות הדדית, רגשית ופתולוגית, בצד חוסר תקשורת בין בני הזוג.

 

בנסיבות מיוחדות אלו ועל אף חומרת העבירה, ומאחר ושירות המבחן סבור כי מדובר, ככלל, באישה נורמטיבית אשר סיכוי השיקום בעניינה גבוהים, המליץ שירות המבחן להקל בעונשה ולגזור עליה עונש של מאסר בעבודות שירות, לצד צו מבחן והמשך תכנית טיפולית בפיקוח שירות המבחן.

 

כאמור, הוגש גם תסקיר נפגע עבירה בעניינו של המתלונן. התסקיר מתאר את החוויה הקשה שחווה המתלונן, עת נדקר ונחתך בסכין על ידי אשתו, אשר גם שברה את שיניו. מעבר לפגיעה הפיזית הקשה, גרמה הפציעה הקשה לתסכול ולמצוקה נפשית. המתלונן אישר כי אכן יחסי בני הזוג הידרדרו, הנאשמת התרחקה ממנו וסירבה לקיים עמו יחסי מין. המתלונן פנה בעניין זה להוריה כדי שיסייעו לשקם את יחסי בני הזוג, ואולם הדבר לא הועיל.

 

3

גם לאחר פציעתו הקשה, ניסה המתלונן לשקם את היחסים, וזאת כאשר בניגוד להמלצת בני משפחתו, עבר המתלונן להתגורר עם הילדים בבית הורי הנאשמת, מתוך כוונה ליישב הדורים ביניהם. בנוסף הוא אף ביקר את המתלוננת עם הילדים, וזאת בעת ששהתה בבית אחותה בחלופת מעצר. נעשה ניסיון לגבש הסכם בין בני הזוג, שכשל, וכתוצאה מכך חזר המתלונן להתגורר בבית אמו, והחליט לנקוט בהליך גירושין. המתלונן סובל מפוסט-טראומה ומקשיים רגשיים. עם זאת, נותרה התייחסותו אל הנאשמת אמביולנטית והוא נותר, גם כיום, במצב רגשי מעורער, בעל תדמית עצמית פגועה וחבלות גוף. שירות המבחן ציין כי בנסיבות אלו, ובמיוחד על רקע הגירושין הצפויים, הביע המתלונן את ציפייתו למתן הכרה בגזר הדין בחומרת העבירה והשלכותיה, כולל חיוב הנאשמת בפיצויו הכספי.

 

ב"כ הצדדים טענו בפני ארוכות לעונש, וזאת במסגרת שתי ישיבות, כפי שיפורט.

 

ב"כ המאשימה מציינת את חומרת העבירה וחומרת הפציעה שנגרמה למתלונן. עוד מפנה ב"כ המאשימה לנזקים הקשים הפיזיים, ובעיקר הנפשיים, שנגרמו לנפגע העבירה, אשר אשתו שיספה את גרונו בסכין. בנסיבות אלו, ועל רקע הפסיקה במקרים דומים, ובשים לב לחומרת העבירה, עותרת המאשימה לגזור על הנאשמת מאסר ממושך. יצוין כי המאשימה עותרת לקבוע כי מתחם הענישה הוא בין 8 ל-15 שנים. ב"כ המאשימה הפנתה לגזרי דין בהם נדונו נאשמים לעונשים של 13 ו-14 שנות מאסר. בכל הנוגע להליכי טיפול, מציינת התובעת כי בכלא הנשים בנווה תרצה קיימות קבוצות טיפוליות וקבוצות שיקומיות מתאימות, ובהתאם עותרת היא לגזור עונש של מאסר אשר יביא לידי ביטוי את חומרת העבירה.

 

בא כוחה של הנאשמת הרחיב את הדיבור על נסיבותיה האישיות של הנאשמת, כפי שפורטו לעיל. יצוין כי מדובר באישה בת XXX ללא כל עבר פלילי, אשר שהתה במעצר מיום 30.10.13 ועד ליום 15.12.13, ומאז היא שוהה בחלופת מעצר בית. ב"כ הנאשמת ציין את מציאות החיים הקשה, כפי שעלתה מתוך תסקיר שירות המבחן, וזאת מהצד האחד, תוך שהוא מדגיש כי מדובר בנאשמת נורמטיבית אשר לא תחזור לביצוע עבירות פליליות. בנסיבות אלו, ביקש הסנגור להקל בדינה של הנאשמת ולקבוע בעניינה עונש המביא לידי ביטוי רכיבי שיקום. יוער כי לא הייתה התייחסות בטיעון לעונש למתחמי ענישה, ואולם בעיקרו של דבר, עותר הסנגור, על אף חומרת העבירה, לגזור עונש אשר יאפשר הליך טיפולי, להבדיל מהליך עונשי והרתעתי, כפי שמקובל בעבירה החמורה בה הורשעה הנאשמת.

 

הנאשמת נשאה דברים בפני בית המשפט. כפי שיובהר, דבריה אלו היו אמורים להיות בגדר של דברו האחרון של נאשם בטרם גזירת דינו, וזאת בישיבה מיום 1.7.14, אלא שבעקבות דבריה, הורה בית המשפט על ביצוע פעולות חקירה, כפי שיובהר.

 

במהלך הדברים, אשר הושמעו לראשונה ולבקשתה באולם בית המשפט ובנוכחות אביה ואחיה הבכור, תיארה הנאשמת את הדברים אשר גם אמרה לקצינת המבחן. לדבריה, היא מתביישת במה שעשתה, ובהמשך להכרזה זו אמרה כדלקמן:

4

"אני מצטערת ומתביישת על מה שעשיתי. הייתי עם גבר, בעלי, אישה כמו סמרטוט, רק עובדת, מבשלת ובסוף היום אומר לי XXXXXXXXXX. תמיד XXXXXXXXX. יש לי לב, כשהייתי קטנה יש לי משהו בלב שכואב לי, וזה המשיך כל החיים.

כשהייתי בת 12 שנה הבן דוד שלי אנס אותי, התחתנתי וזה המשיך. כשבעלי אמר לי XXXXXXXXX הייתי זוכרת איך בן הדוד שלי היה לוקח אותי בכוח. לא פתחתי את הפה כי הייתי פוחדת. הלכתי לעבוד כדי לשכוח, עבדתי כמו חמור, הוא יושב בבית ואני עובדת ועובדת. הכל עשיתי. היו לו הרבה עיקולים בבנק, הייתי עושה לו הכל.

כשהוא היה אומר לי XXXXXXXXXXXX (הנאשמת בוכה)..

היה לי קשה איתו כשXXXXXXXXX. תמיד הוא אומר שאני XXXXX. האמת, אני נותנת לו הכל, הכל נותנת לו אבל הוא XXXXXXXXX"

(עמוד 17 לפרוטוקול).

 

בהמשך, ובתשובה לשאלת בית המשפט מדוע לא פנתה למשטרה, השיבה כי פחדה. הנאשמת ביקשה כי בית המשפט יאפשר לה לחזור ולחיות עם ילדיה.

 

לאחר דברי הנאשמת, נקבע מועד לשימוע גזר דין, ואולם בית המשפט סבר כי לא ניתן להותיר את דברי הנאשמת, הגם שלא נמסרו כעדות אלא כדברה האחרון לעונש, ללא בדיקה. בהתאם, ניתנה ביום 2.7.14 החלטה על ידי בית משפט זה, אשר הורתה לפרקליטות לשקול ולהודיע את עמדתה בכל הנוגע לאפשרות שתינתן הנחיה לגורמי חקירה לערוך בדיקה ראשונית, ובהמשך, לפי הצורך, לשקול חקירה בעניין טענות הנאשמת. בית המשפט הורה כי הודעה מטעם הפרקליטות תימסר עד ליום 7.7.14. ביום 8.7.14 הודיעה הפרקליטות כי הנאשמת זומנה למשטרה כדי למסור עדות בכל הנוגע לטענותיה בדבר אינוס על ידי קרוב משפחה. לגבי טענת האינוס על ידי המתלונן, צוין כי טענות אלה עלו עוד בעת חקירת האירוע, והמתלונן נחקר באזהרה והכחיש.

 

ביום 10.7.14 ניתנה החלטה נוספת על ידי בית המשפט, המתייחסת להודעת הפרקליטות. בית המשפט ציין כי בדרך כלל, כאשר מוגשת תלונה שעניינה בכפיה מינית, לא מסתפקת היחידה החוקרת בהכחשת מי שנטען כלפיו כי ביצע את המעשה, ומבצעת פעולות נוספות. בהתאם, התבקשה הפרקליטות להבהיר האם ננקטו בעבר פעולות חקירה נוספות והאם בדעת המשטרה לחקור את גרסתה של הנאשמת. הפרקליטות התבקשה למסור הבהרות לעניין זה. הדיון נדחה מספר פעמים, וביום 17.7.14 הודיעה הפרקליטות כי בכל הנוגע לטענת אינוס הנאשמת על ידי בן דודה, לא תיערך חקירה מאחר וחלה על האירוע התיישנות. בכל הנוגע לטענות הנאשמת בדבר כפיה מינית על ידי המתלונן - לעניין זה אין כל תיעוד של תלונות בעבר, ולאחר בחינת הראיות בתיק, לרבות שלל גרסאותיה של הנאשמת בעת החקירה, לא נמצא מקום לבצע פעולות של השלמות חקירה.

 

5

ב"כ הנאשמת הגיש לבית המשפט הודעה ביום 24.7.14, ובמסגרתה טען כי היה מקום לבצע פעולות, וכי יש מקרים שבוצעו פעולות בעניין זה, וב"כ הצדדים ביקשו במשותף כי יתקיים דיון נוסף בטרם מתן גזר הדין. בהתאם נקבע התיק להשלמת טיעון לעונש ליום 2.9.14.

 

בישיבה מיום 2.9.14 הבהירה ב"כ המאשימה כי הוחלט שלא לחקור את הטענה בדבר מעשה אינוס שבוצע על ידי קרוב משפחה של הנאשמת, וזאת מחמת התיישנות. הפרקליטה הבהירה שבמקרים מסוג זה אין מקום לבצע חקירה, וחקירות מבוצעות רק במקרים חריגים בהם קיים אינטרס ציבורי לביצוע חקירה בעבירה שהתיישנה, אינטרס החורג מההליך הפלילי. עוד ציינה הפרקליטה כי במקרים רבים טוענים קורבנות עבירות אלימות כי הם עצמם היו קורבנות לעבירות, ובכך אין כל חריג, ועל בית המשפט להביא את הדבר בחשבון.

 

בכל הנוגע לטענת הנאשמת בדבר היותה קורבן כפיה מינית מערכת יחסיה עם המתלונן, ציינה הפרקליטה כי על רקע זה גובש גם הסדר הטיעון, וכתב האישום תוקן מעבירה של ניסיון לרצח, לעבירה שחומרתה פחותה. לטענת הפרקליטה המלומדת, הסדר הטיעון גילם את כל ההסכמות העובדתיות שבין הצדדים. הפרקליטה הבהירה כי מבחינת הפרקליטות, אין מניעה לבטל את הסדר הטיעון ולהחזיר את התיק לדיון מראשיתו, על כל המשתמע מכך, ובמסגרת זו להביא כל ראיה כפי שתתבקש. עוד ציינה ב"כ המאשימה כי גם לא ניתן להתעלם מהעובדה שדווקא המתלונן הוא זה שפנה למשפחת הנאשמת מיוזמתו ודיבר על הקושי בכשל הנישואין וביקש את סיועם. בנסיבות אלו סבורה ב"כ המאשימה כי יש לגזור את העונש הראוי, ואולם כפי שהובהר, גם הציעה לחזור ולדון בתיק מראשיתו, ככל שיידרש.

 

ב"כ הנאשמת מחה על כך שלא בוצעה פעולת חקירה בעניין טענת הנאשמת לאינוס על ידי קרוב משפחה. לעניין זה סבור הוא כי מדובר בעצימת עיניים ממציאות חברתית קשה בחברה בה חיה הנאשמת, מציאות חיים אשר הייתה הרקע למערכת היחסים המעורערת שהובילה אל המעשה נשוא כתב האישום. בכל הנוגע למערכות היחסים בין בני הזוג, טוען הסנגור כי הדבר בא לידי ביטוי בראיות אשר היו בתיק החקירה, ואולם כאמור, בעניין זה אין מחלוקת, והפרקליטה אישרה כי הרקע להסדר הטיעון היה גם אותן עדויות. הסנגור הבהיר כי הוא לא מבקש לחזור בו מההסכמות לגבי הסדר טיעון והוא מאשר את הודאתה של הנאשמת, ואולם ביקש להביא בחשבון את הנסיבות המיוחדות, כפי שנחשפו בפני בית המשפט לעניין גזירת הדין.

 

הנאשמת חזרה על בקשתה לחזור ולהתגורר עם ילדיה, והצהירה על בושתה מהמקרה.

 

שיקולי בית המשפט לעניין הענישה

 

קביעת מתחם העונש ההולם

בבואו של בית המשפט לקבוע את מתחם העונש ההולם, עליו להביא בחשבון את העונש הקבוע בחוק למעשים שבגינם הורשעה הנאשמת, חומרת נסיבות המקרה ומכלול הנתונים הקשורים למעשה ולמבצעת העבירה. מתחם העונש ההולם משקף קביעה ערכית לעונש ראוי, ואינו משקף, בהכרח, את הענישה המקובלת והרווחת בפסיקה קודמת, ובמיוחד בפסיקה שקדמה לכניסתו לתוקף של תיקון 113 לחוק העונשין.

 

6

במקרה שבפני, הורשעה הנאשמת בעבירה חמורה, אשר העונש המירבי הקבוע בגינה בחוק הוא 20 שנות מאסר. גם הנסיבות של ביצוע המעשה חמורות, כפי שיפורט. כל אלו ישפיעו על מתחם העונש ההולם. עם זאת אומר כבר כעת, כי יובאו בחשבון גם נסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה ושיש בהן כדי להשליך על גזירת העונש המתאים במסגרת מתחם הענישה.

 

הערך החברתי שנפגע

כאמור, הנאשמת הורשעה בעבירה של גרימת חבלה חמורה בכוונה מחמירה. ייאמר מיד, כי המרחק בין התוצאה שנגרמה במקרה שבפני, לבין עבירה חמורה יותר שתוצאותיה קטלניות, הוא פרי המזל והמקרה. הנאשמת חתכה בסכין את צוואר בעלה, ובהמשך גם הכתה אותו עם קת הסכין בפניו ושברה את שיניו. עיון בצילומים שהוגשו לבית המשפט מלמד כי העובדה שהמקרה שבפני הסתיים "רק" בחבלת גוף קשה, היא פרי המקרה. הערך החברתי שנפגע במקרה זה הוא זכותו של אדם לשמירה על גופו והגנה על חייו. על בית המשפט להביא בחשבון ערך זה ומידת הפגיעה בו בבואו לקבוע את מתחם הענישה ההולם בנסיבות העניין.

 

 

נסיבות הקשורות בביצוע העבירה

נסיבות כתב האישום חמורות. בעת ביצוע המעשה לא נשקפה לנאשמת כל סכנה מידית מהמתלונן, אשר למעשה ישן. אציין כבר כעת, כי בסוגיית מערכת היחסים המורכבת וסיכון שנגרם לנאשמת עוד ארחיב בהמשך, ואולם בעת ביצוע המעשה לא נשקף כל סיכון מידי מצדו של המתלונן. הנאשמת הצטיידה בסכין בעלת להב באורך של 13 ס"מ, נכנסה לחדר השינה בו ישן המתלונן וגרמה לו לחתכים העמוקים בצוואר וליתר החבלות כפי שתוארו בכתב האישום. נסיבות אלו של ביצוע מעשה מכוון, הן נסיבות חמורות שיש בהן כדי להטות את כף החובה בבואו של בית המשפט לפסוק במתחם העונש ההולם.

 

מתחם העונש ההולם

בהתאם להוראות סעיף 40ג' ו-40ט'לחוק העונשין, על בית המשפט לקבוע את מתחם העונש ההולם. ביצוע המעשה היה ספונטאני. ואולם לא ניתן להתעלם מהנזק שיכול היה להיגרם מהמעשה והנזק שנגרם למתלונן בפועל כתוצאה מהמעשה, כפי שעולה מהתיעוד הרפואי ומתסקיר נפגע העבירה שהוגש לבית המשפט. עם זאת יש להביא בחשבון גם את מצוקתה של הנאשמת, אליה אתייחס בהרחבה בהמשך, הגם שלא ניתן לקבוע בנסיבות בהן הובאו הטענות בפני כי התקיימו נסיבות סעיף 40ט(8) לחוק העונשין.

 

בהביאי בחשבון את מכלול הנסיבות הקשורות לביצוע העבירה, אני קובע כי מתחם העונש ההולם יעמוד על עונש מאסר שביןשלוש לתשע שנות מאסר לריצוי בפועל.

 

נסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה

7

בהתאם להוראות סעיף 40 י"א, נסיבות שאינן קשורות לביצוע העבירה יובאו בחשבון בגזירת העונש המתאים לנאשם, וזאת לאחר שנקבע מתחם העונש ההולם. כפי שיובהר, סבור אני כי בנסיבות המקרה חלות הוראות סעיף 40 י"א(8), שעניינן "נסיבות חיים קשות של הנאשם שהייתה להן השפעה על ביצוע מעשה העבירה" ונסיבות סעיף 40 י"א(9), שעניינן "התנהגות רשויות אכיפת החוק". על אלו יש להוסיף גם את הוראות סעיף 40 י"א(11), שעניינו בעברה הנקי של הנאשמת, אשר מעולם לא הייתה מעורבת בכל אירוע פלילי מכל סוג שהוא, וכן הפגיעה הצפויה של העונש בנאשמת ובמשפחתה.

 

בטרם אפרט, אבהיר כבר כעת כי ער אני לבעייתיות שבהתייחסות לגרסת הנאשמת, כפי שהובאה בפני שירות המבחן וכפי שהובאה בדברה האחרון לעונש. הבעייתיות בעניין זה היא שאין מדובר בהבאת ראיות במסגרת הליך פלילי במובנו המקובל של ההליך, אלא בהבאת ראיות בשלב גזירת הדין, ולמעשה בלא שנמסרו עדויות בעניין ובלא שמוצה הליך של חקירה ראשית ונגדית על גרסה. עוד יש להוסיף כי המתלונן, בעלה של הנאשמת, לא זומן להעיד. מכאן שלא ניתנה לו ההזדמנות להתיחס לטענות הנאשמת. מעבר להבטים ראיתיים של גרסתה ואופן הצגתה אין גם מקום להטיל בו דופי, וזאת בלא שניתנה לו ההזדמנות לשטוח גרסתו בפני בית המשפט.

 

עם זאת, ובמיוחד בשים לב להתרשמות קצינת המבחן מכנות הנאשמת, לא ניתן להתעלם מהדברים שעלו בדברי הנאשמת לקצינת המבחן ובדברים אשר נשאה בבית המשפט, בכל הנוגע להיותה קורבן אונס בעבר וכן קורבן כפייה בכל מערכת היחסים עם בעלה, וזאת בכל שנות נישואיהם. לעניין זה סבור אני כי בית משפט אינו יכול להתעלם מהדברים, וככל שהדבר נוגע לדיני הראיות, יש להגמיש את אופן קבלת הראיה בבית המשפט, ובמיוחד כאשר מדובר בקביעת העונש שייגזר על הנאשמת. לעניין הגמשת דיני הראיות בהליך גזירת הדין, ראו: ענת הורוביץ, הליך גזירת הדין - היבטים דיוניים וראייתיים (חיבור לשם קבלת תואר דוקטור), האוניברסיטה העברית, 2003.

 

מחסום דיוני נוסף קיים בפני קבלת אותן עובדות שעלו בדברי הנאשמת, וזאת בשים לב לעובדה שמדובר בטיעון לעונש לאחר הסדר טיעון, לפיו הוגש כתב אישום מתוקן, שהוא מהווה את המסגרת העובדתית על בסיסה יש לגזור את הדין. הכלל הוא כי בהקשר של הסדרי טיעון אין לבית המשפט אלא העובדות בהן הודתה הנאשמת. בית המשפט אינו רשאי להביא בחשבון לצורך גזירת הדין עובדות שלא בא זכרן בכתב האישום בו הודתה הנאשמת לצורכי הסדר טיעון [ע"פ 1338/10 יעקב חפוטה נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 7.2.13)].

 

עם זאת, יש לראות את הכלל ככזה שבא להגן על הנאשם מפני הוספת עובדות בלא שניתנה לו ההזדמנות להתגונן. ראו לעניין זה דברים שנאמרו בע"פ 2994/12 זגורי נ' מדינת ישראל (23.10.2012), פסקה 17]:

 

"יובהר כי מקום בו ההרשעה מתבססת על עובדות כתב האישום המתוקן לצרכי הסדר טיעון, בית המשפט שמאשר את ההסדר כבול לתשתית העובדתית המפורטת בכתב האישום בו הודה הנאשם ואין מקום לסטות מתשתית זו [ראו והשוו: ע"פ 4907/11 מרעי נ' מדינת ישראל (14.11.2012), פסקה 5]. זקיפת עובדות שבהן לא הודה הנאשם במסגרת הסדר הטיעון לחובתו, אינה עולה בקנה אחד עם הזכות להליך הוגן". (ההדגשה הוספה - ר.ש.).

 

8

סבור אני כי בנסיבות חריגות, כפי שבמקרה שבפני, ניתן להביא בפני בית המשפט גם עובדות אשר לא היו חלק מכתב האישום בו הודתה הנאשמת במסגרת של הסדר טיעון, ובמיוחד בשים לב להוראות סעיף 40 י"א(8) ו-(9), שעניינם, מעצם נוסח הוראת החוק, בנושאים שלא יפורטו במסגרת של כתב אישום ככלל, לרבות כתב אישום כפי שמוגש בהסדר טיעון מוסכם.

 

ומכאן אתייחס לקושי נוסף בהבאת הדברים, זאת בהעדר הליך מסודר של חקירת טענות, קודם לדיון בבית המשפט ולאחריו. בעניין זה סבור אני, כי יש להביא בחשבון את הוראות סעיף 40 י"א(9) לחוק העונשין, שעניינו בהתנהגות רשויות אכיפת החוק, כפי שיובהר.

 

כפי שצוין בהרחבה בפרק הטיעון לעונש שבגזר הדין והחלטות בית משפט זה מיום 2.7.14 ומיום 10.7.14, סבר בית המשפט, לאחר ששמע את דברי הנאשמת, כי ראוי שרשויות אכיפת החוק ישקלו את הדברים שעלו, לרבות האפשרות לנקוט בהליכי חקירה. בתשובת המאשימה כפי שהוגשה לבית המשפט בכתב, ובהמשך גם הובהרה בדיון המשלים בפני, החליטו גורמי החקירה כי בכל הנוגע לתלונות האונס, כי אין מקום עוד להרחיב בחקירה. ככל שהדבר נוגע לאונס הנטען שבוצע בנאשמת בעת היותה קטינה, הוחלט כי אין מקום לפתוח בחקירה מאחר ומדובר באירוע שהתיישן. הפרקליטה ציינה כי חקירות באירועים שהתיישנו, מסוג זה, יבוצעו רק במקרים שיש לחקירה השלכה החורגת מההליך הפלילי, כגון כאשר מדובר בחקירה אשר יש בתוצאותיה כדי להשליך על סוגיות ציבוריות או ממלאי תפקידים ציבוריים. בכל הנוגע למערכת היחסים עם המתלונן, צוין כי מערכת היחסים המורכבת אכן עלתה במהלך החקירה, הגם שהנאשמת לא התלוננה על כפיית יחסי מין או כל כפייה אחרת. בנסיבות אלה הובא הדבר בחשבון במסגרת השיקולים לתיקון כתב האישום, ואולם מעבר לכך לא מצאה המאשימה מקום לפתוח בחקירה נוספת.

 

אין חולק כי השלכות פתיחת חקירה במקרה זה הן במישור הצר של הנאשמת ומשפחתה הסובבת. אין במקרה זה צפי שלהשלכות על מעמדם או תפקידם של ממלאי תפקידים ציבוריים וכיוצ"ב. הנאשמת ומשפחתה אינם נמנים על אותה אוכלוסיה אשר נושאת בתפקידים ציבוריים, ואין גם צפי כי מי מהם יהיה בעתיד הנראה לעין במעמד זה. גם שאיפותיה של הנאשמת אינן מרחיקות לכת בהיבט הציבורי אליו התייחסתי כעת. שאיפותיה מצומצמות: היא מבקשת לחיות חיים חופשיים מכפיה בקרב משפחתה. מכאן שלהגדרת המאשימה, אין עילה בהשקעת משאבים של פתיחת חקירה לצורך ההליך הפלילי. עם זאת, ומשהובא הדבר לידיעת המאשימה, וזו עמדתה לעניין פתיחת חקירה, סבור אני כי יש להתייחס להימנעות מחקירה כמחדל חקירתי במובן זה שיש להביא בחשבון כי אם הייתה מתבצעת חקירה, כי אז יכול והיו נמצאות ראיות התומכות בגרסת הנאשמת. בנסיבות אלו, ומשנמנעה החקירה, ובמיוחד על רקע הערכת שירות המבחן כי גרסת המתלוננת על נסיבות חייה היא גרסת אמת, יש וניתן להביא בחשבון עובדות אלה, כפי שנטענו ע"י הנאשמת בפני קצינת המבחן ובפני, וזאת לצורך גזירת הדין.

 

במקרה שבפני לא ניתן לנתק את הרקע למעשה ממציאות חייה של הנאשמת, כפי שעלה בתסקיר המבחן ובדבריה בבית המשפט. בית המשפט אינו יכול להתעלם מכל הדברים שנאמרו כאילו לא היו ולבחון את המציאות רק על רקע של הכללים המשפטיים הנוקשים [ראו לעניין זה את מאמרה של נויה רימלט, כאשר נשים נעשות אלימות, פלילים י' (דצמבר 2001), עמוד 277].

 

9

הנאשמת תיארה לשירות המבחן מציאות חיים שבה, על רקע של אינוס מתמשך אשר עברה בילדותה, נישאה לבעלה, המתלונן, וזאת על רקע תפיסה חברתית בדבר פגם שדבק בה. בהמשך, והגם שניסתה לקיים חיי משפחה מלאים, לא יכלה להמשיך עוד בהיענות לדרישותיו בתחום המיני. פנייתה למשפחתה (ויצוין כי גם המתלונן פנה להוריה) לא זכתה לתמיכה רגשית או אחרת, ולמעשה הובהר לה כי עליה לקיים את חיי המשפחה במלואם. בנסיבות אלו הייתה הנאשמת, למעשה, שבויה וכלואה במציאות חיים שאין ממנה מוצא. התפרצות הזעם כפי שבאה לידי ביטוי במעשה החמור שעשתה, הייתה פועל יוצא של כל אותן נסיבות מתמשכות.

 

הגם שבעת ביצוע המעשה ישן המתלונן, במובן זה שלא היה כל איום מידי על הנאשמת והיא לא הייתה נתונה בעת ההיא ללחץ כלשהו לביצוע מעשה מיני או כל דבר אחר, לא ניתן להתעלם מהמציאות המתמשכת של חייה שיצרה בה את תחושות הסיכון התמידי, הכפיה והמחנק.

 

סבור אני בעניין זה, כי ניתן להקיש ממקרים דומים אשר נדונו בהקשר להחלת הוראות סעיף 300א(ג) לחוק העונשין, שעניינו גזירת עונש מופחת בעבירת רצח. המחוקק קבע כי הגם שעונש של רצח נושא בצדו מאסר עולם, הרי שניתן לגזור עונש מופחת "כשהנאשם היה נתון במצב של מצוקה נפשית קשה, עקב התעללות חמורה ומתמשכת בו או בבן משפחתו, או בידי מי שהנאשם גרם למותו". במקרה שבפני לא נגרמה תוצאה קטלנית (וכפי שציינתי, אך מחמת המזל). עם זאת, סבור אני כי ניתן לראות בנסיבות הנאשמת כמצוקה קשה ומתמשכת שנגרמה לנאשמת כפועל יוצא ממערכת היחסים המורכבת עם המתלונן, והכל על רקע אירועי העברוהמציאות החברתית שסביבה. אדגיש כי המצוקה בה הייתה שרויה המתלוננת אין משמעה כי המתלונן ביצע מעשים המוגדרים כהתעללות. כאמור, ענין זה לא נחקר דיו וגם גרסתו של המתלונן לא נשמעה. עם זאת המציאות בה חייה הנאשמת, על הרקע המשפחתי, חברתי ותרבותי כפי שפורט, כל אלו הובילו לאותה מצוקה קשה שבבסיס המעשה האסור והנורא שבביצועו הודתה .

 

לא ניתן במקרה הנוכחי, ובהעדר כל מעשה מידי מצידו של המתלונן, לראות באותה מציאות חים מתמשכת כדבר המקביל לקנטור וגם יש קושי להגדירו כהגנה עצמית במובנן הצר של הוראות חוק העונשין. ואולם סבור אני כי יש לראות את הנסיבות כמכלול, כקרובות להגדרות אלו. לעניין זה, להשלכותיה של מצוקה נפשית אליה נקלעה הנאשמת כנסיבה שיש להביאה בחשבון להקלה בעונש, סבור אני כי יש להביא בחשבון את המציאות הכוללת, גם אם לא הייתה לה נגיעה מידית בזמן למעשה העבירה. אלו הנסיבות בהן יש לאמץ, לדעתי, את הדברים אשר כתבה כב' השופטת ארבל (בדעת מיעוט) בע"פ 1855/05 אריקה אורבוש פרישקין נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 24.3.08). אבהיר כי אין לתת בכך הכשר למענה האלים לאותה מצוקה, שהיא פועל יוצא של מציאות קשה כפי שפורט והוסבר. ואולם, לא ניתן להתעלם, לעצום עיניים ולא להביא את הדבר בחשבון במסגרת שיקולים לעניין העונש שיגזר.

 

10

בגישה דומה של התחשבות בנסיבות שהיו ברקע ביצוע העבירה נקט בית המשפט העליון בע"פ 6353/94 כרמלהבוחבוט נ' מדינת ישראל, פד"י מט(3) 647. פרשת כרמלה בוחבוט נדונה קודם לתיקון חוק העונשין והוספת סעיף 300(א) הנ"ל. במקרה שנדון שם, החליטה המאשימה, על רקע נסיבות קשות, להגיש כנגד הנאשמת כתב אישום בעבירת הריגה במקום עבירת רצח. בית המשפט המחוזי גזר על הנאשמת 7 שנות מאסר, ואילו בית המשפט העליון הפחית את העונש ל-3 שנות מאסר, כפי שהסביר אב בית הדין שם, כב' השופט בך, "אחרי שקילת כל הגורמים, עמדתי היא כי רגש הצדק לא יכול להשלים עם כך שאישה זו, שמעשי טרור זוועתיים כאלה עברו עליה, תהיה נמקה בכלא זמן כה רב" (שם, עמוד 653 מול האות א'). אבהיר כי אין בהתחשבות בנסיבות כפי שפורטו משום מתן רישיון לבצע את המעשים החמורים שביצעה הנאשמת [כדברי השופטת נאור (כתוארה אז) בע"פ 9369/07 אנסטסיה מייקל נ' מדינת ישראל(ניתן ביום 4.6.09)]. ואולם מדובר במלאכת איזון שבין שתי רעות - המציאות בה הייתה שבויה הנאשמת והמעשה שביצעה. סבור אני כי במקרה זה, האיזון חייב לבוא לידי ביטוי לכף זכותה של הנאשמת, בדרך של הקלה בעונשה [ראו: ע"פ 6144/07 ילנה פלוכין נ' מדינת ישראל, (פורסם בנבו, 18.1.2009).

 

קביעת העונש מתאים לנאשמת בתוך המתחם

במנותק מסיכוי השיקום, עליהם אעמוד בהמשך, סבור אני כי בנסיבות המקרה, ועל רקע כל האמור לעיל, היה מקום לגזור את דינה של הנאשמת בגבול התחתון של מתחם הענישה ההולם שקבעתי, דהינו למאסר שלא יעלה על שלוש שנות מאסר לריצוי בפועל.

 

אלא שאמור, וכפי שיובהר, סבור אני כי בנסיבות אלו יש לחרוג ממתחם הענישה ההולם משיקולים שעניינם בשיקום הנאשמת.

 

סטייה מהמתחם ומהעונש ההולם

 

סעיף 40ג'(ב) לחוק העונשין קובע כי: "בתוך מתחם העונש ההולם יגזור בית המשפט את העונש המתאים לנאשם, בהתחשב בנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה כאמור בסעיף 40יא, ואולם בית המשפט רשאי לחרוג ממתחם העונש ההולם בשל שיקולי שיקום או הגנה על שלום הציבור לפי הוראות סעיפים 40ד ו-40ה".

 

סעיף 40ד(א) לחוק העונשין קובע כי "קבע בית המשפט את מתחם העונש ההולם בהתאם לעיקרון המנחה ומצא כי הנאשם השתקם או כי יש סיכוי של ממש שישתקם, רשאי הוא לחרוג ממתחם העונש ההולם ולקבוע את עונשו של הנאשם לפי שיקולי שיקומו, וכן להורות על נקיטת אמצעי שיקומי כלפי הנאשם, לרבות העמדתו במבחן לפי סעיפים 82 או 86 או לפי פקודת המבחן [נוסח חדש], התשכ"ט-1969."במקרה שבפני, סבור אני כי יש מקום לסטות ממתחם העונש ההולם, וזאת בשים לב לסיכויי שיקום, כעולה מתסקיר שירות המבחן שהוגש בעניינה של הנאשמת.

 

שירות המבחן הגיש תסקיר מפורט ובו פירט את מכלול הנסיבות. שירות המבחן הדגיש כי מדובר בנאשמת שזוהי מעורבותה הראשונה בפלילים, וזאת על רקע כל שנאמר. שירות המבחן התרשם כי מדובר בנאשמת הנזקקת להליך טיפולי, והעריך כי טיפול מתאים בפיקוחו, בסיוע גורמי טיפול נוספים, יפחית את הסיכון להתפרצות אלימה מצד הנאשמת ויסייע בשיקום חייה. שירות המבחן הדגיש כי גזירת עונש של מאסר עלול להחמיר את מצבה הנפשי של הנאשמת ולגרום להידרדרותה. בנסיבות אלו המליץ שירות המבחן להקל בעונשה, לגזור עליה עונש של מאסר בעבודות שירות לצד העמדתה בפיקוח של שירות המבחן, שיכלול תוכנית טיפולית מתאימה.

 

11

סבור אני כי על רקע כל האמור לעיל, ובמיוחד כל אותן נסיבות שפירטתי בהרחבה, יש בסיכוי השיקום כדי להצדיק סטייה ממתחם העונש ההולם. ואולם סטיה ממתחם העונש ההולם תהיה מוצדקת רק אם יווצרו התנאים המאפשרים להעמיד את הנאשמת בפיקוח שירות המבחן ולשלבה בתכנית הטיפולית כמפורט בתסקיר שירות המבחן. ללא פיקוח וטיפול ספק אם השיקום יעלה יפה. כדי לאפשר את מימוש התכנית השיקומית יש לגזור על הנאשמת עונש שלא יכלול מאסר לריצוי בפועל. זאת מאחר וככל שיגזר מאסר לריצוי בפועל לא ניתן יהיה עוד להעמיד את הנאשמת בפיקוח של שירות המבחן, כך בהתאם להוראות החוק.

 

אוסיף עוד כי במקרה מסוג זה פיקוח ארוך טווח של שירות המבחן ביחד עם תכנית טיפולית הוא אמצעי המשרת את תכלית הענישה. מהצד האחד מצויה הנאשמת בפיקוח ובטיפול שיש בו סיכוי ממשי ליצב את מצבה כך שלא תהיה מעורבת עוד במעשה אלים. מהצד השני משאיר הפיקוח הממושך של שירות המבחן את האפשרות להחזיר את עניינה של הנאשמת לבית המשפט. זאת אם לא תתמיד בטיפול ושירות המבחן יתרשם כי אין פניה להתמיד במסלול השיקומי.

 

כשמביאים בחשבון את תכלית הענישה ומכלול הנסיבות כפי שפורטו לעיל, סבור אני כי יש לסטות ממתחם העונש ההולם ולגזור על הנאשמת עונש שיאפשר את ההליך השיקומי, בצד פיקוח ארוך טווח של שירות המבחן. בהתאם סבור אני כי יש לגזור על הנאשמת עונש של מאסר שירוצה בעבודות שירות בשילוב של מאסר מותנה ופיקוח ממושך של שירות המבחן.

 

הממונה על עבודות השירות הגיש חוות דעת, ומצא כי הנאשמת מתאימה לריצוי עונש מאסר בעבודות שירות, ובהתאם סבור אני כי יש לאמץ את חוות דעתו.

 

פיצוי לנפגע העבירה

בתסקיר נפגע העבירה מציינת עורכת התסקיר כי המתלונן מצפה כי מערכת המשפט תכיר בסיבלו ובנזק שנגרם לו ותביא את הדבר לידי ביטוי הן ברמת הענישה והן בפיצוי ראוי.

 

בנסיבות כפי שפורטו, וכן בשים לב להליכים שיתקיימו בין הצדדים במישור הסדרת הגירושין, ובטרם יקבעו סופית כל ההסדרים הנובעים מכך, לרבות אופן המשך הטיפול בילדים, סבור אני כי אין מקום, לעת הזו, לחיב את הנאשמת בפיצוי המתלונן. זאת הגם שעל פניו נגרם לו נזק המקים עילה לזכאות לפיצוי. נראה כי בנסיבותיו המיוחדות של המקרה יש להותיר את שאלת הפיצוי לבירור במסגרת הליך אזרחי, ולמתלונן שמורות כל זכויותיו לענין זה.

 

מובן כי ככל שינקט הליך אזרחי ניתן יהיה לבחון במסגרתו גם את הטענות שעלו בפני ושלצורך ההליך הפלילי הוחלט שלא להעמיק ולחקור בהם.

 

סיכום הענישה וגזר הדין

 

אשר על כן ובסיכומו של דבר, ומכל הטעמים שפורטו, אני גוזר את דינה של הנאשמת כדלקמן:

 

12

אני גוזר על הנאשמת עונש של 18 חודשי מאסר, מהם 6 חודשי מאסר לריצוי בפועל ו-12 חודשי מאסר על תנאי. התנאי הוא שהנאשמת לא תעבור עבירת אלימות פיזית הגורמת לחבלת גוף מדרגת פציעה ומעלה, וזאת בתוך שלוש שנים מהיום.

 

סה"כ תרצה הנאשמת שישה (6) חודשי מאסר. בנסיבות העניין החלטתי שלא לנכות את ימי מעצרה מתקופת המאסר.

 

בהתאם לחוות דעתו של הממונה על עבודות השירות מיום 11/9/14 אני מתיר לנאשמת לרצות את עונש המאסר בעבודות שירות. הנאשמת תבצע את עבודות השירות ב"יד עזרא ושולמית" שברח' המלאכה 2 בכרמיאל. ואולם יובהר כי הממונה על עבודות השירות מוסמך להעבירה למקום עבודה אחר. הנאשמת תתייצב לתחילת העבודות ביום 2/10/14 שעה 08:00 במפקדת עבודות השירות, בימ"ר עמקים המצוי במתחם תחנת משטרת טבריה בכתובתדרך הציונות 14 טבריה. טלפונים:
04-6728405, 04-6728421, 08-9775099.

 

הובהר לנאשמת כי אם תפר את הוראות הממונה על עבודות השירות והמפקחים מטעמו ו/או תבצע עבירה נוספת בתקופת ריצוי עבודות השירות, כי אז ניתן יהיה להפקיע את עבודות השירות באופן שבו תרצה הנאשמת את עונשה כמאסר בפועל במתקן כליאה.

 

אני מעמיד את הנאשמת בפיקוח של שירות המבחן לתקופה של 36 חודשים. הובהר לנאשמת כי אם תפר את הוראות שירות המבחן ו/או בצע עבירה נוספת בתקופת הפיקוח, כי אז ניתן יהיה להפקיע את צו המבחן, להחזיר את עניינה לדיון בבית המשפט ולגזור את דינה בהתאם.

 

בנסיבות הענין לא גזרתי על הנאשמת עונש כספי.

 

בסיכומו של גזר הדין המשקף מציאות טעונה, אצין כי מדובר באירוע שנסיבותיו מיוחדות וחריגות. מציאות חברתית/תרבותית ובין-אישית הולידה מערכת יחסים בה שני הצדדים, הנאשמת והמתלונן, הם קורבנות. כל אחד מהם נפגע והצלקות יוותרו בכל אחד מהצדדים לנצח. יתכן כי הליך של צדק מאחה יכול היה לרפא, ולו חלקית, את מכאובם של שני הצדדים לאירוע. יתכן שניתן לשקול גם היום הליך זה, וככל ששירות המבחן ימצא לנכון, עדיין לא מאוחר לפעול בהתאם.

 

נכונים למקרה זה שבפני דבריה של השופטת דורנר בע"פ 6353/94 כרמלהבוחבוט נ' מדינת ישראל, פד"י מט(3) 647, 655 מול האות ז', "אם כל חטאת אינה תגובת הייאוש של קורבן ההתעללות, אלא שתיקת החברה, החל באלה היודעים על מסכת ההתעללויות ואינם מדווחים על כך, וכלה ברשויות שאינן מתערבות במידה הדרושה. מחקרים רבים הראו כי אדישותה של החברה והתעלמותה ממעשי האלימות בחוג המשפחה מאפשרים התפתחות דינמיקה של אלימות גוברת והולכת, המסתיימת במוות - לרוב מות האישה בידי הבעל, ולעתים מות הבעל האלים מידי האישה המוכה". הגם שבמקרה זה הנסיבות שונות, דברים אלו נכונים גם לנסיבות שבפני.

 

13

אין אלא לקוות כי גזר דין זה לא יהיה סוף הדרך אלא תחילת הליך שיאחה את פצעיהם של שני נפגעי המציאות שתוארה, באופן שעתידו של כל אחד מהם יהיה טוב יותר.זאת בעיקר כאשר מעבר לנאשמת ולמתלונן מצויים גם ילדים צעירים בגילם, שאלו הם הוריהם, וישארו כאלו גם לאחר שישקע אבק העימות.

 

אוסיף ואבהיר עוד כי גזר דין זה הביא לידי ביטוי נסיבות חריגות. אין לראות בו כמתן הכשר לאלימות בכלל ובתא המשפחתי בפרט. כפי שצוין, ואלמלא הנסיבות החריגות וסיכויי השיקום, היה מתחם העונש ההולם והעונש המתאים שבתוך המתחם שונה מהתוצאה אליה הגעתי.

 

הוסברה לנאשמת זכותה לערער לבית המשפט העליון בתוך 45 ימים מהיום.

 

פסק הדין הותר לפרסום, זאת בהסכמת הצדדים ולאחר השמטת כל הפרטים העלולים לזהות את המעורבים וכן השמטת מספר פרטים מטעמים של צנעת הפרט .

ניתן היום, כ"ב אלול תשע"ד, 17 ספטמבר 2014, במעמד הצדדים ובאי כוחם.