לפניי בקשת הנתבע לביטול פסק דין לפינוי מושכר שניתן כנגדו בהעדר הגנה ע"י כב' השופטת לימור חלד רון ביום 8.1.23.

הבקשה לביטול פסק דין הוגשה רק ביום 4.5.23, כאשר במסגרת זאת התבקש להורות על מתן ארכה להגשת הבקשה לביטול פסק הדין. כן הוגשה בקשה נפרדת לעיכוב הליכים.

לאחר שהבקשה הומצאה ע"י ב"כ המבקש למשרד ב"כ התובע ניתנה החלטה בדבר ביטול פסק הדין.

סמוך לאחר מכן הוגשו בקשות שונות מטעם ב"כ התובע שלפיהן הדברים נעלמו ממנו והוא עתר לביטול ההחלטה בדבר ביטול פסק הדין.

בהחלטתי מיום 12.5.23 הוריתי על עיכוב ההחלטה בדבר ביטולו של פסק הדין.

כעת אני נדרש לסוגיה לגופה.

כידוע, והלכה היא עמנו כי שתים הן העילות לביטולו של פסק דין: שיקולי צדק, בהעדר מסירה כדין, ושיקולי ביהמ"ש, לפנים משורת הדין.

במקרה שלפניי אין כל חולק (והמבקש מודה בכך מפורשות) כי המסירה בוצעה כדת וכדין והוא זה שהתמהמה עם הטיפול המשפטי בעניינו.

משכך, יש לבחון את טענות ההגנה לגופן ובכלל זה את השאלה האם יש מקום לביטול פסק הדין משיקול ביהמ"ש.

בהקשר זה נתתי דעתי לכך שהנכס פונה ממילא וכי כל עניינו של הנתבע בביטול פסק הדין בהיבט של הוצאות המשפט.

טענתו לגופו של עניין היא ביחס כי לשיטתו נכרת חוזה חדש בין הצדדים, טענה המוכחשת לחלוטין ע"י התובע וב"כ.

לא אבחן שאלה זו כעת, במיוחד, שכאמור, הנתבע לא עותר להחזירו לנכס מושא התביעה.

ייאמר כבר כעת כי בנסיבות העניין ולפנים משורת הדין ניתן לשקול ביטולו של פסק הדין בכפוף לנשיאה בהוצאות התובע בהיקף משמעותי והפקדת ערובה משמעותית גם כן.

עם זאת ולפנים משורת הדין ומשיקולי יעילות אני מורה כדלקמן: פסק הדין לפינוי יעמוד על כנו, הוצאות המשפט יעמדו בסה"כ על הסך של 3,500 ש"ח בלבד ולא כפי שנפסק. סכום זה ישולם ע"י הנתבע לתובע בתוך 30 ימים מהיום.

ניתנה היום, י"ח סיוון תשפ"ג, 07 יוני 2023, בהעדר הצדדים.