בית משפט השלום בראשון לציון

ת"פ 48714-08-15 מדינת ישראל נ' נבטי

תיק חיצוני: 464430/2014

בפני

כבוד השופט עמית מיכלס

המבקשת

הגר נבטי

באמצעות ב"כ עו"ד שחר מנדלמן

נגד

משיבה

מדינת ישראל

באמצעות שלוחת תביעות ראשל"צ - עו"ד לאה נהרי

לפני בקשה לפיצוי כספי בשל מעצר והוצאות הגנה לפי סעיף 80(א) לחוק העונשין התשל"ז - 1977 (להלן: החוק).

רקע

1.         ביום 30.1.17 הוריתי על זיכויה של המבקשת מעבירות של חבלה במזיד ברכב - עבירה לפי סעיף 413ה לחוק; הפרעה לשוטר במילוי תפקידו - עבירה לפי סעיף 275 לחוק; ואיומים - עבירה לפי סעיף 192 לחוק.

עובדות כתב האישום ונימוקי הזיכוי פורטו בהרחבה בהכרעת הדין, ומשכך, אינני רואה טעם לחזור עליהם. בקליפת אגוז יאמר שהעבירות שיוחסו למבקשת קשורות להתנהלותה אל מול השוטר דניאל חברה (להלן: השוטר), שצפה בה נוהגת בשעה שהיא אוחזת במכשיר הטלפון הנייד שברשותה. משסימן לה השוטר לעצור בצד, המבקשת לא נענתה לו, ואף האיצה את מהירות נסיעתה. עוד נטען, שהמבקשת ניסתה להימלט עם רכבה מהשוטר, ואף פגעה בשתי הזדמנויות שונות עם רכבה בניידת המשטרתית, באופן שנגרם לניידת נזק של מעל 5,000 ש"ח. לאחר שהשוטר הודיע למבקשת שהיא עצורה, נטען שהמבקשת צעקה על השוטר וקללה אותו, ובהמשך אף איימה עליו שתתלונן עליו במח"ש על שניסה לאנוס אותה.

תמצית טענות המבקשת

2.         המבקשת טוענת שיש לפצותה ב"פיצוי המקסימאלי שבדין", בשל הוצאות הגנתה שנגרמו לה, הן כפועל יוצא של ההחלטה להגיש נגדה כתב אישום, והן בשל ניהול המשפט עצמו, בפרט שעה שזוכתה זיכוי מוחלט מכל העבירות.

ב"כ הנאשמת סקר באריכות, במסגרת הבקשה שהגיש, את המצב המשפטי העולה מהחוק והפסיקה, וטען להתקיימותן של שתי עילות הפיצוי הנזכרות בסעיף 80(א) לחוק. האחת, העדר יסוד להגשת כתב האישום ("העדר יסוד להאשמה" כלשון החוק). השנייה, קיומן של "נסיבות אחרות" המצדיקות מתן פיצוי, ובהן סוג הזיכוי, קיומם של מחדלי חקירה, הטענה שכתב האישום הוגש מבלי שנערכה בדיקה מעמיקה של גרסת המבקשת, ובתוך כך "מסעה הקשה והטראומטי של המבקשת" בתוך ההליך המשפטי שנוהל.

נוסף על כך הלין ב"כ המבקשת על התנהלות המשיבה, ש"התעקשה" להמשיך ולנהל את ההליך, זאת על אף שהיו לה מספר "תחנות יציאה" במהלך המשפט. בתוך כך טען שפנה אל התובעת שניהלה את התיק, על מנת שתשקול מחדש את עמדת התביעה, שעה ש"התמונה התבהרה לה והיה ברור שהשוטר...הוא הדמות האלימה והברוטלית ולא הנאשמת...", אולם בקשתו נענתה בשלילה.

במצב דברים זה נטען, שיש לפעול על מנת להשיב את המצב לקדמותו, ולהעביר חלק מעלויות הנטל במשפט הפלילי אל המדינה, יוזמת ההליך.

אשר להליך המשפטי שהתנהל, הפנה ב"כ המבקש למחדליה של המשיבה במובן זה שהיא לא איתרה עד הגנה פוטנציאלי, וכן לסוג העבירה שיוחסה למבקשת - עבירה מסוג פשע, בגינה הודיעה המשיבה שהיא עתידה לעתור לעונש של מאסר בפועל.

אשר לנסיבותיה האישיות של המבקשת, צויין שבעקבות הגשת כתב האישום נאלצה המבקשת לשכור שירותיו של עורך דין, להפסיד ימי עבודה עקב נוכחותה בדיונים בבית המשפט ועקב ההכנות לקראתם. עוד נטען, שבעקבות התנהלות השוטר היא נפצעה, ידה גובסה למשך שבועיים, נגרמו לה המטומות וחבלות על גופה והיא נזקקה לביקורים תכופים בקופת חולים ואצל רופאים שונים. עוד צוין שהשוטר כלא את המבקשת בניידת ללא כל סיבה נראית לעין. לכל אלו נטען שיש להתחשב בבושה הגדולה שנגרמה למבקשת, אישה צעירה נטולת עבר פלילי, שמצאה עצמה עצורה, ובהמשך במעצר בית למשך חמישה ימים.

לבסוף ביקש ב"כ המבקשת לפסוק למבקשת פיצויים מוגדלים, בשיעור גבוה של חמישים אחוז מאלה הקבועים בתוספת, על פי הסמכות המסורה לבית המשפט מכוח סעיף 9(ב) לתקנות סדר הדין (פיצויים בשל מעצר או מאסר), תשמ"ב - 1982, כאשר נימק זאת ב"טעמי צדק", ובנימוק שמדובר במקרה חריג ובהתנהגות חריגה של השוטר והמשטרה כלפי המבקשת".

תמצית טענות המשיבה

3.         המשיבה התנגדה לבקשה, בטענה שהיא נעדרת עילה מכוחה ניתן לפסוק פיצוי כאמור. אשר לעילה הראשונה לפיה "לא היה יסוד להאשמה", נטען שהבקשה מתעלמת מניתוח חומר החקירה שעמד בפני התביעה ערב הגשת כתב האישום, והיא נסמכת אך על מה שנאמר במהלך המשפט על ידי העדים, ועל קביעות בית המשפט בהכרעת הדין. המשיבה ציינה שכתב האישום הוגש לאחר שהתביעה מצאה שיש בידה די ראיות המבססות סיכוי סביר להרשעה, ומשכך יש לדחות כל טענה לפיה כתב האישום הוגש על ידה ברשלנות, בחוסר תום לב, אי סבירות מהותית, או זדון.

עוד נטען שהתביעה לא "התעקשה" לנהל את ההליך, כאשר הראיה לכך היא פגישה שהתקיימה בין ב"כ המבקשת לבין ראש השלוחה, במסגרתה עמדה על הפרק הצעת התביעה להסדר טיעון, הצעה שנדחתה כאמור. בהקשר זה נטען שבמהלך ניהול המשפט לא פנה ב"כ המבקשת לתביעה "בצורה מסודרת" והסתפק ב"קריאות ביניים" שנזרקו לחלל האולם במהלך הדיונים.

לטענת המשיבה, אין לראות בזיכוי "זיכוי מהדהד", כפי שכונה על ידי ב"כ המבקשת, זאת לאור ספקות שצוינו בהכרעת הדין אשר לגרסת המבקשת, ולאור הרטוריקה בה השתמש בית המשפט בניתוח שערך לגבי כל עבירה ועבירה.

אשר לאי איתורו של עד ההגנה הפוטנציאלי, נטען שמדובר בעד שספק אם היה בעדותו כדי לסייע להגנה, זאת לאור העובדה שממילא קבע בית המשפט שהמבקשת הייתה נתונה בסערת רגשות ולאור העובדה שאותו אדם לא נכח באירוע עצמו. לפיכך, סבורה המשיבה שגם אם הייתה התרשלות כלשהי מצדה, הרי שהדבר אינו מצדיק מתן פיצוי.

בכל הנוגע למעצרה של המבקשת, נטען שהמבקשת הייתה עצורה למשך מספר שעות בלבד, וליתר דיוק בין השעות 15:58 ל - 22:46, שלאחריו שוחררה למעצר בית למשך חמישה ימים. בהקשר זה ביקשה המשיבה לדחות את דרישת הפיצוי בגין ראש נזק של כאב וסבל, לאור העובדה שהפיצוי מוגבל אך להוצאות ההגנה של הנאשם ולפיצוי בגין מעצר או מאסר בלבד.

אשר להימשכות ההליכים צוין שחלוף הזמן נבע, בין השאר, גם מבקשת הסנגור לאפשר לו למצות הליך של הגשת ערר, בשל החלטת מח"ש לסגור את תיק החקירה שנפתח במקביל נגד השוטר. עוד צוין, שחרף העובדה שחלפה כשנה ומחצה מיום הגשת כתב האישום ועד למועד שמיעת ההוכחות, לא הוגשה מטעם ההגנה כל בקשה לאיתור עד ההגנה. בהקשר זה נטען שהמידע שהועבר מטעם המבקשת לצורך איתורו של העד היה חלקי בלבד וכלל רק את שמו הפרטי ואת השעה בה נחקר בתחנת המשטרה, נתונים שאינם מאפשרים למשטרה לאתר את אותו עד, בהסתמך על "מנועי החיפוש" העומדים לרשותה במערכות המידע המשטרתיות.

בפן המשפטי נטען שבית המשפט רשאי, ומכאן שאינו מחויב, לפסוק פיצוי לנאשם שזוכה, ושנטל ההוכחה לקיומה של אחת או יותר מהעילות מוטל על הנאשם. עוד נטען שגם אם עמד הנאשם בנטל זה, אין הדבר מוביל באופן מידי לפסיקת פיצוי לטובתו, זאת לאור קיומם של שיקולים נוגדים, ובכלל זה החשש מכך שחיוב המדינה בפיצויים עלול לפגוע באינטרס הציבורי שבאכיפה אפקטיבית של החוק והעמדת עבריינים לדין. עוד צוין שהחוק העניק לגורם המוסמך שיקול דעת בהחלטה אם להעמיד חשוד לדין, בהסתפק ברף ראייתי שיש בו כדי להקים "סיכוי סביר להרשעה".

גם המשיבה הפנתה לפסיקה התומכת בעמדתה.

המצב המשפטי

4.         סעיף 80 (א) לחוק קובע כדלקמן:

"משפט שנפתח שלא בדרך קובלנה וראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה ממנה זוכה."

מהוראות החוק עולה שעצם הזיכוי בדין, כשלעצמו, אינו מקנה לאותו נאשם זכות מוקנית לקבלת פיצוי, ועליו להצביע על קיומן של אחת משתי העילות המפורטות בסעיף: "לא היה יסוד להאשמה" או שקיימות "נסיבות אחרות המצדיקות זאת".

ככל שיעלה בידו לעשות כן, גם אז לא חלה חובה לפסוק לו פיצוי, והדבר נתון לשיקול דעתו של בית המשפט (רע"פ 4121/09 שגיא נ' מדינת ישראל (02.03.2011) פסקה 19 (להלן: עניין שגיא); ע"פ 5923/07 שתיאווי נ' מדינת ישראל (06.04.2009) (להלן: עניין שתיאווי).

ההליך הפלילי מתאפיין לא אחת בחוסר השוויון הקיים ביחסי הכוחות הקיימים בין המדינה לבין הנאשם. אחד הביטויים לחוסר שוויון זה, בא לידי ביטוי בסוגית הפיצויים לפי סעיף 80(א) לחוק, ובשאלה האם יש מקום להכיר בפגיעה שנגרמה לנאשם, לאחר שצלח את ההליך הפלילי, ולפצותו.

בעניין זה נאמר בע"פ 4466/98 ראמי דבש נ' מדינת ישראל פסקה 38 (להלן: עניין דבש):

"חזקת חפות עומדת לו לאדם כל העת - עד אם מורשע הוא בדין, ואולם חזקה זו אין בה כדי לנחמו בחיי היומיום או להפיג מהמתח שהוא שרוי בו לעת ההליך הפלילי. חייו של האדם אינם עוד כשהיו קודם ההליך הפלילי, ולעתים לא יחזרו להיות כשהיו גם לאחר זיכויו בדין... לעת ההליך חשוף הנאשם לאמצעי-דיון שונים, ואלה יש גם בהם כדי לפגוע בזכויות היסוד שלו. מעצר או מאסר, לבד מכך שפוגעים הם - או עשויים הם לפגוע - במאזן הכספי של אדם, יש בהם אף כדי להביא להשפלה ולביזוי. אכן, בהליך הפלילי ובספיחיו מוכיחה המדינה במעשה מה רב הוא כוחה כלפי הפרט".

ראו גם ע"פ 1767/94 חגי יוסף נ מדינת ישראל (7.2.1999) פסקה 17.

5.         ואולם, ההתחשבות בנזק שנגרם לנאשם שזוכה אינה עומדת לבדה. השיקולים העומדים בבסיס סעיף 80(א) לחוק, הינם שיקולים מגוונים, לעתים מתנגשים, המביאים בחשבון מצד אחד את הנזק שנגרם לנאשם עקב ההליך הפלילי במובן הרחב, ומהצד השני את הצורך לאפשר לגורמי האכיפה והתביעה לבצע בצורה מיטבית את תפקידם, ככל שהדבר נוגע לאכיפת החוק ולמיצוי הדין עם עבריינים. על שני צדי המטבע ועל השיקולים השונים העומדים זה כנגד זה, עמד בית המשפט העליון בשורה של החלטות. כך, למשל, נאמר בעניין שתיאווי (פסקאות 9-10):

"עצם העמדתו של אדם לדין עלולה לשאת עימה פגיעה בזכויות היסוד של הפרט, ובכלל זה בכבוד האדם, בחופש העיסוק שלו, בפרטיותו, בשמו הטוב וכשהעמדה לדין כרוכה במעצר- גם בחירותו ... הליך פלילי מביא עמו פעמים רבות גם פגיעה בקניינו של הנאשם, באשר הוא כרוך ברגיל בעלויות כספיות ניכרות, בין אם על שום הצורך לממן את הוצאות ההגנה המשפטית, בין אם לאור פגיעה אפשרית ביכולת ההשתכרות של הנאשם, לאורך המשפט ולפעמים גם לאחריו...

הצד השני במשוואת השיקולים המתגלמת בסעיף 80 לחוק העונשין, עניינו בחשש כי חיוב המדינה בפיצויים עלול להקשות על הגשמתו המיטבית של האינטרס הציבורי באכיפת החוק ובהבאתם של עבריינים למשפט, שהוא נשמת אפה של מדינת חוק".

6.         נעבור עתה לבחון את העילות עצמן.

אשר לעילה הראשונה, לפיה "לא היה יסוד להאשמה", נקבע בפסיקת בית המשפט העליון אמות מידה מחמירות ומצמצמות ביותר, בהן יעשה בה שימוש, זאת כחלק מהנחת היסוד לפיה רשויות התביעה פועלות ביושר ובאמות מידה מקצועיות, ומהגישה הרווחת לפיה מרחב שיקול הדעת של רשויות אלו הינן מרחב רחב (בג"צ 4736/98 מעריב נ' היועץ המשפטי לממשלה).

כך, למשל, נקבע בהקשר זה בעניין שגיא:

"העילה "לא היה יסוד להאשמה" היא עילה מתוחמת צרה ודווקנית ביותר. הטוען לקיומה של עילה זו צריך להוכיח "מצב קיצוני של אי סבירות בולטת" בהעמדתו לדין (פרשת דבש, עמ' 106), ולא די בחוסר סבירות סתם (ראו פרשת שתיאווי, פסקה 12; ע"פ 5205/04 גואטה נ' מדינת ישראל, פסקה 7 לפסק הדין ([פורסם בנבו], 3.7.2007). גישה זו נגזרת, בין היתר, מגישתו של בית משפט זה בכל הנוגע לבחינת שיקול הדעת של רשויות התביעה בדבר הערכת חומר הראיות שבידם. גישתו של בית משפט זה היא שלרשויות התביעה מרחב שיקול דעת רחב ביותר בבחינת הראיות, ולכן התערבותו של בית משפט זה בשיקול הדעת של רשויות התביעה בדבר חומר הראיות תהא מצומצמת מאד, ותתאפשר רק מקום בו העמדה בדבר משקל הראיות תהא בלתי סבירה בעליל ובאופן קיצוני". (ההדגשות אינן במקור - ע.מ)

על המצבים החריגים בהם ניתן יהיה להשתמש בעילה הראשונה עמד בית המשפט העליון גם בע"פ 5097/10 בוגנים נ' מדינת ישראל (15.01.2013) פסקה 18 (להלן: עניין בוגנים): "מדובר אפוא בסיטואציות חריגות של זדון, חוסר תום לב, רשלנות חמורה ביותר, או אי סבירות מהותית בולטת" (ההדגשות אינן במקור - ע.מ).

7.         עוד יש להביא בחשבון את העובדה שבחינת שיקול הדעת של התביעה אמורה להתבצע בנקודת הזמן של בחינת חומר הראיות הקיים לנגד עיניה ערב הגשת כתב האישום, להבדיל מבחינת מצב הראיות לאחר העברתו תחת כור ההיתוך של החקירה הנגדית במהלך דיון ההוכחות. בהקשר זה נאמר בעניין שתיאווי (פסקה 10):

"הדין העניק לגורם המוסמך שיקול דעת בהחלטה אם די בראיות הקיימות כדי להקים סיכוי סביר להרשעתו של חשוד ולהעמדתו לדין (סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982). במקרים מסוימים עלול שיקול הדעת הראשוני של גורמי התביעה להתברר בדיעבד, לאחר שלב הבירור המשפטי, כשגוי. במקרים אחרים עלולות לחול התפתחויות ראייתיות בשלב המשפט הצובעות את המסכת הראייתית באור שונה מזה שהיה ידוע בטרם פתיחתו. בסוג שלישי של מקרים עשויים השופט או ההרכב היושבים בדין להתבונן בחומר הראיות בדרך שונה מזו שננקטה על ידי התובעים. באלה, באלה וגם באלה, לא יהיה בזיכויו של הנאשם כשלעצמו כדי להצביע על כך שההחלטה להעמידו לדין הייתה בלתי סבירה".

(וראו בעניין זה גם ע"פ 11024/02 מנצור נ' מדינת ישראל (09.10.2003) פסקה 6 (להלן: עניין מנצור)).

בפסיקה נקבעו מספר מבחני משנה חלופיים, שעמידה בהם יכול ותבסס מסקנה לפיה לא היה יסוד לאשמה מלכתחילה. כך, למשל, יכול ותקום עילה כאשר המעשה המתואר בכתב האישום אינו עולה לכדי היותו עבירה; לא הייתה תשתית ראיות ראויה; האם חומר החקירה שהיה בפני התביעה עובר להגשת כתב האישום, היה אמור להעלות אצל תובע סביר ציפייה לכך שבראיות אין די לצורך ביסוס הרשעה; האם בחינה שנערכת לאחר מעשה מובילה למסקנה שהזיכוי היה צפוי מראש (ראו גם עניין דבש).

8.         המונח "תשתית ראייתית", פורש בעניין מנצור (פסקה 6) באופן הבא:

"...המסקנה שלפיה לא היה יסוד להאשמה יכול שתוסק גם מקום שבו הייתה התרשלות בחקירה "באופן שחקירה אחרת שאותה ניתן היה לערוך באופן סביר הייתה מצמיחה חומר חקירה אשר יש בו כדי לשכנע תובע סביר - המעיין במכלול החומר - כי לא קיימת ציפייה כי יש בחומר הראיות לכאורה שבידו, בסיס להרשעת הנאשם" (ראו עניין יוסף וסרסור [2], בעמ' 522). במקרה כזה מבוססת המסקנה - כי לא היה יסוד להאשמה על ראיות בכוח, אשר היו יכולות למנוע את הגשת כתב-האישום, ואשר היעדרן מחומר הראיות, נוסף על חומר הראיות אשר שימש בסיס להגשת כתב-האישום או במקומו, נובע מהתרשלות בחקירה... לא למותר לציין בהקשר זה את קביעת בית-המשפט בעניין דבש [3], שלפיה אף שהמושג "לא היה יסוד להאשמה" אינו פורס עצמו רק על מקרים קיצוניים שבהם לא היה כל יסוד להאשמה, מדובר באותם מקרים מובהקים שבהם יסוד ההאשמה הוא יסוד רעוע..." ההדגשות אינן במקור - ע.מ).

9.         העילה השנייה - "נסיבות אחרות המצדיקות זאת"

עילה זו, בעלת "הרקמה הפתוחה", מאפשרת לבית המשפט שיקול דעת רחב, כאשר ברבות השנים התמקד הדיון בשלוש קטגוריות מרכזיות: בחינת הליכי המשפט עצמם, אופי וטיב הזיכוי, התחשבות בנסיבות אישיות של הנאשם (עניין דבש פסקה 3).

לצד מבחנים אלו, התפתחו בפסיקה לאורך השנים מבחני עזר, שמטרתם לאזן בין כלל השיקולים, בדגש על התנהלות המשטרה בשלב החקירה, התנהלות התביעה בשלב המשפט, התנהגות הנאשם בשלבי המשפט השונים, ונסיבות כלליות כגון סוג העבירה והעונש לו היה צפוי הנאשם (ע"פ 1442/12 פלוני נ' מדינת ישראל) (26.2.2013) פסקה 6 (להלן: עניין פלוני) .

כך, למשל, נקבע שבכל הנוגע לשלבי החקירה, על בית המשפט לבדוק האם החקירה נפתחה והאישום הוגש בתום לב, או שמא נפל הנאשם קורבן לעלילת שווא או לשיקולים זרים; האם החקירה נוהלה באופן ראוי, לרבות כל הבדיקות שהיו אמורות להיערך טרם קבלת ההחלטה בדבר הגשת כתב האישום; והאם קיימים מחדלי חקירה. אשר לניהול ההליך בבית המשפט, יש לבחון האם ההליך התנהל באופן שהכביד על הנאשם ללא הצדקה וכתוצאה מכך נגרמו לו הוצאות יתרות; האם המשפט התארך שעה שהנאשם היה נתון במעצר, ככל שהתארכות המשפט לא מיוחסת לנאשם עצמו. אשר לתוצאות המשפט - האם התברר בדיעבד, ואף שמלכתחילה היה יסוד להאשמה, כי לא היה מקום להגיש את כתב האישום, בשל שיקולים מיוחדים הנוגעים לעניין הציבורי, לנאשם, או לנסיבות אחרות; האם בית המשפט קבע בצורה פסקנית שהנאשם "לא ביצע את העבירה", האם זוכה "מחממת הספק", או שמא זוכה בשל פגם דיוני בניהול המשפט (ע"פ 7826/96 רייש נ' מדינת ישראל (08.05.1997) פסקה 4 להחלטת כב' השופט י' זמיר).

עוד נקבע שעילה זו, שממילא אינה מוגדרת כרשימה סגורה (עניין פלוני פסקה 5), מאפשרת לבית המשפט לשקול גם שיקולים של צדק, אף אם הגיע למסקנה כי מלכתחילה היה מקום להאשמה (עניין בוגנים, פסקה 19).

10.       אשר לעילת המשנה בדבר אופי וטיב הזיכוי. אם בעבר ניתן משקל בכורה לאופי הזיכוי, והכרה בכך שיש לשפות ולפצות נאשם שזוכה "זיכוי מלא" (רע"פ 960/99 מקמילן נ' מדינת ישראל (26.8.1999) פסקה 14), הרי שברבות השנים התמתנה מעט מגמה זו, תוך שנקבע שזיכוי מלא אינו מקיים באופן אוטומטי את העילה, גם אם יש ליתן לו שיקול נכבד וכבד משקל (עניין דבש, פסקה 57):

"לא אמרנו - אף לא נאמר - כי זיכוי טכני או זיכוי מן הספק יביאו בהכרח לשלילת שיפוי או פיצוי מנאשם, אך בה-בעת גם לא נאמר כי זיכוי "מוחלט" יביא מעצמו לפסיקת שיפוי או פיצוי. כל שאומרים אנו אינו אלא זה, שטיב הזיכוי - כל זיכוי, ונסיבות הזיכוי - כל הנסיבות; גם הזיכוי גם הנסיבות שיקולים שלעניין הם לבחינתו של בית-המשפט אם יורה או אם לא יורה על תשלום פיצוי או על שיפוי, ובמקום שבו יורה על שיפוי או פיצוי - על שיעורם של אלה. לא נמצא לי טעם טוב לא בשכל הישר ולא בהגיון הדברים לקבוע כי שיקולי "נסיבות" המשפט וטיבו של הזיכוי שיקולים בלתי רלוונטיים הם לפסיקת פיצוי או שיפוי.

אכן, דעתנו היא כי נטיל אל קדרת השיקולים, כשיקולים שלעניין, הן את טיב הזיכוי; הן את הטעמים שניתנו לזיכוי; הן את כל שאר הנסיבות שנראה בהן נסיבות שלעניין. כך נפסק בעבר, והלכה זו מקובלת עליי" (ההדגשות אינן במקור - ע.מ).

11.       אשר לעילת המשנה השלישית, "נסיבות אישיות". אם המבחנים ומבחני המשנה עליהם עמדנו לעיל היו מבחנים בעלי רקמה פתוחה, אזי מבחן משנה זה טומן בחובו אין ספור שיקולים ונימוקים הקשורים להשפעת ההליך על הנאשם, ללא כל קשר לחסרון הכיס שנגרם לו, כגון פגיעה בבריאותו, פגיעה ביחסיו עם משפחתו או נזק כלכלי שנגרם לו. עם זאת, "נהוג לומר כי ההתחשבות בנסיבות אלה מקורה במידת הרחמים" (ע"פ 7770/10 טורי נ' מדינת ישראל (20.09.2011), פסקה 4).

דיון

12.       נבחן תחילה את החלופה הראשונה - "העדר יסוד להאשמה". מחומר החקירה שהוצג לעיוני במהלך הדיון, ולאחר ששמעתי את עדי התביעה, ניתן לקבוע בצורה ברורה שעילה זו רחוקה מלהתקיים בענייננו.

בעניין זה נקבע, שעל בית המשפט לבחון את טיב התשתית הראייתית שאפשרה את הגשת כתב האישום במשקפיו של התובע הסביר ערב הגשת כתב האישום, ולא כ"חוכמה שבדיעבד". יישום הבחינה במקרה שלפני מלמד שחומר החקירה אפשר, שלא לומר חייב, להגיש כתב אישום, והדברים יפים הן בהיבט של איכות הראיות והן בכל הנוגע לעצמתן.

וביתר פירוט - כתב האישום שהוגש התבסס בראש ובראשונה על עדות השוטר, שלמקרא דוחות הפעולה ספק אם היה ניתן להבין בשלב החקירה או בזמן הכנת כתב האישום שהם לא יספיקו להוכחת האשמה. התיאורים שמסר השוטר בכל הנוגע לנזק שנגרם לניידת אומתו בתמונות ובחוות דעת שמאי. בעניין זה אציין שגם אם ניתן היה לראות בעין רגילה, שאינה עין של מומחה, שלפחות חלק מהפגיעות אינן פגיעות חדשות, הרי שלא ניתן היה ללמוד מעובדה זו, באותו שלב, דבר על מהימנותו של השוטר, זאת לאור העובדה שהמתלוננת לא שללה את העובדה שבמהלך האירוע היה מגע בין רכבה לבין הניידת המשטרתית.

חיזוק ראיתי נוסף היה התנהגותה של המבקשת, ובכלל זה הודאתה שאכן אחזה בידה טלפון נייד, עובדה שיכולה הייתה להצביע על רצונה לחמוק מהשוטר, וחוסר היגיון לכאורי בקבלת גרסתה לפיה לא זיהתה את הרכב כניידת משטרה.

לא אכחד שבמסגרת הכרעת הדין הבעתי את מורת רוחי מתשובותיו של השוטר. ואולם, להתרשמות זו ניתן היה להגיע רק לאחר חקירתו הנגדית של השוטר.

משכך, מצאתי לדחות את הטענה שכתב האישום הוגש תוך הסתמכות על ראיות רעועות, או שהוא נעדר חיזוקים ראייתיים.

כאמור לעיל, המצבים שהוכרו בפסיקה ככאלו שיש בהם כדי להקים את העילה הראשונה, הינם "דרמטיים" וקיצוניים, כגון כתב אישום שהוגש בזדון, בחוסר תום לב, ברשלנות חמורה או באי סבירות בולטת. מצב הדברים במקרה שלפנינו רחוק כרחוק ממזרח ממערב מאחד או יותר מהקריטריונים הללו.

לפיכך, מצאתי לדחות את הטענה לפיה לא היה בסיס להעמדתה של המבקשת לדין.

13.       נפנה, אם כן, לבחון האם מתקיימת העילה השנייה, היינו, האם מתקיימות נסיבות אחרות המצדיקות להיעתר לבקשה, כאשר לצורך כך נסתייע במבחני המשנה עליהם עמדנו.

אומר כבר בפתח הדברים, שגם בתום המשפט, לא מצאתי שהחקירה נפתחה או שכתב האישום נגד המבקשת הוגש שלא בתום לב. נוסף על כך מצאתי שיש לדחות כל טענה לפיה המבקשת נפלה "קורבן לעלילת שווא" או שמא היו שיקולים זרים שהשפיעו על הגשת כתב האישום.

אשר לניהול ההליך בבית המשפט, לא ניתן לומר שמדובר בהליך שהתנהל באופן שהכביד על המבקשת ללא הצדקה. מדובר בתיק שבאופן יחסי הוא קטן בהיקפו. כתב האישום הוגש על ידי המשיבה ביום 25.8.2015, וישיבת ההקראה הראשונה בו נקבעה ליום 5.1.2016. מאז נדחו הדיונים מעת לעת לבקשת המבקשת, זאת על מנת לאפשר לה למצות את זכותה ולהשיג על החלטת מח"ש לסגור את התיק שנפתח נגד השוטר.

ביום 26.10.16 הגיש ב"כ המבקשת תשובה בכתב לכתב האישום. לאחר מכן נקבעו שני מועדי הוכחות קרובים, לימים 26.12.16 ו - 29.12.16. בהמשך, לבקשת הצדדים נדחה מועד הסיכומים במספר ימים ליום 03.01.2017, והכרעת הדין ניתנה ביום 30.01.2017. הנה כי כן, לוחות הזמנים המתוארים, אינם לוחות זמנים חריגים בנוף ההליכים המשפטיים, מה גם שכל אותה עת לא הייתה המבקשת נתונה במעצר או במעצר בית, למעט מספר שעות בהן הייתה עצורה ביום האירוע ועוד חמישה ימי מעצר בית בימים שלאחריו, שאת נחיצותן נפנה לבחון כעת.

14.       נימוק נוסף לדרישת הפיצוי, היה מעצרה של המבקשת. לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים בסוגיה זו, ובכלל זה בשאלה האם המעצר היה נחוץ, אין בידי לקבוע שהמעצר היה מיותר או בלתי מידתי בנסיבות העניין. כזכור, האירוע בגינו הובאה המבקשת לתחנה היה, על פניו, אירוע חמור, במהלכו עלה חשד לכך שהמבקשת ניסתה להימלט עם רכבה משוטר. עוד יש לזכור שהמבקשת הובאה לתחנה כשהיא נתונה במצב נפשי קשה, עובדה שבעיניים חקירתיות יכול והקשתה על חקירתה במועד הסמוך למועד הגעתה לתחנה.

אין חולק על כך שמעצרה של המבקשת היה למשך מספר שעות, ומיד בתום חקירתה, עוד במהלך הלילה, היא שוחררה לביתה. אינני מקל ראש גם במעצר שמשכו קצר מאוד, וודאי לא לאדם נעדר עבר פלילי, אולם, בנסיבות המתוארות, לא ניתן לומר שהמעצר לא היה מידתי. נוסף על כך, מאחר שלא מצאתי שמדובר במעצר חריג או במעצר שרירותי, הרי שיש לדחות את הטענה לפיה מדובר במעצר לא סביר, או מעצר המצדיק פיצוי מטעם המדינה.

15.       שונים הם פני הדברים בכל הנוגע לדרישת הפיצוי בגין מעצר הבית. כפי שצוין, המבקשת הייתה נתונה במעצר בית במשך חמישה ימים. ככלל, הוראות החוק כפשוטן, וההלכה שהשתרשה קובעים שלא ניתן לפסוק פיצוי לפי סעיף 80(א) לחוק בגין תקופת "מעצר הבית" (ע"פ 10425/05 מדינת ישראל נ' פדרמן (18.11.2007) פסקה 19; ע"פ 4492/01 עשור נ' מדינת ישראל (8.5.2003) פסקה 12). הטעם המרכזי לכך הוא שלמעשה אין מדובר במעצר, אלא באחד מתנאי השחרור שנקבעו בסעיף 48 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו - 1996, שאחד מהם הוא "איסור יציאה ממקום מגורים במשך כל היממה או בחלק ממנה". לימים, ולמרות שמדובר בשחרור מהמעצר, כונה תנאי זה בשם "מעצר בית", עובדה שגרמה לבלבול מסוים ככל שהדבר נוגע לאפשרות לפסוק פיצויים מכוח סעיף 80(א) לחוק, שנועד להשתלם עבור מעצר ממש (עניין עשור). באותה פרשה עמד בית המשפט העליון על הקושי הנובע מהסדר חקיקתי זה ומחוסר האפשרות לפצות את מי שהיה משוחרר בתנאים מגבילים, גם אם מדובר בתנאים קשים, וקרא למחוקק לשקול את ההסדר החקיקתי בעניין.

החוק, כידוע, לא תוקן, אולם בפסיקה מאוחרת נקבע ש"במסגרת שיקולי הצדק הנשקלים בעילה השנייה הכלולה בסעיף 80(א) לחוק, ובמסגרת הערכת הסבל שהיה מנת חלקו של נאשם שזוכה, ניתן לתת את הדעת גם להשלכותיהם של תנאים מגבילים שהוטלו על נאשם, לרבות מעצר בית, כך במיוחד כשמשך חלותם של התנאים או של מעצר הבית, ממושך הוא " (עניין שתיאווי, פסקה 27).

במקרה שלפני לא מדובר במעצר בית שנקבע לתקופה ארוכה, ומכאן שספק אם היה מקום לפסוק למבקשת פיצויים, גם מכוח שיקולי הצדק הנשקלים בעילה השנייה. עם זאת, אני סבור שהמקרה שלפני שונה בכל זאת מחקירות אחרות, במסגרתן משתחררים עצורים בתנאים, כאשר הטעם לכך הוא שדומה שבמקרה זה לא הייתה כל סיבה לשחרר את המבקשת בתנאים הכוללים מעצר בית. ובמה דברים אמורים? אין חולק על כך שכל המעורבים באירוע היו שוטרים, ומכאן מתבקשת המסקנה שלא עמדו על הפרק פעולות חקירה הניתנות לשיבוש. נוסף על כך, מקום מגוריה של המבקשת ידוע ולא נטען בשום שלב שהיה חשש לבריחתה או התחמקותה מהליכי חקירה עתידיים. מהאמור מתגנב לו החשש שמא מעצר הבית היווה, במקרה זה, לא יותר מאקט עונשי מיותר ופוגע.

לאור האמור, מצאתי לקבל את הבקשה בכל הנוגע לראש נזק זה.

אשר לגובה הפיצוי, תקנות סדר הדין (פיצויים בשל מעצר או מאסר), תשמ"ב - 1982, אינן מתייחסות, מטבע הדברים, לרכיב של "מעצר בית", אלא קובעות בתקנה 8 מהו סכום הפיצוי המרבי בגין יום מעצר. מאחר שאין חולק על כך שהפגיעה הנגרמת ממעצר מאחורי סורג ובריח חמורה לאין ערוך מהפגיעה הנגרמת מ"מעצר בית", ובשים לב לסכום המקסימלי אותו ניתן לפסוק עבור כל יום מעצר, מצאתי לפסוק למבקשת פיצוי בגין מעצר הבית המיותר סך של 1,000 ₪.

16.       הטענה בדבר קיומם של מחדלי חקירה

טרם שמיעת ההוכחות, פנה ב"כ הנאשם למשיבה בכתב, וביקש ממנה לאתר עדת הגנה פוטנציאלית. המדובר היה באמו של אדם בשם "ראם", שנחקר ביום האירוע בתחנת המשטרה בעניין אחר, כאשר לטענת המבקשת, אותה אישה יכולה הייתה לשפוך אור בכל הנוגע למצבה הנפשי והפיזי של המבקשת מיד לאחר האירוע. בעקבות החלטתי לנסות ולאתר את אותה עדה, פנתה המשיבה לקצין החקירות, שמסר שאין כל אפשרות לאתרה.

בהכרעת הדין הבעתי את מורת רוחי מהעובדה שהתשובה השלילית שהתקבלה מהיחידה החוקרת לא נתמכה במסמך כלשהו מטעם קצין החקירות, באופן שיאפשר בדיקה של הסיבה לסירוב, או לכל הפחות את המאמץ שנעשה לצורך איתור העדה. ואולם, מכאן ועד לקביעה שמדובר ב"מחדל חקירה" או בהתנהגות הגוררת אחריה פיצוי, המרחק רב. על כך יש להוסיף את העובדה שבקשת הסנגור הוגשה רק בשלב מאוחר של ההליך, כשבועיים לפני מועד ההוכחות ובחלוף זמן רב ממועד הגשת כתב האישום.

חשוב מכך, אין להתעלם מהעובדה שמדובר בעדה שלא נכחה באירוע עצמו, ומכאן שעדותה שולית, במובן זה שהיה ביכולתה, לכל היותר, לסייע למבקשת בהגנתה. כך, למשל, יכולה הייתה העדה, ככל שהייתה מעידה, לשפוך אור על התנהגותו של השוטר חברה בתחנה, ולחזק את טענות ההגנה אשר להתנהגותו כלפי המבקשת. אשר על כן, בהינתן טיב ה"מחדל" ותרומתו השולית והתיאורטית להגנת המבקשת , מצאתי לדחות את הטענה בדבר קיומו של מחדל חקירה שיש בו כדי להצדיק מתן פיצוי.

17.       אשר לתוצאות המשפט, לא מצאתי בבחינת מצב הדברים בדיעבד, שלא היה מקום להגיש את כתב האישום, זאת בהעדר קיומם של שיקולים מיוחדים הנוגעים לעניין הציבורי, לנאשמת, או לנסיבות אחרות שהתגלו במהלך המשפט ולא היו ידועים למשיבה ערב הגשת כתב האישום.

18.       נימוק נוסף לדרישת הפיצוי היה "התעקשות" התביעה להמשיך ולנהל את התיק גם לאחר עדות השוטר בבית המשפט. הסנגור טען שפנה מספר פעמים לתביעה במהלך ניהול ההוכחות, לאחר שלדבריו התמונה התבהרה ו"היה ברור שהשוטר... הוא הדמות האלימה והברוטלית ולא הנאשמת". הגם שהמשיבה חולקת עובדתית האם אכן נערכה פנייה "מסודרת" לתביעה, מעבר לאמירות שונות שיכול ונאמרו באולם בית המשפט, אני סבור שגם כאן מדובר ב"חכמה שלאחר מעשה". בשלב בו העיד השוטר חברה בבית המשפט, בהחלט עלו תהיות כאלו ואחרות מגרסתו, והדבר פורט בהכרעת הדין. עם זאת, על מנת לקבל את התמונה המלאה ולבדוק לעומק איזה צד פעל שלא כדין, היה צורך להמתין ולשמוע גם את עדות הנאשמת (המבקשת). כידוע, והדבר קורה חדשות לבקרים, גם כאשר נוצר במהלך הדיון הרושם שעדותו של עד כזה או אחר אינה "מושלמת", הרי שלאחר שנשמעים יתר עדי התביעה וההגנה, ונשמעת עדות הנאשם, מתקבלת תמונה שונה, המאפשרת את הרשעתו של הנאשם.

גם אם ב"כ המבקשת התרשם, בשלב עדותו של השוטר, שגרסתה של המבקשת תהיה עדיפה על פני עדותו, הרי שסביר שמסקנה זו הייתה מבוססת על היכרותו העמוקה עם המבקשת ועם גרסתה, היכרות שמקורה בהכנות שערך לקראת ניהול המשפט. מטבע הדברים יכולת זו לא הייתה מסורה לתביעה, שהתרשמותה מהנאשמת הייתה מבוססת, באותו שלב של הדיון, על דבריה במשטרה בלבד.

מהימנות עדותו של השוטר

19.       בפסיקה הוכר קשר אפשרי בין מהימנות גרסת עד שהוא שוטר, לבין הפיצוי שייפסק לנאשם שזוכה. כך, למשל, נקבע ש"מעצרו של אדם על יסוד עדות שוטר שנמצאה בלתי מהימנה מעניק משקל רב בהכרעה לטובת פיצוי של אותו אדם בגין המעצר" (ע"פ 700/00 טוויל נ' מדינת ישראל (23.05.2002) פסקה 10 (להלן: עניין טוויל).

ואולם, כפי שניתן לראות, הפיצוי קשור למעצרו של הנאשם שזוכה. נוסף על כך, דומה שהטלת פיצוי תישקל כל אימת שגרסת השוטר נמצאה שקרית בעליל. אם ניקח, לשם הדוגמא, את עניין טוויל, נמצא שבהכרעת הדין נקבעו ממצאים קשים ביותר נגד השוטר, לרבות העובדה שהוא שיקר במצח נחושה, ומסר תיאור של זירה בה כלל לא נכח וכיו"ב (ראו עניין טוויל פסקה 10). לא כך הם פני הדברים בענייננו.

הבדל נוסף בין שני המקרים נוגע לפרק הזמן בו היה החשוד נתון במעצר. במקרה טוויל היה החשוד, לימים הנאשם, נתון במעצר במשך למעלה משנה, בעוד שבמקרה שלנו נעצרה המבקשת למשך מספר שעות בלבד.

טיב ואופי הזיכוי

20.       הצדדים הכבירו מילים על אופי זיכויה של המבקשת.

כפי שנכתב בהכרעת הדין, זיכויה של המבקשת הוא זיכוי מלא. עם זאת, לטעמי, ככל שהדבר נוגע לשאלת הפיצוי, חשובה פחות ההגדרה הפורמאלית, ועיקר המשקל אמור להיגזר מהמהות. כפי שהוסבר לעיל, אין הכרח שזיכוי יוביל באופן אוטומטי למתן פיצוי, ואילו זיכוי מחמת הספק לא ישלול באופן אוטומטי אפשרות לפיצוי.

כפי שצוין בהכרעת הדין, העדפתי בסופו של דבר, את גרסת המבקשת-נאשמת על פני גרסתו של השוטר. לפיכך, יש לראות בהחלטתי משום זיכוי "שגרתי", כלומר, זיכוי שנסמך ברובו על התרשמות מדברי עדי התביעה, המבקשת ואמה, זאת להבדיל מזיכוי "דרמטי", שנבע, למשל, מגילוי מסעיר או מראיה שהתגלתה רק במהלך המשפט, או זיכוי שהתבסס על מחדל קשה של התביעה או של היחידה החוקרת. בנסיבות אלו, הרי שככל שהדבר נוגע לשאלת הפיצוי, אינני סבור שיש לייחס חשיבות רבה להגדרת אופי הזיכוי. עמדה זו אף עולה בקנה אחד עם צמצום המשקל שניתן בפסיקה לסיווג הזיכוי בשלב בחינת הפיצוי, כאשר נקבע שהסיווג יהיה רק אחד הפרמטרים לבחינת הזכאות לפיצוי.

סיכום

21.       לאור כל האמור, מצאתי להיעתר לבקשה בחלקה הקטן בלבד ולפסוק למבקשת פיצוי בסך 1,000 ₪ בלבד בשל מעצר הבית בו שהתה מיד לאחר שחרורה.

בשולי הדברים אציין, שלא נעלמו מעיני טענות המבקשת בדבר נזקים ישירים שנגרמו לה, כגון השבר בידה, מצבה הנפשי והפסד ימי עבודה. עם זאת, דומה שאין מקומם של ראשי נזק אלו להתברר במסגרת בקשה זו.

ניתנה היום, ט"ז אלול תשע"ז, 07 ספטמבר 2017, בהעדר הצדדים.

                                                                         חתימה