1

בגזר הדין מיום 28.5.17 עשיתי שימוש בסעיף 19ג' לחוק הסעד (טיפול באנשים עם מוגבלות שכלית התפתחותית), תשכ"ט-1969 (להלן - "חוק הסעד"). בסיפא לגזר הדין ביקשתי לקבל הערכה מטעם המועצה המקומית בדבר אורכו של הליך השיקום המיועד לנאשם, וזאת על מנת לשקול קציבת התקופה בה ישהה הנאשם תחת חסותה של ועדת האבחון.

עתה העביר לעיוני הסנגור עדכון מטעם המועצה המקומית (שנרשם ביום 1.8.17) בו צוין כי הנאשם אינו משתף פעולה עם ההליך הטיפולי שנקבע לו. המועצה המקומית ביקשה שאורה לנאשם לשתף פעולה וכן ביקשה סיוע המשטרה.

בית משפט זה, היינו בית המשפט הפלילי, סיים את תפקידו עם מתן גזר הדין. משלב זה, בית המשפט המוסמך לנקוט אמצעי כפייה הוא בית משפט השלום כאמור בסעיף 11 לחוק הסעד בשילוב סעיף 1 (הגדרת "בית משפט"). מובן כי אין בעובדה שגזר הדין ניתן על ידי בית משפט פלילי שהוא במקרה בית משפט שלום, להעניק לו סמכות לפי סעיף 11 לחוק הסעד (ראו בהשוואה ע"פ (חי') 46323-02-10 ערפאת עבד אלמגיד נ' מדינת ישראל (9.3.10)). לצורך כך על עובד סוציאלי לפי חוק הסעד לפעול בהתאם לאמור בסעיף 11 לחוק הסעד ולפנות לבית משפט שלום (ולא אגב הליך פלילי).

2

המזכירות תשלח החלטתי למאשימה, לסנגור, לנאשם, לוועדת האבחון ולמועצה המקומית בסמת טבעון.

ניתנה היום, י"ב תשרי תשע"ח, 02 אוקטובר 2017, בהעדר הצדדים.