1.      לפני תביעה לפינוי מושכר. התובעת טוענת כי הנתבעת הפרה את הסכם השכירות שנכרת בין הצדדים בעוד שהנתבעת טוענת כי על אף שעמדה בכל תנאי ההסכם פועלת התובעת להוציאה מהנכס ששכרה.

2.      בדיון עלה בידי הצדדים להגיע להסכמה ולפיה יינתן פסק דין המורה על פינוי הנתבעת מהמושכר - והצדדים נותרו חלוקים בשאלת המועד שעד אליו יפונה הנכס. התובעת הדגישה את טענותיה לעניין הפרת ההסכם על ידי הנתבעת והסבירה מדוע היא סבורה שיש להקדים את מועד הפינוי. הנתבעת הדגישה את נסיבותיה האישיות והכלכליות ואת הצורך בארכה לשם קיבוץ האמצעים הכלכליים הנדרשים לה לשם הסדרת פינוי המושכר.

3.      מהסכמת הצדדים, כאמור, יש לראות את כל אחד מן הצדדים כמי שמבקש לסיים את הסכסוך שנתגלע בינו לבין חברו בדרך של פשרה ולא בהכרעה שיפוטית חדה ונוקבת. הסכמה זו טומנת בחובה את נכונותו של כל צד שלא לעמוד בתוקף על כל טענותיו בבחינת "ייקוב הדין את ההר", אלא לקבל מענה הולם למכלול הסיכונים והסיכויים העומדים בפניו (ראה רע"א 5192/01 די וורולי נ' הלין (תק-על 2002(1), 408)).

יפה ונכון עשו הצדדים שהגיעו להסכמה כאמור, בנסיבות המחלוקת ובשים לב לנסיבותיהם האישיות, כפי שפורטו.

4.      נוכח המקובץ אני מורה כי על הנתבעת לפנות את הנכס ולהשיבו לחזקת התובעת, כשהוא פנוי ונקי מכל חפץ או אדם, וזאת עד ולא יאוחר מיום 10.8.23. הנתבעת תישא גם בהוצאות התובעת (שישולמו עד למועד הפינוי בפועל) בגין אגרת בית המשפט בסך 703 ₪ - ולבד מכך, אין צו להוצאות.

למותר לציין כי כל עוד יושבת הנתבעת בנכס יהא עליה לשאת בתשלומים הנובעים מכח ובהתאם להסכם בין הצדדים (כולל שכר הדירה), ואלו ישולמו בהתאם להוראות ההסכם בין הצדדים.

ניתן היום, כ"ג סיוון תשפ"ג, 12 יוני 2023, בהעדר הצדדים.