3. על החלטה זו נסוב הערר שלפניי, במסגרתו טוען העורר, בעיקרו של דבר, כי יש לבטל את התנאים המגבילים החלים עליו, בהיעדר כל הבחנה ממשית בינו לבין זאבי, ובשים לב לכך שהמשיבה לא הגישה בקשה להורות על המשך התנאים המגבילים שהוטלו על זאבי. עוד נטען כי בית המשפט המחוזי לא ייחס משקל מספק למצבו הבריאותי הקשה של העורר. בדיון שנערך לפניי טענה המשיבה כי ביטולו של כתב האישום של זאבי מהווה שוני רלוונטי אשר מצדיק את ההבחנה בין הנאשמים.

4. לאחר שעיינתי בערר ושקלתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות.

5. הלכה היא עמנו כי, כנגזרת מעקרון השוויון בפני החוק, אין להתיר מצב בו תנאים מגבילים שונים מוטלים על נאשמים באותה עבירה ובאותה פרשה עובדתית (ראו, מנירבים: בש"פ 345/89 מסיקה נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(2) 423, 428-427 (1989); להלן: עניין מסיקה). זאת, אלא אם ניתן להצביע על שוני רלוונטי ביחס לעילת המעצר אשר מבחין ביןהנאשמים (ראו, למשל: בש"פ 3159/91 מדינת ישראל נ' בן אבו, פס' 13 (3.10.1991); בש"פ 1661/94 בן מורשד מפרגיה נ' מדינת ישראל (24.4.1994)).

6. במקרה דנן, ביטול כתב האישום כנגד זאבי מקים שוני רלוונטי המבדיל בין הנאשמים, שהרי "הצדק והיושר מחייבים, כי איש באישומו ייעצר" (עניין מסיקה, בפס' 4). הנה כי כן, משעה שכנגד זאבי לא עומד כתב אישום, ומנגד, כנגד העורר תלוי ועומד כתב אישום בעבירת הרצח, והוא הודה וסיפר לגורמי החקירה את הידוע לו על הפרשה, ממילא נחלשת נקודת ההשוואה בין השניים. לפיכך, ובשים לב להקלה המשמעותית בתנאיו של העורר עליה הורה בית המשפט המחוזי -תוך התחשבות בכל נסיבות העניין ולרבות במצבו הרפואי - לא מצאתי כי לעת הזאת, יש להורות על הקלה נוספת בתנאים.

סוף דבר: הערר נדחה אפוא.

ניתנה היום, ‏כ"א בסיון התשפ"ד (‏27.6.2024).