ע”פ 961/16 – ג’האד אלהרוש נגד מדינת ישראל,בלה ילין,איתי ילין,דנה ילין
1
לפני: |
|
|
כבוד המשנה לנשיאה ח' מלצר |
|
כבוד השופט נ' הנדל |
|
נ ג ד |
המשיבים: |
1. מדינת ישראל 2. בלה ילין 3. איתי ילין 4. דנה ילין |
ערעור על גזר הדין של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כבוד השופטת מ' ברנט) מיום 5.1.2016 בת"פ 9326-05-15. |
תאריכי הישיבות: |
כ"ו באלול התשע"ו (29.9.2016) ט"ו באייר התשע"ח (30.4.2018) |
|
|
בשם המערער: |
עו"ד ד"ר ניר שניידרמן |
בשם המשיבה 1: |
עו"ד ורד חלאוה |
בשם המשיבים 4-2:
מתורגמן: |
עו"ד טלי איזנברג
מר ג'ריס גבריס |
ערעור על רכיב הפיצוי בגזר דינו של בית המשפט
המחוזי מרכז-לוד (כב' השופטת מ' ברנט) בת"פ
9326-05-15 מיום 5.1.2016, לפיו חויב המערער לפצות את המשיבים 4-2 (להלן: המשיבים) בסך כולל של 200,000 ש"ח וזאת לפי סעיף
2
ההליכים בבית המשפט המחוזי
1.
על-פי עובדות כתב האישום המתוקן שבהן הודה המערער, ביום
19.4.2015 הוא נהג ללא רישיון על כביש 554 מצפון לדרום. בשעה 17:40 לערך פגע
המערער ברוכב אופניים (להלן: המנוח) וכתוצאה
מהפגיעה הועף המנוח מאופניו ונחבט אל השמשה הקדמית של הרכב שנופצה מעוצמת הפגיעה
(להלן: התאונה). למרות זאת, לא
עצר המערער את רכבו ולא הזעיק עזרה אלא נמלט מהזירה. כתוצאה מהתאונה נחבל המנוח
באופן קשה וזמן קצר לאחר מכן נקבע מותו. בהמשך לכך קשרו המערער ואחיו קשר להכשיל
הליך שיפוטי בכך שהעבירו את הרכב המעורב בתאונה לשטחי יהודה ושומרון במטרה
להעלימו, ואכן הרכב לא אותר מעולם על אף מאמצי משטרת ישראל לאתרו. בגין מעשיו אלה
ובמסגרת הסדר טיעון שאליו הגיעו הצדדים, הורשע המערער ביום 17.12.2015 בעבירות של
הפקרה אחרי פגיעה בנסיבות מחמירות לפי סעיף
2. בגזר הדין מיום 5.1.2016 הדגיש בית המשפט קמא את הפסול והחומרה במעשה ההפקרה לאחר תאונת דרכים שביצע המערער. זאת, בפרט על רקע נהיגתו ללא רישיון, עוצמת הפגיעה במנוח ופעולותיו העוקבות של המערער לשיבוש מהלכי משפט, אשר משקפות ניסיון נוסף מצידו לטשטש ולהעלים את מעורבותו בתאונה ולחמוק ממתן הדין בגין תוצאותיה הטראגיות. כמו כן ציין בית המשפט קמא את הרשעתו הקודמת של המערער משנת 2003 בגין מעשים דומים (ראו ע"פ 10990/03 אלהרוש נ' מדינת ישראל (19.1.2005)). בנסיבות אלו גזר בית המשפט קמא על המערער 7.5 שנות מאסר בפועל וכן 18 חודשי מאסר על תנאי, והוסיף ופסל את המערער לצמיתות מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה.
3
בהתייחסו לפסיקת פיצוי למשיבים, הבהיר בית
המשפט קמא כי המערער אמנם לא הורשע בגרימת התאונה ובאחריות למות המנוח ולפיכך, קבע
כי יש לבחון האם העבירות שבהן הורשע הסבו נזק למנוח. בעניין זה ציין בית המשפט קמא
כי בעפ"ת (מחוזי חי') 5761-01-10 מדינת ישראל נ' אביכזר (7.4.2010)
(להלן: עניין אביכזר) נקבע כי תנאי לפסיקת פיצויים לפי סעיף
בית המשפט קמא הוסיף וציין כי הגדרת
"נפגע עבירה" בסעיף
4
3. ביום 4.2.2016 הגיש המערער ערעור על רכיב הפסילה לצמיתות ועל רכיב הפיצויים בגזר הדין וכן הגיש בקשה לעיכוב ביצוע תשלום הפיצויים, אשר נדחתה בהחלטת השופטת ע' ברון מיום 24.3.2016. עם זאת, בדיון שהתקיים בערעור ביום 29.9.2016 החליט המערער למקד את ערעורו ברכיב הפיצויים בלבד. נוכח שאלות מסוימות שהתעוררו בהליך זה ואשר היו משותפות לשאלות שעמדו לדיון ב-דנ"פ 5625/16 אסרף נ' טווק-בוקובזה (13.9.2017) (להלן: עניין בוקובזה), הוחלט ביום 5.10.2016 להשהות את המשך הטיפול בערעור דנן עד להכרעה בעניין בוקובזה. לאחר ההכרעה בעניין בוקובזה התקיים ביום 30.4.2018 דיון המשך בערעור דנן ובמסגרתו ניתנה לצדדים הזדמנות להתייחס להשלכותיו של פסק הדין בעניין בוקובזה על המקרה דנן.
טענות הצדדים
4.
המערער מסתמך על הקביעות בעניין אביכזר וטוען כי פסיקת פיצויים בהליך הפלילי מותנית בהוכחת קשר סיבתי
בין העבירה שבה הורשע נאשם ובין הנזק שבעטיו נפסק הפיצוי. כמו כן הוא טוען כי
עבירת הפקרה אחרי פגיעה אינה מניחה גרימת נזק לאדם שהופקר. משלא הוטלה עליו אחריות
בגין התאונה סבור המערער כי כל נזק שנגרם למנוח או למשפחתו בעטיה אינו מצדיק את
פסיקת הפיצויים. לשיטת המערער, לצורך חיובו בפיצוי היה על התביעה להוכיח כי ההפקרה
עצמה היא שגרמה נזק למנוח או למשפחתו, אך לטענתו הדבר לא הוכח. זאת ועוד, המערער
סבור כי בניגוד לשיעור הפיצוי שניתן לקבוע בהליך הפלילי בדרך של אומדן על ידי בית
המשפט, את הקשר הסיבתי בין העבירה לנזק יש להוכיח מעבר לכל ספק סביר וזאת בשל
ההיבט הפלילי של סעיף
5
לחלופין, מבקש המערער להפחית את הפיצוי שבו חויב משום שלטענתו בקביעת גובה הפיצוי לא התחשב בית המשפט קמא בעונשים האחרים שנגזרו עליו. עוד טוען המערער כי הפיצוי שבו חויב הוא חסר תקדים בחומרתו וחורג באופן קיצוני משיעור הפיצוי שנפסק במקרים דומים. כמו כן נטען כי בשל המאסר הממושך שהוא מרצה, הנטל לשלם את הפיצויים נופל על כתפי בני משפחתו אשר מתקשים להתפרנס וגם מסיבה זו יש להפחית את שיעור הפיצוי שבו חויב. בדיון שהתקיים ביום 30.4.2018 הוסיף המערער וטען כי בתביעה אזרחית שהגישו המשיבים נחתם הסכם פשרה ועל בסיסו תשלם להם "קרנית" פיצוי גבוה. בהתייחסו לפסק הדין בעניין בוקובזה טוען המערער כי הקביעות שבו אינן סותרות את טענותיו ובה בעת אינן תומכות בטענות המדינה. על כן המחלוקת נושא הערעור בעינה עומדת.
5.
המדינה מסכימה כי יש להוכיח קשר סיבתי בין העבירה שבה
הורשע נאשם ובין הנזק שנגרם בעטיה, לשם חיוב בפיצויים לפי סעיף
6. המשיבים טוענים כי המערער פגע במעשיו בכבוד המנוח ומצטרפים לעמדת המדינה בדבר הנזק שנגרם להם בגין העבירות שבהן הורשע המערער. לטענתם, נזקם נגרם בשל המחשבות שפוקדות אותם בדבר הדרך שבה מצא יקירם את מותו, הסיכויים להצילו אלמלא היה מופקר וחוסר הידיעה באשר לחלקו של המערער בתאונה בהינתן מעשיו לשיבוש מהלכי משפט. המשיבים מוסיפים ומציינים את הימשכות ההליכים שהם ניהלו מול "קרנית" ואת הקושי הנפשי אשר היה כרוך במעורבותם בחקירת המשטרה. על יסוד טעמים אלו סבורים המשיבים כי יש לדחות את הערעור.
6
דיון והכרעה
7. לאחר שעיינתי בפסק דינו של בית המשפט קמא ובטענות הצדדים הגעתי למסקנה כי דין הערעור להתקבל באופן חלקי, במובן זה שחיוב המערער לשלם פיצוי למשיבים יעמוד בעינו אך סכומי הפיצוי שנקבעו יופחתו.
פיצויים לטובת נפגעי עבירה נפסקים מכוח סעיף
77. (א) הורשע אדם, רשאי בית המשפט לחייבו, בשל כל אחת מן העבירות שהורשע בהן, לשלם לאדם שניזוק על ידי העבירה סכום שלא יעלה על 258,000 שקלים חדשים לפיצוי הנזק או הסבל שנגרם לו.
נקדים ונציין כי בפסק הדין בעניין בוקובזה, שניתן לאחרונה, נדרש הרכב מורחב של בית משפט זה לפרשנותו של
סעיף
8. בנימוקיו לפסיקת הפיצוי התייחס בית המשפט קמא, כזכור, הן לנזקים שנגרמו למשיבים כניזוקים עקיפים בעקבות עבירת ההפקרה והן לנזק שנגרם למנוח בעטיה. אכן, אין חולק כי אחת התכליות העיקריות של עבירת ההפקרה היא קביעת נורמה בדבר החובה להושיט עזרה לנפגע התאונה במטרה להגדיל את הסיכויים להצלת חייו ככל שמצא את מותו בתאונה או למזער את הפגיעה בגופו ככל ששרד אותה (ראו למשל עניין לוי, פסקה 26; ע"פ 7159/98 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד נג(2) 632, 644 (1999); רע"פ 3626/01 ויצמן נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 187, 198, 238 (2002)). בהקשר זה נפסק כי:
7
"עבירת הפקרה לאחר תאונת דרכים שבסעיף
בדיונים שהתקיימו בפנינו הסתייגו המדינה
והמשיבים מנימוקיו של בית המשפט קמא לפסיקת הפיצוי. לשיטתם, משלא נקבע כי המערער
נושא באשם לגרימת התאונה, ההצדקה לחייבו בפיצוי מבוססת אך ורק על הנזק הנפשי שנגרם
למשיבים כניזוקים עקיפים בגין העבירות שבהן הורשע (ראו עמ' 9-7 לפרוטוקול הדיון
מיום 29.9.2016 ועמ' 6-5 לפרוטוקול הדיון מיום 30.4.2018). הצדדים להליך זה
מסכימים, אם כן, שלא ניתן לחייב את המערער בפיצויים על "הנזק או הסבל"
שנגרם למנוח או על "הנזק או הסבל" שנגרם למשיבים כניזוקים עקיפים בשל עצם קרות התאונה. המחלוקת בערעור זה
מצטמצמת, אפוא, לשאלה האם לצורך פסיקת פיצויים לפי סעיף
המערער גורס, כאמור, שהקשר הסיבתי בין העבירות שבהן הורשע ובין הנזק שנגרם למשיבים לא הוכח כלל, ודאי לא ברמת ההוכחה הנדרשת לטענתו לעניין זה – קרי, מעבר לכל ספק סביר. לפיכך, לגישתו, יש לבטל את הפיצוי שבו חויב. למעשה מלין המערער על היעדר קשר סיבתי עובדתי בין העבירות שביצע ובין הנזק שנגרם למשיבים.
8
9.
אכן, הפסיקה פירשה את התיבה "לאדם שניזוק על ידי העבירה", שבסעיף
פסיקת פיצויים לניזוקים עקיפים בעבירת הפקרה אחרי פגיעה
10.
בעניין בוקובזה עמד בית
משפט זה בהרחבה על מגוון התכליות והרציונאליים של סעיף
"סעיף
כאשר הפיצויים מכוח סעיף
9
11.
בית משפט זה קבע, כאמור, כי התכלית המרכזית שנועדה עבירת
ההפקרה להשיג היא הטמעת הנורמה לפיה מי שהיה מעורב בתאונת דרכים מחויב להגיש עזרה
למי שנפגע בה על מנת להגדיל את הסיכויים להצלת חייו או למזעור הפגיעה בגופו. עוד
נפסק כי השקפת המחוקק באשר להתנהגות המצופה מנהג שפגע באחר באה לידי ביטוי גם אם
הפגיעה נעשתה ש"לא באשמתו וגם במקרים בהם אין
בסיוע על ידי הנהג הפוגע כדי להקל על מצבו של הקורבן" (ע"פ 12039/04
אשר נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (16.6.2005)), וכי על הפוגע "לוודא באופן אישי כי גם עזרה רפואית לא תועיל לקורבנותיו" (ע"פ
11222/03 ישראלי נ' מדינת ישראל, פסקה 2ד
(7.6.2004)). ביסוד תכליות אלו ניצבת תחושת ההחמצה הנלווית לתאונות "פגע
וברח", "שמא אף באותם מצבים שבהם היתה הפגיעה
בלתי נמנעת, הוּרע או נחרץ גורלו של הנפגע אך בשל הפקרתו" (עניין לוי, פסקה 26). בהתאם לכך ראה בית משפט זה את בני משפחת המנוח
כנפגעים עקיפים מהימלטות הנהג מזירת התאונה: "זו
חפצה לדעת כיצד מת יקירהּ, וממצאי החקירה עשויים לסייע לא רק בהליך הפלילי, אלא גם
בתביעה אזרחית. דומני כי ניתן להצביע גם על תכלית נוספת – הדאגה לכבוד המת ולרגשות
קרוביו. גם אם אין עוד תועלת בהגשת עזרה רפואית, לבטח יש טעם לכסות את הגופה,
ולוודא שלא תהיה לִמְשִׁסָּה בגלגלי כלי רכב נוספים" (שם, פסקה 27).
פגיעה זו בבני המשפחה אינה נדרשת לעלות כדי "נזק נפשי מהותי" כדי שתוכר
לצורך פיצוי לפי סעיף
10
מסקנה זו נכונה ביתר שאת בהינתן העובדה כי
המערער הורשע בסעיף
12.
המסקנה מן האמור עד כה היא כי כעניין של מדיניות משפטית
מן הראוי לפסוק פיצויים בהליך הפלילי לבני משפחה מדרגה ראשונה של קרבן עבירת הפקרה
אחרי פגיעה. המשמעות הנורמטיבית של קביעה זו היא כי מתקיים "קשר סיבתי
משפטי" בין עבירת ההפקרה ובין הנזק שנגרם בגינה לבני המשפחה. ואכן, לא אחת פסקו
בתי המשפט פיצויים בהליך הפלילי למשפחתו של קרבן עבירת הפקרה שנהרג בעקבות התאונה.
זאת אף כאשר לא יוחסה לנאשם אחריות לתאונה עצמה (ת"פ (מחוזי נצ') 1144/07 מדינת ישראל נ' שיבלי (20.10.2009) – שם הורשע הנאשם 2 בעבירה של
סיוע להפקרה אחרי פגיעה לפי סעיפים
13. השאלה שעלינו להוסיף ולבחון, אם כן, היא האם הוכח קשר סיבתי עובדתי בין העבירות שבהן הורשע המערער ובין הנזק שנגרם למשיבים ומהי רמת ההוכחה הנדרשת לעניין זה.
11
הקשר הסיבתי בין העבירה לנזק – רמת ההוכחה
14.
בעניין זמירו שאליו
התייחסתי לעיל העלה בית משפט זה את השאלה מהי רמת ההוכחה הנדרשת באשר לקיומו של
קשר סיבתי לעניין פסיקת פיצויים לפי סעיף
בספרות המשפטית הובעה העמדה לפיה יש להשיב בשלילה על השאלה שהושארה בצריך עיון בעניין זמירו ובעניין עריאן. כך, למשל, מציינים המלומדים יורם רבין ויניב ואקי כי:
"לעניין עצם הזכות לפיצוי לפי סעיף 77, על בית המשפט להשתכנע על פי אמת מידה הנהוגה במשפט פלילי – מידת הוכחה של 'מעבר לספק סביר' – כי הקרבן אכן ספג נזק מהעבירה. מקום שבו אמת המידה הנדרשת בהליך הפלילי לא הוכחה, רשאי הקרבן לפנות ולהגיש תובענה אזרחית שבה נדרשת רמת הוכחה מחמירה פחות – 'עמידה במאזן הסתברויות'" (רבין וואקי, כרך ג עמ' 1879; כן ראו: אסנת אלירם "פיצויים לקרבן העבירה – הצעה לדגם חדש" מחקרי משפט יט 205, 230 (2002) (להלן: אלירם)).
12
15.
השאלה שהועלתה ונותרה בצריך עיון בעניין זמירו שונה מן השאלה שעולה בענייננו. בעניין זמירו קבע בית
המשפט כי לא ניתן להרשיע את הנאשמים בהמתת הקטין בהינתן הראיות שהיו בפניו וכפועל
היוצא מכך קבע גם כי לא ניתן לפצות את בני משפחת הקטין בגין מותו. זאת בהינתן
הדרישה הקבועה בסעיף
בענייננו, לעומת זאת, המערער הורשע על פי הודאתו בעבירת ההפקרה וכן בעבירות נלוות כמפורט לעיל. לפיכך, ובשונה מעניין זמירו, השאלה שיש לבחון בענייננו היא – האם הוכח שהמשיבים ניזוקו מן העבירות שבהן הורשע המערער ומהי רמת ההוכחה הנדרשת לשם כך. שאלה זו טרם לובנה בפסיקה באופן מפורש והיא לא עלתה במישרין בפסק הדין בעניין בוקובזה (השופט נ' סולברג – בדעת מיעוט לעניין התוצאה שם – ציין בהקשר זה כי "הכרעה בדבר קיומו של קשר סיבתי זה – על היבטיו העובדתיים והנורמטיביים – נתונה לשיקול דעת בית המשפט", פסקה 4 וכן ראו פסקאות 6, 18, 20 ו-25 לחוות-דעתו).
16.
כידוע, "הדין מכיר בשתי מידות הוכחה בסיסיות לעמידה
בנטל השכנוע: מידת ההוכחה המחייבת את התביעה במישור הפלילי, והיא – הוכחה במידה של
'למעלה-מספק-סביר'; ומידת ההוכחה המחייבת את התובע – או את הנתבע כאשר הוא נושא
בנטל – במישור האזרחי, והיא – הוכחה במידה של 'הטיית-מאזן-ההסתברויות'" (יעקב
קדמי על הראיות חלק רביעי 1761
(2009)). לגישתי, הרציונאליים והתכליות שביסוד סעיף
להלן אפרט את טעמיי.
13
17.
פסיקת פיצויים במסגרת ההליך הפלילי מכוח סעיף
14
עוד נפסק כי אין להחיל על סעיף
18.
הטעם המרכזי להלכה לפיה ניתן לפסוק פיצויים מכוח סעיף
"בהינתן סדרי הדין בהליך הפלילי והראיות שיש בידי בית המשפט לבחון בכל הנוגע לנזקיהם של נפגעי העבירה, ברי כי לא תהיינה בפניו עדויות וראיות המוכיחות בנתונים מדויקים את מלוא הנזק שנגרם לנפגעי העבירה כתוצאה מאירוע העבירה. הכלים שיש בידי בית המשפט המנהל את ההליך הפלילי בהקשר זה הם מטבע הדברים מוגבלים ואין לצפות ממנו כי ינהל משפט אזרחי-נזיקי 'זוטא' במסגרת שמיעת הטיעונים לעונש" (עניין בוקובזה, פסקה 31 לחוות-דעתי; ראו עוד: אלירם, עמ' 226).
טעם זה יפה לטעמי גם לעניין רמת ההוכחה הנדרשת
בכל הנוגע לקיומו של קשר סיבתי עובדתי בין העבירה לנזק. עמדת המערער לפיה יש
להוכיח קשר סיבתי כזה "ברמה של מעבר לספק סביר" (פסקה 47 להודעת הערעור)
אינה עולה בקנה אחד עם עיקר תכליתו של סעיף
15
19.
אין בידי לקבל את טענת המערער כי פסיקת פיצויים לפי סעיף
מן הטעמים שפורטו לעיל, אני סבורה, כאמור,
שרמת ההוכחה הנדרשת לעניין קיומו של קשר סיבתי עובדתי בין העבירה לנזק שנגרם לאדם
שנפגע ממנה לצורך פסיקת פיצוי לפי סעיף
מן הכלל אל הפרט
20. במקרה דנן העידו בפני בית המשפט קמא נפגעי העבירה, המשיבים, על הנזק שנגרם להם לא רק בשל מותו של המנוח אלא גם בשל הפקרתו על ידי המערער. המשיבה 2, רעייתו של המנוח, העידה על הסבל והקושי הרב שהם מנת חלקה בהקשר זה באומרה:
"זה מעמד מאוד קשה לי. חשבתי לא לבוא כי אני שבורה נפשית ... כל
ההתנהגות שלו [המערער] עם הבריחה. ה
המשיב 3, בנו של המנוח, העיד גם הוא על הקושי הנפשי הרב שחווה בעקבות מותו של אביו בתאונה והפקרתו (ראו, שם, בעמ' 16) ובתו של המנוח, המשיבה 4, תיארה בעדותה הנוגעת ללב את "הכאב המשתק" שאחז בה מאז מותו בתאונה והתייחסה בדבריה לקושי הנפשי שהיא חווה כתוצאה מעבירת ההפקרה שבה הורשע המערער וכך העידה:
16
"... הוא היה החבר הכי טוב שלי. לא היה יום שלא היינו מדברים. חצי שנה הייתי בחו"ל, לא היה יום שלא יצרנו קשר. תמונה. הודעה בוואטספ. מאז שהוא כבר לא כאן, קשה להסביר את זה למי שלא היה שם. אנשים חושבים שהם מבינים. הם לא מבינים עד שלא חווים את זה בעצמם. זה כמו גדם. משהו שמאוד בסיסי בחיים שלך שחסר יום אחד ... כך הוא גידל אותנו. לעשות את מה שנכון ולחשוב שהאיש הזה, הדבר שהכי הפוך מכל המהות שלו פגע וברח. גם לפגוע בבן אדם ולהשאיר אותו למות על הכביש ולנסוע. זה הדבר הכי רחוק מכל מה שהוא היה ומכל מה שלימד ועשה בשביל אנשים אחרים. אני עובדת במחלקה שמתים בה הרבה אנשים ומתמודדת הרבה עם מוות. החיים לא הוגנים. אני חווה את זה יום יום. יש הוגנות ויש הוגנות. יש דברים שאתה מרגיש שהם גזירת גורל. ויש דברים שאתה אומר זה בדיוק זה. לכן אני מאמינה ברפואה מונעת. כי יש דברים שהם לא בלתי נמנעים. להרוג מישהו על הכביש ולהשאיר אותו זרוק לגסוס ולמות. זה הדבר הכי שפל שאני יכולה לדמיין. היה לי חשוב להראות, אני לא חושבת שאפשר לדעת איזה קשר יש בין אנשים, אבל לקחת מישהו כזה שהוא איש כל כך טוב ומתחשב ועדין נפש ולזרוק אותו לצד הכביש. על זה אין מחילה בעיני. זה כבר לא עניין של טעות. לא נסיבות. ולא עניין של משהו שבלתי נמנע. ... (שם, בעמ' 17).
הנה כי כן, עדויותיהם של המשיבים תומכות
במסקנה לפיה נגרם להם סבל בל יתואר הנובע מהפקרתו של המנוח על ידי המערער המתבטא,
בין היתר, במחשבות קשות ובתסכול רב בשל הפקרתו ובשל הדרך שבה מצא את מותו. לפיכך,
ומשהגעתי למסקנה כי ניתן לפסוק פיצויים לניזוקים עקיפים לפי סעיף
21.
עם זאת, אני סבורה כי יש לקבל את הערעור בחלקו ככל שהוא
נוגע לסכומי הפיצוי שנפסקו. אכן, על-פי ההלכה הפסוקה בית משפט זה יתערב בשיקול
דעתה של הערכאה הדיונית בקביעת סכום הפיצוי הנפסק לפי סעיף
17
בית המשפט קמא ביסס את קביעותיו לעניין החיוב בפיצוי ובעניין הסכומים שפסק לא רק על הנזק שנגרם למשיבים אלא גם על הנזק שנגרם למנוח עצמו. כמו כן, התייחס בית המשפט בהקשר זה לנזק שנגרם למשיבים כתוצאה ממותו של המנוח בעוד שעל פי סעיף 77 היה עליו לתחום את פסיקת הפיצוי לנזק שנגרם למשיבים כתוצאה מעבירת ההפקרה. טעם נוסף המצדיק התערבות בסכומי הפיצוי שנפסקו נעוץ בכך שאלה גבוהים במידה משמעותית מסכומי הפיצוי שנפסקו במקרים דומים. מן הפסיקה הנזכרת בפסקה 11 לעיל עולה כי נאשמים שהורשעו בעבירה של הפקרה אחרי פגיעה, חויבו לפצות את בני משפחת המנוח כניזוקים עקיפים, כולם יחד, בסכום הנע בין 15,000 ש"ח ל-20,000 ש"ח. הפער בין הפיצויים שבהם חויבו הנאשמים באותם הליכים ובין זה שבו חויב המערער בהליך דנן הוא אפוא משמעותי ביותר ואף הוא מצדיק התערבות. בהתחשב במכלול הטעמים שפורטו אני סבורה, כאמור, שיש להפחית את סכומי הפיצוי שנפסקו למשיבים ולהעמידם על סך של 35,000 ש"ח למשיבה 2, רעיית המנוח, ו-25,000 ש"ח לכל אחד מילדיו, המשיבים 3 ו-4.
22.
במסגרת השיקולים ששקלתי לעניין הפחתת סכומי הפיצוי, לא
ראיתי מקום להתחשב בעונשים שנגזרו על המערער, שכן הפיצוי לפי סעיף
סוף דבר – אציע לחבריי לקבל את הערעור באופן
חלקי, במובן זה שהפיצוי שבו חויב המערער לפי סעיף
ה נ ש י א ה
השופט נ' הנדל:
18
אני מסכים לחוות דעתה של חברתי, הנשיאה א' חיות, וראיתי לנכון לשוב ולציין את אשר כתבתי בדנ"פ 5625/16 אסרף נ' טווק-בוקובזה (13.9.2017), כי הפיצוי הפלילי אינו כלי אזרחי מובהק, אף לא כלי פלילי מובהק: "הפיצוי הפלילי הוא פיצוי פלילי. זהו יצור בפני עצמו" (שם, פסקה 3 לחוות דעתי). הפיצוי הפלילי אפוא הוא גם בעל פני עונש בגין אשמה פלילית – על המשתמע מכך. יש אפוא מקום, לדעתי, להתחשב בעונשים אחרים שנגזרו על המערער בהקשר זה. ברם, גם בחינה זו לא תועיל למערער בנסיבות העניין, שכן התוצאה במכלול, תוך הבאה בחשבון של ההיבטים הנוספים של גזר הדין – ראויה והולמת היא.
ש ו פ ט
המשנה לנשיאה ח' מלצר:
אני מסכים.
המשנה לנשיאה
הוחלט כאמור בפסק דינה של הנשיאה א' חיות.
ניתן היום, י"ז בכסלו התשע"ט (25.11.2018).
ה נ ש י א ה |
המשנה לנשיאה |
ש ו פ ט |
_________________________
16009610_V12.doc מצ
