ממלא מקום הנשיא ע' פוגלמן:

המערער בע"פ 1462/23 והמערער בע"פ 1494/23 (להלן: המערערים) הורשעו על פי הודאתם במסגרת הסדר טיעון בעבירות של המתה בקלות דעת לפי סעיף 301ג לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) והחזקת נשק בלא רשות על פי דין להחזקתו לפי סעיף 144(א) רישה לחוק זה. בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' סגן הנשיא א' דראל, והשופטים א' אברבנאל וח' זנדברג) השית על כל אחד מהמערערים 12 שנות מאסר בפועל (בניכוי ימי מעצרם); מאסר על תנאי כמפורט בגזר הדין; וכן פיצוי בסך 100,000 ש"ח ביחד ולחוד.

תמצית העובדות וההליכים

1. כעולה מכתב האישום המתוקן, המערערים הם אחים אשר היו בקשרי חברות עם אדם נוסף (להלן: איבראהים). במועדים הרלוונטיים בכתב האישום המתוקן התגלע סכסוך שכנים בין משפחתו של איבראהים לבין משפחתו של אדם אחר (להלן: גתית), ובהמשך אף המערער בע"פ 1494/23 (להלן: עלאא) הסתכסך עם גתית. בליל יום 11.9.2020 שהה גתית בביתו יחד עם שלושה מחבריו (להלן: הבית). בסמוך לשעה 05:00 הגיע לבית עלאא בליווי אחיו בהאאסאלחי (שאינו המערער בע"פ 1462/23) ואדם נוסף שזהותו אינה ידועה למשיבה , התעמת עם גתית וחבריובאופן מילולי, ולאחר מספר דקות עזב את המקום יחד עם מלוויו. בהמשך אותו היום, נפגשו המערערים עם איבראהים על רקע הסכסוך המתואר, וקשרו קשר לביצוע ירי לעבר הבית שמוקף חומה ובה שער ברזל. בשעה 06:30 או במועד סמוך לכך, נכנסו המערערים יחד עם איבראהים לרכב מסוג טויוטה ונסעו לכיוון הבית כאשר המערער בע"פ 1462/23 (להלן: מחמד) נהג ברכב וכשהם מצוידים באקדח 9 מ"מ. בסמוך לכך יצא אחד מחבריו של גתית ששהה בבית לעבר רכבו, לקח דבר מה שהיה ברכב, עבר את שער חצר הבית, ועשה את דרכו בחזרה אל הבית (להלן: המנוח). בזמן שהמנוח היה בחצר הבית הגיעו המערערים ואיבראהים בסמוך לבית, מטרים ספורים משער החצר, וביצעו ירי של לפחות 12 כדורים לכיוון הבית מבעד לשער הברזל ולחומה הסמוכה, כאשר הם מודעים לכך שהירי עלול לפגוע באדם ולגרום למותו. כתוצאה מהירי נפגע המנוח ומותו נגרם מקליע שחדר דרך צווארו ודרך ריאתו הימנית; סוס שהיה בבעלות משפחתו של גתית ושעמד בחצר הבית נפגע ומת; וכן נגרם נזק לשער הבית. בהמשך אותו היום ברחו המערערים לעיר רמאללה ושם שהו עד שנעצרו על ידי כוחות משטרה ביום 13.10.2020.

2. במהלך חודש אפריל 2022 הורשע איבראהים על פי הודאתו בעבירות שבכתב האישום המתוקן שהוגש בעניינו, וביום 23.10.2022 נגזר דינו ל-9 שנות מאסר בפועל, ו-8 חודשי מאסר על תנאי כמפורט בגזר הדין. בית המשפט המחוזי קבע בעניינו של איבראהים כי בשים לב לערכים החברתיים שנפגעו כתוצאה ממעשיו, למדיניות הענישה הנוהגת ולנסיבות ביצוע מעשי העבירה, מתחם העונש ההולם נע בין 8 ל-12 שנות מאסר בפועל. בנוסף, ציין בית המשפט המחוזי את חומרת העבירות שבהן הורשע איבראהים וקבע כי בשים לב להודאתו בעובדות כתב האישום המתוקן שהוגש בעניינו; תרומתו לייעול ההליך; הבעת החרטה; וכן לסולחה שנערכה בין איבראהים לבין משפחתו של המנוח ושבמסגרתה שולם לאחרונה סכום כסף משמעותי, יש לגזור על איבראהים עונש כמפורט לעיל – ללא רכיב פיצוי. ערעור שהגיש איבראהים על גזר הדין נדחה לאחר שהאחרון הודיע כי אין הוא עומד על הערעור (ע"פ 7865/22 איברהים נ' מדינת ישראל (26.5.2024)).

3. ביום 22.5.2022 הרשיע בית המשפט המחוזי בירושלים את המערערים על פי הודאתם בעבירות שבכתב האישום המתוקן במסגרת הסדר טיעון שלא כלל הסכמה לעניין העונש. ביום 11.1.2023, לאחר שמיעת טיעונים לעונש, גזר בית המשפט את דינם של המערערים כמפורט ברישה לפסק הדין. בית המשפט ציין את התוצאות החמורות של מעשיהם של המערערים וכן את התכנון שקדם לביצוע הירי אשר כלל, בין היתר, הצטיידות באקדח. בנוסף, בית המשפט עמד על כך שהירי בוצע לעבר שער הבית מבלי שהמערערים או איבראהים בדקו האם מי מבני הבית או אחרים שוהים בחצר, וציין כי הגם שלפי עובדות כתב האישום המתוקן לא ניתן לייחס למי מהשלושה את הירי באקדח, אין בכך כדי לגרוע מאחריותם למעשים.

4. בהמשך גזר הדין, פנה בית המשפט לקבוע את מתחם הענישה הראוי בעניינם של המערערים. תחילה עמד בית המשפט על חומרת מעשי המערערים, נסיבות ביצוע העבירות, הפגיעה בסדר הציבורי ובתחושת הביטחון העצמי כתוצאה ממעשיהם, וכן העובדה שהמערערים ברחו לרמאללה ולא הסגירו את נשקם; וקבע כי בנסיבות העניין עבירת החזקת הנשק בוצעה במהלך פרק הזמן שקדם לביצוע הירי, ומשכך העבירה לא "נבלעת" בעונש המקסימלי בגין ביצוע עבירת המתה בקלות דעת. בתוך כך התייחס בית המשפט לגזר הדין שניתן בעניינו של איבראהים, אשר הורשע על פי הודאתו בביצוע עבירות זהות לעבירות שבהן הורשעו המערערים, וציין כי הגם שבית המשפט קבע כי בעניינו של האחרון נקבע מתחם הענישה שנע בין 8 ל-12 שנות מאסר – קביעת המתחם היא "סוגיה נורמטיבית, ובעניין זה עמדתנו שונה" (סעיף 6 לגזר הדין). נוכח האמור קבע בית המשפט כי מתחם העונש ההולם בעניינם של המערערים הוא בין 10 ל-14 שנים.

5. בהמשך לכך נקבע, כי בשים לב לעברם הפלילי של המערערים והרשעותיהם הקודמות בעבירות אלימות ונשק; בריחתם לאחר האירוע והודאתם בשלב מאוחר יחסית בהליך במסגרת הסדר טיעון, שמלמדים על נטילת אחריות חלקית מצדם; כמו גם המשקל הנמוך שמצא בית המשפט לייחס לסולחה שנערכה בין משפחת המנוח לבין משפחות המערערים ואיבראהים, יש למקם את עונשם ברף העליון של המתחם. עם זאת, משעונשו של איבראהים נקבע במרכז מתחם הענישה שנקבע בעניינו ועמד על 9 שנות מאסר, מצא בית המשפט כי עקרון אחידות הענישה מצדיק את העמדת עונשם של המערערים על 12 שנות מאסר לצד עונשים נלווים כמפורט בגזר הדין.

טענות הצדדים

6. המערערים טוענים, בעיקרם של דברים, כי בשים לב לאופן תיאור האירועים בכתב האישום המתוקן, ולפסיקת בית המשפט העליון במקרים דומים, שגה בית המשפט בכך שקבע כי לצורך קביעת מתחם העונש ההולם בעניינם של המערערים, עבירת החזקת הנשק לא נבלעת בעבירת ההמתה בקלות דעת. על כן, נטען כי היה על בית המשפט לקבוע מתחם ענישה אשר מתייחס לביצוע עבירת החזקת הנשק ולעבירת ההמתה בקלות דעת כאירוע אחד, וכן לקבוע כי מתחם הענישה ההולם בנסיבות עניינם של המערערים זהה לזה שנקבע בעניינו של איבראהים (בין 8 ל-12 שנות מאסר בפועל). עוד נטען כי נוכח עקרון אחידות הענישה, ומשהעבירות שפורטו בכתב האישום המתוקן בוצעו בצוותא, לא היה מקום להחמיר עם המערערים ביחס לעונש שנגזר על איבראהים.בנוסף, המערערים טוענים כי בשים לב לכך ששילמו למשפחת המנוח סכום מסוים במסגרת הסכם סולחה, אין מקום לחייבם בתשלום פיצוי נוסף. לבסוף, מחמד טוען כי על בית המשפט היה לתת משקל לכך שבניגוד לעלאאולאיבראהים, הוא לא היה מסוכסך עם גתית ולכן סביר להניח שלא הוא זה שביצע את הירי לעבר הבית.

7. בדיון שהתקיים לפנינו טענה המשיבה, בעיקרם של דברים, כי בשים לב לחומרת נסיבות ביצוע העבירות, אין מקום להתערב בעונשם של המערערים. בנוגע לטענות המערערים בעניין מתחם הענישה ההולם בנסיבות עניינם, המשיבה סומכת ידיה על גזר הדין של בית המשפט המחוזי, וטוענת כי יש לראות בביצוע עבירת החזקת הנשק ובביצוע עבירת ההמתה בקלות דעת שני אירועים שונים; זאת, משהנשק הוחזק תקופה מסוימת עובר לביצוע הירי ולא נתפס לאחריו. בנוסף, לשיטתה של המשיבה קיימים הבדלים מהותיים בין עניינו של איבראהים לבין עניינם של המערערים, אשר מצדיקים את ההבדל בין מתחמי הענישה שנקבעו בכל אחד מהמקרים. בהקשר זה נטען כי נוכח עברם הפלילי של כל אחד מהמערערים; בריחתם לעיר רמאללה לאחר ביצוע העבירות; והעובדה שהנשק ששימש את המערערים לביצוע העבירות לא נתפס – אין מקום להשוות בין העונש שנגזר על האחרונים לבין זה שנגזר על איבראהים. לבסוף, נטען כי אין מקום להתערב ברכיב הפיצוי שנגזר על המערערים – הגם שאלה שילמו למשפחת המנוח סכום כסף מסוים כחלק מהסכמות שהושגו במסגרת סולחה שנערכה בין המשפחות ומקום שבו משפחת המנוח אינה עומדת על הפיצוי – וזאת בשים לב לכך שבית המשפט המחוזי גזר על המערערים את רכיב הפיצוי כחלק ממכלול הענישה ובהתאם למטרותיה.

דיון והכרעה

8. לאחר שבחנתי את נימוקי הערעורים ואת טיעוני הצדדים בדיון שהתקיים לפנינו, הגעתי לכלל מסקנה כי דינם להידחות. כידוע, ערכאת הערעור לא תיטה להתערב בחומרת העונש שהטילה הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים שבהם נפלה טעות מהותית בפסק הדין או אם ישנה סטייה ברורה ממדיניות הענישה הנוהגת (ע"פ 4099/22 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (6.12.2022); ע"פ 2033/21 זועבי נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (30.8.2021) (להלן: עניין זועבי); ע"פ 3136/20 אבו עאיש נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (24.5.2021)). בנוסף, שיקול הדעת שמסור לערכאה הדיונית בבואה לקבוע את מתחם העונש ההולם הוא רחב, וערכאת הערעור לא תתערב בו ככל שהעונש שנגזר הולם את חומרת המעשה שנעשה (עניין זועבי, פסקה 7; ע"פ 1059/21 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 13 (29.4.2021)). כאמור, איני סבור כי עניינם של המערערים בא בגדר אותם מקרים חריגים.

9. בשורה ארוכה של פסקי דין עמד בית משפט זה על החומרה הרבה הגלומה בעבירות הנשק. ביסוד עבירות אלו עומדת פגיעה בחיי האדם ובשלמות גופו, כמו גם בביטחון הציבור ובסדר הציבורי בכללותו (ע"פ 6235/22 מדינת ישראל נ' חסארמה, פסקה 7 (21.6.2023); ע"פ 5684/22 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 35 (20.4.2023)). חומרה יתרה נשקפת מביצוע ירי בנשק חם בסביבת מגורים, שכן הוא עלול להוביל – כבמקרה דנן – לנזק כבד לחיים, לגוף ולרכוש לעוברי אורח וליושבים בבתיהם (ע"פ 3169/21מדינת ישראל נ' אגבאריה, פסקה 7 (21.6.2021)). אני סבור כי בנסיבות המקרה דנן, ובהן שעת ביצוע הירי לעבר הבית, כמות הקליעים הגדולה שנורו, ביצוע הירי בצורה אופקית לכיוון הבית, וכן העובדה כי הנשק ששימש לביצוע הירי לא הועבר לרשויות – קיים צורך בעונש חמור ומרתיע שישקף את חומרת המעשים שביצעו המערערים אשר הובילו, בין היתר, למותו של המנוח (ע"פ 1948/20 סלימאן נ' מדינת ישראל, פסקה 22 (2.2.2023); ע"פ 858/20 ג'ארבאן נ' מדינת ישראל, פסקה 23 (2.7.2020); כן השוו: ע"פ 7744/14 מדינת ישראל נ' הייב, פסקה יח (10.12.2015)).

10. כאמור, המערערים סבורים כי שגה בית המשפט המחוזי עת שחילק את מעשיהם כמתואר בכתב האישום המתוקן לשני אירועים נפרדים לצורך קביעת מתחם העונש הראוי. ואולם, כפי שנקבע בעבר, בחינת השאלה האם העבירות השונות שביצע נאשם עולות כדי "אירוע אחד" היא תכליתית-פונקציונלית, ומטרתה לשמש ככלי עזר לערכאה הדיונית בהשוואת נסיבות המקרה הקונקרטי למקרים אחרים (ע"פ 2216/21 עשור נ' מדינת ישראל, פסקה 19 (19.12.2021) (להלן: עניין עשור); ע"פ 4910/13 ג'אבר נ' מדינת ישראל, פסקאות 2-1 לפסק דיני (29.10.2014)). בהקשר זה אף נפסק בעבר כי "סיווג שגוי כשלעצמו אינו מצדיק בהכרח התערבות של ערכאת הערעור בעונש שנגזר, מקום שהעונש שהושת על נאשם בערכאה הדיונית אינו חורג ממתחם העונש ההולם" (ע"פ 2519/14 אבו קיעאן נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (29.12.2014)). משאלה הם פני הדברים, ומשהגעתי למסקנה כי העונש שנגזר על כל אחד מהמערערים אינו מקים עילה להתערבותנו ותואם את המעשים החמורים שבהם הורשעו, הרי מבלי לטעת מסמרות בגבולות המתחם שנקבע על ידי בית המשפט המחוזי, לא מצאתי כי טענות אלו מקימות עילה להתערבות בגזר הדין של בית המשפט המחוזי.

11. אשר לטענות המערערים לעניין חומרת העונשים שנגזרו עליהם בהשוואה לעונש שנגזר על איבראהים– אכן, עקרון אחידות הענישה הוא עקרון יסוד בשיטתנו, שאחד מביטויו הוא החובה להבטיח יחס הולם בין עונשיהם של מעורבים שונים באותה פרשה, כך שמדרג הענישה ישקף את חלקו היחסי של כל אחד מהמעורבים במעשים (ע"פ 4762/22 כנפו נ' מדינת ישראל, פסקה 22 (15.8.2023); ע"פ 2729/22 שיטרית נ' מדינת ישראל, פסקה 25 (3.5.2023) (להלן: עניין שיטרית)). ואולם, בעבר נפסק לא פעם כי עקרון אחידות הענישה מחייב לעיתים הבחנה בין נאשמים שונים באותה פרשה, והוא אינו כלל "מתמטי" שמחייב גזירת עונש שווה לנאשמים שהורשעו במסגרת אותה פרשה (עניין שיטרית, פסקה 25; עניין עשור, פסקה 20; ע"פ 5814/14 עספור נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (14.6.2015)). אף אם אניח לטובת המערערים כי ראוי היה לקבוע בעניינם מתחם ענישה זהה למתחם שנקבע בעניינו של איבראהים (בין 8 ל-12 שנות מאסר), בין האחרון לבין המערערים קיימים הבדלים משמעותיים אשר משליכים על העונש ההולם בכל אחד מהמקרים. בתוך כך, במסגרת גזר הדין עמד בית המשפט המחוזי על ההבדלים האמורים ובהם, עברם הפלילי המכביד של המערערים אשר הורשעו, ביחד ולחוד, בביצוע עבירות אלימות ונשק רבות וחמורות, ועל כך שאלה ריצו עונשי מאסר בפועל בעבר; וכן בריחתם של המערערים לשטחי העיר רמאללה לאחר ביצוע העבירות נושא כתב האישום המתוקן. בהקשר זה צוין בגזר הדין כי "מעורבותם החוזרת ונשנית של [המערערים – ע' פ'] בעבירות אלימות, לרבות בעבירות אלימות שבהן נעשה שימוש בנשק חם, ועונשי מאסר שנגזרו עליהם בשנים האחרונות שלא הרתיעו אותם מלעבור את העבירות שלפנינו, הינה בעלת משקל רב בעת גזירתם דינם" (שם, סעיף 7). משאלה הם פני הדברים, מקום שבו ישנן נסיבות שמבחינות בין עניינו של איבראהים לבין עניינם של המערערים, ומשדומה כי האחרונים מפגינים באופן שיטתי זלזול בוטה בחיי אדם ובשלטון החוק, דומה כי אין בטענותיהם האמורות בנוגע לעקרון אחידות הענישה כדי להצדיק התערבות בעונש שנגזר עליהם.

12. לבסוף, אף איני סבור כי העובדה שהמערערים הסכימו לשלם סכום מסוים למשפחת המנוח במסגרת סולחה בין המשפחות מצדיקה את ביטול רכיב הפיצוי שנגזר עליהם. כידוע, אף שניתן, בנסיבות מסוימות, ליתן משקל לסולחה בגזירת העונש, על בית המשפט לבחון האם בנסיבות העניין יש בעצם קיומה של סולחה כדי להוות נסיבה מקלה בגזירת הדין (ע"פ 1275/22 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 14 (30.11.2022); ע"פ 5883/15 אבו ציאם נ' מדינת ישראל, פסקה 12 (24.11.2016)). בנסיבות העניין, בית המשפט המחוזי בחן את ההסכמות שאליהן הגיעו משפחות המערערים והמנוח במסגרת הסכם הסולחה, ומצא כי יש להטיל עליהם פיצויים לטובת משפחתו של המנוח, הגם שהמערערים שילמו סכום מסוים למשפחה במסגרת הסולחה; וממילא, סכום הפיצוי שנגזר על המערערים אינו גבוה ביחס לחומרת מעשיהם, לא כל שכן באופן שיקים עילה להתערבות ברכיב זה בעונשם של האחרונים.

הערעור נדחה אפוא.

השופט ע' גרוסקופף:

אילו הייתה דעתי נשמעת, היינו מתערבים במידת מה משיקולי אחידות הענישה בלבד בעונשם של שני המערערים, ומעמידים אותו על 11 שנות מאסר, וזאת באופן שהיה הולם את היחס שבין הנסיבות המחמירות הקיימות בעניינם לעומת השותף הנוסף למעשה העבירה, שעניינו נידון בהליך נפרד (להלן: השותף הנוסף), ואשר עליו נגזרו 9 שנים ו- 8 חודשי מאסר.

לתוצאה זו אני מגיע משלושה טעמים משלימים: ראשית, הפער בין שני מותבים – זה שדן בעניינם של המערערים וזה שדן בעניינו של השותף הנוסף – כפי שעולה במפורש במגזר דינו של בית המשפט קמא (ראו פסקה 6 לגזר הדין), נובע מכך שהמותב שדן בעניינם של המערערים סבר שהמתחם שנקבע בעניינו של השותף הנוסף היה נמוך מהראוי (ובלשונם "קביעת העונש ההולם לעבירה הינה סוגיה נורמטיבית, ובעניין זה עמדתנו שונה"). ואולם, מרגע שהמדינה מצאה שלא להגיש ערעור על גזר דינו של השותף הנוסף, הרי שלא ניתן להותיר על כנו מצב שלא אי אחידות במתחמים לפי המותב שדן בעניינם. הדרך היחידה הפתוחה לפנינו היא, איפוא, קבלת המתחם החלוט בעניינו של השותף הנוסף;שנית, ככל שיש לקבל בשלב זה כי המתחם לפיו יש לגזור את דינם של המערערים הוא אכן 12-8 שנות מאסר בפועל, כפי שנקבע בעניינו של הנאשם האחר, וכפי שמוכן להניח גם חברי, מ"מ הנשיא, השופט עוזי פוגלמן, אין הצדקה למקם את המערערים בקצה העליון של המתחם, ולו מהטעם שהודו וחסכו את ניהול המשפט; שלישית, אכן קיימים הבדלים בין המערערים לבין השותף הנוסף, ואולם למיטב הכרתי הם אינם כה מובהקים, עד שיש בהם כדי להצדיק את הפער הניכר (שנתיים וארבע חודשים) בין התוצאות אליהן הגיעו שני המותבים.

השופטת ד' ברק-ארז:

לאחר שבחנתי את מכלול הנסיבות הנוגעות למקרה הנוכחי – ובכלל זה הדיון בעניינם של המעורבים בפרשה בפני שני הרכבים וההבחנות שנטענו בהקשר זה – ראיתי לצרף את דעתי לעמדתו של חברי ממלא מקום הנשיאע' פוגלמן. בעיקרו של דבר, אני סבורה כי חומרתם של המעשים שבהם הורשעו המערערים מצדיקה את העונש שהוטל עליהם. סוגיית האחידות בענישה חשובה אף בעיניי, אך בענייננו אין בכך כדי לבסס טעם מספק להקלה בעונש. התרשמותי היא כי יש בהבחנות שעליהן הצביע חברי פוגלמן בחוות דעתו כדי להצדיק את דחיית הערעור. הדברים אמורים אף בשים לב לכך שהעונש שנגזר על המערערים אינו חורג מן הגבול העליון של המתחם שקבע המותב האחר.

יש להודות: מקרה זה חוזר ומעורר את הקושי הכרוך בכך שעניינם של נאשמים באותה פרשה נדון בפני שני מותבים שונים (בשל אילוצים הנובעים מהצורך לאפשר עדויות של חלק מהם נגד אחרים). ברי כי מותב אחד של בית המשפט אינו מחויב לקבל את מתחם הענישה שעליו הורה מותב אחר, וממילא קיים במצב דברים זה מתח מובנה. בנסיבות העניין, המתח הועצם נוכח העובדה שהמותב השני, זה שעל פסק דינו הוגש הערעור, לא רק קבע מתחם שונה, אלא עשה כן ללא הנמקה מפורטת. אני סבורה שזהו מקור הקושי בענייננו – לא עצם קיומה של עמדה שונה, אלא קביעתה אגב אזכורם של חילוקי הדעות בין ההרכבים, מבלי לבאר. במבט צופה פני עתיד דומה שבמקרים מסוג זה יש מקום להנמקה מפורטת יותר. אולם, לגופו של עניין, לאחר ששקלתי את הדברים מסקנתי היא כי אין מקום להתערב בעונש שהוטל על המערערים.

הוחלט כאמור בפסק דינו של ממלא מקום הנשיא ע' פוגלמן כנגד דעתו החולקת של השופט ע' גרוסקופף.

ניתן היום, ‏כ"ז בסיון התשפ"ד (‏3.7.2024).

_________________________

23014620_M08.docx  יר