1

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט א' כהן), בת"פ 2214-03-19. הערעור מופנה נגד הכרעת הדין (9.11.21) בה הורשע המערער בעבירה של איומים (בגין האירוע השני הנזכר בכתב האישום); וגזר הדין (29.12.21), בו נדחתה בקשת המערער לבטל את הרשעתו, שהוגשה על יסוד סעיף 192 (א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב - 1982 (להלן - חוק סדר הדין הפלילי).

1. לאחר שנתנו דעתנו לטענות המערער, החלטנו לדחות את הערעור, בלא שנתבקשה תגובת המדינה. נעמוד עתה על הטעמים ביסוד מסקנה זו.

2. תחילה להכרעת הדין. נקודת המוצא לדיון היא, כי הערעור מופנה כל כולו כלפי ממצאי עובדה, המבוססים בתורם על קביעות מהימנות של בית משפט קמא ביחס לעדים שבאו בפניו. נוכח היתרון המובנה של הערכאה המבררת, לה ההזדמנות הייחודית להתרשם באופן בלתי אמצעי מן העדים, ככלל אין זה מדרכה של ערכאת ערעור להתערב בממצאים כאלה, אלא במקרים יוצאי דופן. לא שוכנענו כי זה המקרה.

2

בית משפט קמא עמד על כך, שעדותו של המתלונן על איומים קשים שהשמיע המערער בפניו, הייתה "בהירה, בעלת סיבתיות מובנת והגיונית, מתונה ולא מעצימה, וניכר היה שהוא מעיד על אירוע שחווה ושהותיר בו חותם טראומטי". המערער אינו מתמודד באופן ממשי עם קביעות אלה, אשר מיוסדות על התרשמות הן מתוכן העדות, הן מאופן מסירתה.

3. בית משפט קמא היה ער לקיומן של סתירות ואי התאמות מסוימות בגרסת העד, גם בהשוואה לעדים אחרים. נתנו דעתנו לטענות המערער במישור זה, הנוגעות, בין היתר, לרצון שהביע המתלונן בעבר לעזוב את מקום העבודה; לזהותו של מי שביקש צו הרחקה נגד המערער; למועד בו הוגשה תלונתו כמו גם למועד בו יצר קשר בעניין זה עם מעסיקו.

נקודות אלה אינן יורדות לשורש העניין, ואינן גורעות באופן ממשי ממשקלה של עדות המתלונן.

לא למותר להוסיף, כי המתלונן אישר בעדותו, כי סרטון שהוצג כראייה מתעד את אחת משתי ההזדמנויות בהן איים עליו המערער. המערער אינו מתמודד בטיעוניו עם התיאור בהכרעת הדין של התנהגות תוקפנית מצידו כלפי המתלונן. טענתו, כי מדובר בסרטון חלקי, אינה יכולה לסייע לו באופן ממשי, באין טענה משמעותית בדבר חלקים אחרים שהיו עשויים להאיר את האינטראקציה בין השניים באור שונה.

5. המערער מייחס משקל רב לעדות מעסיקו של המתלונן לפיה ניסה בעבר לשנות את תנאי עבודתו, על רקע רצונו לסייע בעסקיה של אשתו (פרוטוקול, עמוד 21). ברם, גם אם הדברים נכונים, אין הם שוללים את אמיתות עדותו של המתלונן, כי עזב את מקום עבודתו זמן קצר לאחר האיומים שהשמיע המערער; וכי עשה כן בשל איומיו של המערער, ותחושת הפחד של המתלונן בגינם. לא למותר להוסיף, כי טענת המערער, לפיה תלונת המתלונן עליו קשורה לרצונו לסיים את העסקתו בלא להפסיד את פיצויי הפיטורין, היא טענה חמורה ביותר, המבקשת לייחס למתלונן כי טפל עליו אשמת שווא בשל מניע ממוני זר. לטענה זו לא הוצגה תשתית של ממש, קל וחומר תשתית בעוצמה ובהיקף התואמים את חומרת הטענה. יתר על כן, התזה האמורה אף לא הוצגה להתייחסותו של המתלונן בעת חקירתו הנגדית. מסקנה זו עומדת בעינה גם לאחר עיון בעמודים 16 - 17 לחקירה הנגדית, אליהם מפנה המערער בהקשר זה.

6. המערער טוען שאין לייחס משקל לאי רצונו של המתלונן בעימות מולו במסגרת חקירת המשטרה. לפי הטענה, סירובו של המתלונן לא מצביע בהכרח על פחד מאיומי המערער, ומתיישב גם עם אי רצון להתעמת עם האמת. ברם, המתלונן הסביר בבירור בחקירת המשטרה את חששו מפני המערער. חשש זה לא נסתר בחקירתו הנגדית. במצב זה, ההסבר החלופי שמציע המערער אינו עולה בקנה אחד עם הראיות, ואינו יכול להתקבל.

7. סיכומם של הדברים הוא, כי איננו מוצאים כל עילה להתערב בהכרעת הדין.

3

8. אשר לגזר הדין. בית משפט קמא קבע, כי אין בטיעוני המערער כדי להצביע על התקיימות היסודות שנקבעו בפסיקת בית המשפט העליון כתנאי לביטול הרשעה (ראו ע"פ 2083/96 כתב נ' מדינת ישראל (21.8.1997)). אף בקביעה זו לא מצאנו עילה להתערב. האיומים שהשמיע המערער באוזני המתלונן היו חמורים ביותר. כך, אמר לו כי "אני אזיין אותך ואחר כך אני אזיין את קותי ואת אבי[1]". לאחר חצי שעה, חזר המערער למקום, ואמר למתלונן "אני אזיין אותך, אתה לא יודע מי אני, אני דרור סלח, אני אדקור אותך, תגיד את זה גם לקותי". הוא עשה כן משך דקה - שתים, כשהוא צמוד לאוזנו של המתלונן. בפועל, איומים אלה עוררו חרדה אצל המתלונן, והשפיעו על התנהגותו, כמתואר לעיל. המערער לא ביטא בשום שלב חרטה או הפנמה של חומרת מעשהו. הוא גם לא פעל לתיקון הנזקים שגרם. במכלול נסיבות אלה, יש יסוד לקביעת בית משפט קמא כי ביטול ההרשעה אינו עולה בקנה אחד עם תכליות הענישה שעניינן גמול והרתעה.

9. זאת ועוד, טענת המערער כי הרשעתו תמנע ממנו להפוך לשותף בחברה קבלנית, שכן לא יוכל להירשם כשותף אצל רשם הקבלנים, לא מצביעה על פגיעה חמורה בשיקומו כנדרש. כפי שציין בית משפט קמא, על פי דין, נתון לכאורה לרשות המוסמכת שיקול דעת לעניין זה (ראו סעיפים 7 - 9 לחוק רישום קבלנים לעבודות הנדסה בנאיות, התשכ"ט - 1969). המערער לא התמודד בטיעוניו באופן ממשי עם קביעה זו. די בכך על מנת לדחות את טענותיו במישור זה.

10. התוצאה של כל האמור היא, כי אנו דוחים הן את הערעור על הכרעת הדין, הן את הערעור על גזר הדין.

המזכירות תשלח העתקים לבאי כוח הצדדים וכן למשיב 2.

ניתן היום, ט"ו סיוון תשפ"ב, 14 יוני 2022, בהעדר הצדדים.