1

המערער מבקש בבקשתו מיום 2.3.17 לעכב את ביצוע תשלום הקנס בסך 500 ₪, שהושת עליו בגזר הדין מושא הערעור בטענה, כי הקנס אינו מידתי מאחר שלא נעברה עבירה על-ידו.

המשיבה מתנגדת לבקשה בטענה, כי סיכויי הערעור קלושים, כי המערער אינו טוען לקושי כלכלי וכי ניתן יהא להשיב את הקנס למערער אם יתקבל ערעורו בתיק זה.

הדין עם המשיבה בטיעונה כי תשלום הקנס ע"י המערער לא יגרום לו לנזק בלתי הפיך, שכן ברי כי תוכל המשיבה להשיב למערער את סכום הקנס הנ"ל, אם יתקבל ערעורו. בנקודה זו יפים דבריו הבאים של בית המשפט העליון בע"פ 10209/03 אריה שפיר נ' מדינת ישראל (26.11.03) :"הדין עם המדינה בטענתה כי לא הרי עיכוב ביצוע עונש מאסר כעיכוב ביצוע תשלום קנס. תשלום הקנס אינו עלול, דרך כלל, לגרום לנאשם נזק בלתי הפיך, שכן גם אם ישולם ניתן יהיה להחזירו במידת הצורך (השווה: ע"פ 1467/01 ג'אזי ווזווז נ' מדינת ישראל, תק-על 2001(1), 1578; בש"פ 8574/96, ע"פ 8573/96 מרקדו נ' מדינת ישראל, תק-על 96(4), 61; רע"פ 2802/03 אלי סדון נ' מדינת ישראל, תק-על 2003(2), 2731)".

2

סיכומו של דבר, ומבלי להידרש לסיכויי הערעור בתיק זה, בקשת המערער לעיכוב ביצוע תשלום הקנס מושא גזר הדין- נדחית.

החלטה זו תומצא לצדדים.

ניתנה היום, ט' אדר תשע"ז, 07 מרץ 2017, בהעדר הצדדים.