1

בפני בקשה לעיכוב ביצוע גזר דין, שנגזר בת"ד 2534-10-10 של בית משפט השלום לתעבורה בחדרה. עיקר הערעור מופנה כנגד עונש של פסילת רישיון נהיגה למשך 4 חודשים. מדובר בגזר דין שניתן לאחר שהמערערת הודתה בעובדות כתב האישום והורשעה בעבירות של אי-מתן אפשרות להולך רגל לחצות במעבר חציה בבטחה, נהיגה בקלות ראש, נהיגה בדרך הגורמת נזק וגרימת חבלה של ממש. בתמצית, מדובר באירוע מיום 25.5.09, שבו פגעה המערערת בהולך רגל שחצה את הכביש וגרמה לו לחבלת גוף. יצוין להשלמת התמונה, כי בין מועד האירוע למועד בו ניתנה הכרעת הדין, הלך הולך הרגל לבית עולמו.

מעיון בפרוטוקול הדיון מיום 18.6.14, עולה כי התביעה טענה לעונש של פסילה בפועל, פסילה על תנאי וקנס. ב"כ הנאשמת/המערערת ביקש שלא לפסול את רישיון הנהיגה, וזאת בשים לב לחלוף הזמן מעת התאונה, ובית המשפט קמא גזר את הדין כמפורט לעיל.

המערערת הגישה ערעור כאמור. טענותיה העיקריות הן כי הייתה הבנה כלשהי בין התביעה להגנה, כי לא יידרש עונש של פסילה, וזאת על רקע נסיבות כפי שפורטו בכתב האישום. למעשה, עד כמה שניתן להבין מטענת המערערת, היא הודתה על רקע של הצעת הסדר טיעון.

אלא שפרוטוקול הדיון מלמד אחרת. לא הודע לבית המשפט על הסדר טיעון. התביעה הבהירה מהן טענותיה לעונש. הסנגור, אשר ייצג את המערערת, לא העלה כל טענה כי מדובר בחריגה מהסדר טיעון או מכל הבנה אחרת. גם המערערת עצמה, שנכחה באולם, לא אמרה דבר, ובית משפט גזר את הדין כפי שמצא לנכון.

בנסיבות אלו, כאשר על פניו לא ניתן לומר שהעונש שנגזר חורג ממתחם הסבירות בצורה קיצונית, אין גם מקום לעכב את ביצועו. אוסיף עוד לעניין זה, כי גזר הדין ניתן, כאמור, ביום 18.6.14. עונש הפסילה נכנס לתוקף ביום 17.7.14, והודעת הערעור הוגשה רק ביום 11.8.14. די בכך כדי לדחות את הבקשה לעיכוב ביצוע.

2

אשר על כן, הבקשה נדחית.

יחד עם זאת, אני פונה למותב אשר ידון בערעור עצמו, לעשות מאמץ ולקבוע את הערעור לשמיעה במועד קרוב ככל שניתן.

יש לשלוח החלטה לב"כ הצדדים.