1

בשם המבקשת:                   עו"ד ריהאם אלנקיב

           במסגרת הבקשה המונחת לפניי, התבקשתי להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי ולהורות על עיכוב ביצועו של צו הריסה הנוגע לנכס אשר שייך למבקשת (להלן: הנכס). זאת, לאחר שביום 24.9.2012, נתן בית המשפט לעניינים מקומיים תוקף של החלטה להסכמת הצדדים להוציא צו להריסתו של הנכס, לפי סעיף 212 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, ולעכבו עד ליום 24.3.2013 (להלן: צו ההריסה); וביום 27.10.2013, נדחתה עתירתה של המבקשת לעיכוב ביצועו של צו ההריסה עד להחלטה אחרת (שתי ההחלטות הללו התקבלו במסגרת תיק 2655/09).

           בבקשתה, לא טרחה המבקשת לטעון, כי עניינה מעורר שאלה משפטית כבדת משקל ורחבת היקף – ולפיכך, ברי כי הבקשה אינה עומדת בתנאים שנקבעו לרשות ערעור, בפני בית משפט זה (ראו, רע"פ 7579/13 אבו קוידר נ' מדינת ישראל (26.1.2014); רע"פ 5959/13 לאור נ' מדינת ישראל (21.1.2014); רע"פ 8875/13 ביטון נ' מדינת ישראל (12.1.2014)).

2

           הלכה למעשה, עוסקת הבקשה לרשות ערעור, בעניינה הפרטי של המבקשת, ואין בה דבר מעבר לכך. בנוסף, לא מצאתי, כי נגרם למבקשת עיוות דין או אי-צדק, כתוצאה מפסק דינו של בית המשפט המחוזי. מטעם זה דין הבקשה להידחות.

           עם זאת, מצאתי לנכון להתייחס בקצרה לטענה, כי התנהלותה של המשיבה נגועה בחוסר תום-לב, משאצה לה הדרך להוציא לפועל את צו ההריסה. וזאת, נוכח הסכמתה של המשיבה, שניתן לה תוקף של החלטה במעמד הוצאת צו ההריסה, "לשקול בקשה לאורכה נוספת [לביצוע צו ההריסה], ככל שתוגש". בהקשר זה, הנני מצטרף להערתו של בית המשפט המחוזי למשיבה, כי עליה "להנחות את באי כוחה לקבוע פרמטרים מדויקים יותר למתן הסכמות מסוג זה", כדי למנוע בעתיד אי-הבנות, מהסוג אליו טוענת המבקשת. ואולם, בנסיבות העניין, כאשר נקבע על-ידי הערכאות הקודמות, כי המבקשת לא השכילה לנצל את הזמן שניתן לה, מיום הוצאת הצו ועיכובו, כדי להשיג התקדמות ממשית בקבלת היתר בניה בנוגע לנכס – סבורני, כי בכך מתמצה הטיפול בעניין זה, וכי אין כל מקום להעניק בשל כך רשות ערעור.

           הבקשה נדחית, אפוא.

           ניתנה היום, ‏י' באדר א התשע"ד (‏10.2.2014).

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 14010000_I01.doc יא