בפני

כב' השופט ארז נוריאלי

המאשימה

מדינת ישראל

על ידי ב"כ עו"ד יוהנה לרמן

נגד

הנאשם

 עלי סרסור

 על ידי ב"כ עו"ד בן בן יהודה

הכרעת דין

1.     נגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של לכלוך רשות הרבים והשלכת פסולת ופסולת בניין ברשות הרבים - עבירה לפי סעיפים ו- 13(ב)(1)(א) יחד עם סעיף 2 ו- 4(א) לחוק שמירת הניקיון, התשמ"ד - 1984 (להלן - "חוק שמירת הניקיון").

2.     עיסוק ללא רישיון או היתר זמני - עבירות לפי סעיף 14 יחד עם סעיף 4 לחוק רישוי עסקים, תשכ"ח-1968, וסעיף 1 יחד עם פריט 5.1 לצו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי), התשנ"ה-1995.

3.     על פי האמור בכתב האישום, ביום 12.10.12 בין השעות 17:30-15:00 הגיעו משאיות עמוסות פסולת בניין לאזור נ.צ 196182/668751 שהוא שטח פתוח ברשות הרבים, בארבע הזדמנויות שונות, והשליכו פסולת בניין במקום. עוד נטען בעובדות כתב האישום, כי באותה עת עסק הנאשם בהובלת פסולת ללא רישיון עסק.

4.     כמו כן, מעובדות כתב האישום עולה, כי בתקופה הרלוונטית היה הנאשם הבעלים של שלוש משאיות שמספריהן: 45-826-68, 44-388-15, ו- 61-496-70 (להלן: "שלוש המשאיות").

5.     ביום 19.11.14 הודה הנאשם בכך שעסק בהובלת פסולת ללא רישיון עסק, הודה כי הוא הבעלים של שלוש מהמשאיות, וטען כי השליך חומר מהמשאיות בשלושה מקרים בלבד.

6.     הנאשם הכחיש כי מדובר בפסולת בניין. כמו כן, הכחיש כי שלוש ההשלכות בוצעו בשטח פתוח ברשות הרבים.

7.     לאור כפירת הנאשם, כמפורט לעיל, על בית המשפט להכריע האם הוכח מבחינה עובדתית כי המדובר בפסולת בניין והאם השלכתה בוצעה ב"רשות הרבים".

פרשת התביעה

8.     מטעם המאשימה העיד באשר לנסיבות האירוע מר זיו שחר, המשמש כמפקח וחוקר במשטרה הירוקה. עדותו לא תרמה לבירור הסוגיות הרלוונטיות שבמחלוקת.

9.     על נסיבות המקרה העידו מר משה רבינוביץ, אשר עבד בתקופה הרלוונטית ביחידת יהלום האמונה על מניעת מפגעים סביבתיים תוך התמקדות בעבירות של פסולת בנייה, ומר מאור פרנטה, אשר שימש בתקופה הרלוונטית כפקח ביחידת יהלום ברשות הטבע והגנים.

10. עד התביעה רבינוביץ, מסר כי האמצעים בהם השתמש בעת תצפיתו הינם מכשיר ג'י פי אס לצורך איתור נ"צ מדויק ומצלמת וידאו ארוכת טווח אשר ממנה הופקו תמונות סטילס מקוריות בשלב מאוחר יותר.

11. עד התביעה פרנטה השתמש בעת התצפית במשקפת ארוכת טווח.

12. לדבריו, הרישומים שאינם מופיעים בסרטון הווידאו ושנרשמו בדוח שהוגש לבית המשפט, נלקחו מפנקס שנשא עמו ואשר שימש אותו לצורך רישום בזמן אמת.

13. הפנקס לא צורף לחומר החקירה ואינו מצוי בהישג ידו של העד. על אף זאת טען העד שהרישומים נכונים ונכתבו על ידו מיד לאחר הפעילות.

14. כידוע, נקבע בפסיקה בהקשר לכלל "הראיה הטובה ביותר" כי יש להגיש בבית-המשפט את הראיה הטובה ביותר שניתן להביאה להוכחת העובדה שאותה מבקש הוא להוכיח.

15. בצדו של הכלל נקבעו חריגים המתירים הבאתה של ראיה משנית בנסיבות מסוימות כאשר למשל, מקום שהמסמך המקורי אבד או הושמד.

16. ככלל, נדרש צד ליתן טעם ראוי לאי-הצגתו של המסמך המקורי. כך נקבע בע"פ 869/81 שניר נ' מדינת ישראל (פרשת שניר [5]), בעמ' 206: "...יש מבין חכמי המשפט שהתבטאו, כי כל שנותר מכלל הראיה הטובה ביותר הוא, כי המקור של מסמך פרטי (להבדיל ממסמך ציבורי) צריך להיות מוגש לבית המשפט כדי להוכיח את תוכנו, אלא אם ניתן להסביר העדרו של המקור, הא ותו לא...".

17. עד התביעה פרנטה לא הניח הסבר ראוי להעדרו של הפנקס (ר' למשל עדותו בעמ' 22 ש' 25-23 וכן בע' 24 ש' 21-15). מחדל זה רובץ לפתחה של התביעה.

18. עד התביעה רבינוביץ, תיאר בחקירתו הראשית בבית המשפט את השטח בו הושלך הפסולת: "השטח, זה בעצם, אני לא יודע בדיוק מה המקום, אך הכניסה אליו ללא שער, כאשר כל החלק האחורי שלו פתוח וגובל בשטח מיוער. שטח פתוח, גישה לרבים. שטח פתוח בחסות הרבים" (ר' למשל, עמ' 8 לפרוט' ש' 12-11).

19. העד ציין כי נכנס לשטח בהליכה רגלית מתוך השטח המיוער, לנקודה שבה בוצעה העבירה (ר' עמ' 8 לפרוט' ש' 16-15).

20. ברם, בחקירתו הנגדית, משנשאל העד לגבי התמונות שלדבריו צולמו על ידו מתוך השטח האמור (ר' דף שסומן 38 בתיק המוצגים), הסתבר שהתמונות צולמו מהשטח הפתוח ולא ממקום השלכת הפסולת עצמה.

21. במהלך החקירה הנגדית של עד התביעה, צצו ועלו סימני שאלה בהקשר למועד צירופם של התמונות הרלוונטיות לתיק החקירה וסוגיית מועד הצילום של אותן תמונות, לא התבררה עד תום. סימני השאלה לא הוסרו.

22. לא זו אף זו, במהלך עדותו של העד (ר' עמ' 17 - 18 ש' 32 ואילך) הוברר כי העד עצמו לא נכנס לשטח ולא צילם תמונות בתוך השטח עצמו.

23. לדבריו, לא עשה כן היות וחשש שיבחינו בו.

פרשת הגנה

24. בהודעתו במשטרה ציין הנאשם כי בבעלותו עסק להובלות וחמש משאיות, וכי הוא מנהלם היחידי של שישה נהגים וסדרן עבודה (ר' ת/7 ש' 6-5).

25. הנאשם טען בחקירתו כי סדרן העבודה ביצע את העבודה מיוזמתו. לדבריו סדרן העבודה היה חדש בעבודתו (עמ' 33 ש' 14-4).

26. אינני נותן אמון בדברי הנאשם לפיהם סדרן העבודה ביצע את העברת הפסולת ללא ידיעתו וללא אישורו של הנאשם.

27. משכך, ככל שאקבע כי מתקיימים יסודות העבירה, יש להרשיע את הנאשם בביצועה.

28. עוד עולה מהודעתו של הנאשם במשטרה, ת/7, כי ככלל הוא נוטל חומרים מהכבישים, כגון חומרי חציבה ואדמה, ואינו נוהג במסגרת עבודתו להוביל פסולת בניין. בהודעתו, ת/8 אף הוסיף כי במקרה נוכחי הוזמנו עודפי עפר.

29. חרף האמור לעיל, משנשאל הנאשם האם מפריע לו שמשאית בבעלותו השאירה פסולת בניין באתר לא חוקי, השיב "זה מפריע לי וזה לא בסדר. זה חלקה פרטית של בן אדם שרצה את החומר הזה" (ת/7 עמ' 3 ש' 10-7).

30. לא זו אף זו, הנאשם אף תמחר את עלות ההובלה אותה גובה עבור הובלת פסולת בניין (ת/7 עמ' 5 ש' 12-10).

31. בחקירתו הראשית טען הנאשם כי החומר שהושלך אינו פסולת בניין, אלא חומר חציבה וחומר מילוי בשטח פרטי ומגודר (ר' עמ' 28 ש' 6).

32. בחקירתו הנגדית, הוסיף הנאשם ותיאר את הפסולת שהושלכה: "...יש הבדל בין פסולת בניין שזה הריסות של בניין או מבנה, פסולת עפר הוא מה שחופרים מהכבישים.. פסולת בניין זה הריסות מקלטים, בניינים והחומרים שיוצאים מחומרי בניין" (עמ' 30 ש' 21-16)

33. גרסתו זו נסתרת בעליל מהתמונות שהוגשו והמדברות בעד עצמן (ר' ת/3 קבצים שמספרם 0247, 0248, 0260, 0263, 0262, 0250 ו-0251).

34. עד ההגנה, מר עאמר עבד אל רחמן, בעל השטח, תיאר בחקירתו הראשית את נסיבות האירוע ואף את השטח עצמו. לדבריו, היה זה הוא שביקש מהנאשם להוביל את החומר לשטחו.

35. לדבריו, מדובר בשטח פרטי, מגודר, שבצדו האחד שער כניסה אחד ויחיד (ר' עמ' 35 לפרוט'). העד הדגיש כי את תכולת המשאיות שפכו המובילים בשטח הפרטי שלו, וכדבריו:

"מה שאנו רואים בשטח מעבר לגדר נשפך מהמשאיות האלה?

לא הם שפכו רק בשטח שלי, מאחורה אין כניסה בכלל, משאית לא יכולה להיכנס לשם" (ר' עמ' 37 לפרוט' ש' 20-19).

36. עד ההגנה שב והדגיש כי מדובר בשטח פרטי, שטח מגודר שאדם זר אינו יכול להיכנס אליו (ר' למשל עמ' 37 לפרוט' ש' 28-17). עדותו זו לא נסתרה.

37. עוד עם זאת, משנשאל לעניין סוג הפסולת, השיב העד: "..הם שפכו חול עם חצץ. זה נקרא חומר חציבה..". (עמ' 37 ש' 5-4).

38. אינני מקבל בהקשר זה את עדותו של עד ההגנה ואני קובע כי מדובר בפסולת בניין.

39. אף כי לא קיבלתי את עדותו של עד ההגנה בהקשר לפסולת, אין במסקנתי זו כדי לקבוע כי חלקים אחרים בעדותו אינם מהימנים, וזאת כפי שנקבע, בין השאר, בעפ 869/81 מוחמד שניר נ' מדינת ישראל, לח (4) 169, שם התייחס כב' השופט מ' שמגר לשאלת פיצולה של עדות, תוך אימוץ חלקה האחד ודחיית חלקה האחר כבלתי אמין: "אם מתעורר ספק או אף מתגלית אי-אמת לגבי קטע של עדות, המתייחסת למספר נושאים, אין כל הצדקה להרחבתה האוטומאטית של המסקנה על כל חלקיה האחרים של העדות, המתארת מערכת אירועים מסועפת וממושכת. מה שמתחייב במקרה של גילוי אי-אמת הוא בגדר בחינה, על-פי ההיגיון והשכל הישר, מה ההשלכה של אי האמת על יתר החלקים של העדות, וכל אמת מידה אוטומאטית, שאינה כרוכה בבדיקה עניינית, לא תצלח".

פן משפטי

"פסולת בניין"

40. הגדרת "פסולת בניין" רחבה היא. כך ברע"פ 8478/10 אליאס נ' המשרד להגנת הסביבה, קבע כב' הש' רובינשטיין:

"פסולת בנין מוגדרת בחוק כ"חמרים ושיירי חמרים המשמשים לבניה, או שמשתמשים בהם בקשר לעבודות בניה, לרבות ערימות אדמה וחלקי הריסות של מבנים.."

"המבחן הוא מהותי, כלומר חומרי בנין מסוגים שונים המושלכים בו ומהווים מפגע סביבתי ואסתטי, יראו בהם פסולת בנין על פי החוק."

"רשות הרבים" או "רשות היחיד":

41. סעיף 2 לחוק שמירת הנקיון קובע:

"לא ישליך אדם פסולת, פסולת בנין או גרוטות רכב ברשות הרבים או מרשות הרבים לרשות היחיד, ולא ילכלך את רשות הרבים".

42. סעיף 1 לחוק שמירת הניקיון מגדיר "רשות הרבים" מהי -

"רשות הרבים - כל מקום שהציבור רשאי להשתמש בו או לעבור בו או שהציבור משתמש או עובר בו למעשה".

מתוך מטרה להגשים את תכלית החקיקה, שעניינה שמירה על הניקיון ועל איכות הסביבה ומניעת לכלוך והשלכת פסולת באופן בלתי מוסדר, פירשה הפסיקה את המונח "רשות הרבים" באופן מרחיב.

כך ברע"פ 8478/10, אליאס נ' המשרד להגנת הסביבה, קבע כב' הש' רובינשטיין:

"בסעיף 1 לחוק שמירת הניקיון נאמר, כי משמעות הדיבור 'רשות הרבים' היא 'כל מקום שהציבור רשאי להשתמש בו או לעבור בו או שהציבור משתמש או עובר בו למעשה.

כלומר, המחוקק אימץ הגדרה רחבה, לפיה גם אם נמצא שטח בבעלות פרטית, כפי שנטען בענייננו, ניתן לראות בו רשות הרבים לעניין החוק, וההוכחה היא אמפירית, לא פורמליסטית.

תכליתו של החוק הוא, שלא לאפשר היוצרות של 'חורים ברשת' על ידי ויכוחים אם המדובר במקרה פלוני בשטח פרטי או שטח ציבורי, ולצמצמם לשאלה אם אכן משתמש הציבור בפועל בשטח המדובר מעבר לסכנת הזיהום הסביבתי הנובעת מן הפסולת, קיימת סכנה נוספת, שבהיעדר פיקוח ושילוט מתאימים - הציבור העושה שימוש בשטח עלול להיפגע מן הפסולת, וניתן להניח שמכאן הזהירות היתרה שנקט המחוקק. הפרשנות הפורמליסטית שמציע המבקש למונח 'רשות הרבים' אינה עולה אפוא בקנה אחד עם לשון החוק ותכליתו. אכן במשפט פלילי עסקינן, אך הוראתו הברורה של המחוקק מדברת בעדה".

דיון והכרעה

השלכות הפסולת

43. הנאשם הודה כי המשאיות ששימשו להובלת הפסולת לשטח הן בבעלותו, הודה כי המשאיות הגיעו לשטח במועדים הנקובים בכתב האישום בשלוש הזדמנויות שונות, והודה בעיסוק בהובלת פסולת ללא רישיון עסק (ר' פרוט' מיום 19.11.14).

44. בטבלת סיכום ממצאים מתצפית (ר' ת/1), שנערכה 12 ימים לאחר האירוע על ידי מר רבינוביץ, נרשם כי בשעה 15:30, משאית הייבר לבנה, הנושאת ארגז לבן עם פסים כחולים בקצה, שמספרה 64-496-70 , שפכה פסולת ויצאה מהשטח בשעה 15:32.

45. בדו"ח הפעולה שנערך 3 ימים לאחר האירוע על ידי מר פרנטה (ר' ת/5), נרשם כי בשעה 15:20 לערך, שפכה את תכולתה משאית וולבו עם קבינה לבנה, קישוטים אפורים בצדדים, ארגז לבן עם פסים כחולים בדפנותיו וכיסוי צהוב, שמספרה 64-496-70.

46. יצוין כי במזכר שהוגש לבית המשפט (ר' ת/4) תוקנה שעת האירוע לשעה 15:30.

47. הנאשם הודה כי המשאית האמורה שפכה חומר בשטח בשעה 17:10, אולם כפר בהשלכת הפסולת מאותה המשאית בשעה 15:30.

48. בחקירתו הנגדית, העיד מר רבינוביץ בהקשר לקביעתו זו, לפיה המשאית האמורה השליכה פסולת במועד הרלוונטי: "..לא ראיתי את המספר ביציאה אבל כן ראיתי בכניסה. יש לי את השותף שלי שהיה עם משקפת ארוכת טווח, ורשם את המספרים.. דליתי גם מידע משותפי ..שתיעד הכל באמצעות משקפת ארוכת טווח" (עמ' 11 ש' 29-22).

49. בחקירתו הנגדית, ציין מר פרנטה: "לא רשמתי בשעה 15:20 שפיכה. אנו רואים פה משאית נוסעת ולא שופכת" (ר' עמ' 23 ש' 25)

50. מחד, תיאור המשאית על ידי עדי התביעה הינו פרטני ומנומק. לא נטען על ידי ההגנה כי התיאור אינו תואם את חזות המשאית האמורה. כמו כן, אין מחלוקת כי המשאית השליכה פסולת בשטח באותו היום, כשעתיים לאחר מכן.

51. מאידך, הפנקס בו השתמש מר פרנטה בעת התצפית לרישום בזמן אמת לא הוגש לבית משפט ומעיון בדיסקים שהוגשו (ר' ת/2) לא ניתן לצפות במספר לוח הרישוי של המשאית בעת האירוע.

52. משכך, אין באפשרותי לקבוע, למעלה מספק סביר, כי משאיות השייכות לנאשם ביצעו את ההשלכות בארבע הזדמנויות שונות כנטען בכתב האישום.

פסולת בניין, האמנם?

53. עיון בדיסקים ובתמונות שהוגשו לבית המשפט והמתעדים את הובלות החומר ושפיכתו, מלמד כי מבחינה מהותית מדובר בפסולת בנין כהגדרתה בחוק (ר' ת2/א, ת2/ב ו- ת/3).

54. מסקנתי זו מתיישבת אף עם עדויות שני עדי התביעה, ולפיהן מדובר בפסולת בניין.

השלכות לרשות הרבים או לרשות היחיד

55. לאחר ששמעתי את העדים והתרשמתי מהם, ולאחר שעיינתי בפרוט' הדיון ובמוצגים שהוגשו לעיוני, בהקשר לעבירה של השלכת פסולת בנין ל"רשות הרבים" אני קובע כי אשמתו של הנאשם לא הוכחה מעבר לספק סביר.

56. במהלך חקירתו של עד התביעה מר רבינוביץ נתגלו סתירות בעדותו בהקשר למיקום צילומי התמונות, ולא הוברר אם נכנס לשטח הרלוונטי אם לאו.

57. כמו כן, הסתבר כי התמונות שצולמו לא תיעדו את כל השטח הרלוונטי ולא הוברר מיקומה המדויק של הפסולת שהושלכה.

58. כיוצא בזאת, לא ניתן להסיק מעדותו של מר רבינוביץ ומחומר הראיות, האם השטח הינו נגיש לציבור, האם הציבור נוהג לעבור בו או האם העד עצמו עבר בשטח.

59. אני קובע כי לא הוכח למעלה מספק סביר כי מדובר בנכס אשר הציבור רשאי להשתמש בו או לעבור בו או משתמש או עובר בו למעשה, ומשכך לא הוכיחה התביעה על פי דין כי מדובר בשטח ציבורי.

60. שקלתי בחינת האפשרות להרשיע את הנאשם בסיפא של סעיף 2 לחוק שמירת הנקיון, דהיינו בהשלכת פסולת בנין "מרשות הרבים לרשות היחיד".

61. בעניין הרשעה בעבירה ספציפית זו הובעו דעות נוגדות בפסיקה. ראה עמדת כב' הש' פרייז, כפי שהובעה בת.פ. (כ"ס) 16554-11-10, מדינת ישראל נ' מסארוה ואח', [פורסם בנבו] בעמ' 28 להכ"ד; וראה עמדת כב' הש' דסקין בת.פ. (פ"ת) 1768/04, המשרד לאיכות הסביבה נ' בן עמי אמיתי הובלות בע"מ, [פורסם בנבו] בעמ' 9 להכ"ד.

62. אולם, כפי שיפורט להלן, לא נאלצתי להידרש לעניין זה.

63. בהודעתו במשטרה, התייחס הנאשם לשאלת מקור החומר שהושלך בשטח: "זה עודפי עפר. זה מהכפר. מישהו רצה לבנות ויש חלקה שעשינו שם ניקוי וחציבה.." (ת/8 עמ' 4 ש' 4-1).

64. הנאשם לא נחקר על כך בחקירה נגדית ולא הוצגו ראיות בהקשר לסוגיה זו של העברת החומר, ומקורו.

65. מסקנתי היא, כי לא ניתן לקבוע למעלה מספק סביר כי יסודות העבירה מתקיימים, קרי, כי הפסולת הועברה מ"רשות הרבים".

פינוי פסולת בנין לאתר שאינו מורשה

66. המאשימה בסיכומיה ביקשה להרשיע את הנאשם בעבירה חלופית של השלכת פסולת באתר שאינו מורשה לכך (להלן: "העבירה הנוספת") (ר' עמ' 42 ש' 24-20).

67. בהודעתו במשטרה, הודה הנאשם כי אין מדובר באתר פסולת (ת/7 עמ' 3 ש' 3-2 וכן ש' 8-7).

68. על אף זאת, בהמשך עדותו טען שקיבל אישור להשליך במקום את החומר, אישור שניתן לו על ידי העירייה ( ת/7 עמ' 4 ש' 11 ואילך).

69. מדובר בטענה בעלמא, חסרת כל ביסוס, והעובדה שההגנה נמנעה מלהביא עד רלוונטי על מנת לבסס טענה זו תעמוד לחובתה.

70. אף הגשת נ/4 אינה יכולה לסייע בידי ההגנה, באשר המסמך לא הוגש כראיה לתוכנו (ר' עמ' 36 ש' 30-29).

71. הוראת סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי עוסקת בהרשעה בעבירה שאשמת הנאשם בה נתגלתה מן העובדות שהוכחו בפני בית-המשפט.

72. על פי מבחניו של סעיף 184, ניתן להרשיע את הנאשם בעבירה שאינה מופיעה בכתב האישום, כל עוד ניתנה לנאשם "הזדמנות סבירה להתגונן". ראה דנ"פ 4603/97 אהרן משולם נ' מדינת ישראל, נא (3) 160.

73. עיון בחומר הראיות מלמד, כי נושא חוקיות השלכת הפסולת בשטח הרלוונטי, עלה בחקירתו של הנאשם ונידון על ידי הצדדים.

74. בחקירתו הנגדית, בניגוד להודעתו במשטרה, עמד הנאשם על כך שככלל, הוא או מי מטעמו, משליך חומר רק בכפוף למתן אישורים מתאימים ובכפוף לכל דין (ר' עמ' 29 ש' 24-18 ועמ' 33 ש' 19-17).

75. הנאשם חזר וציין כי סדרן העבודה הוא שנתן את כל ההנחיות הנוגעות להשלכת הפסולת נשוא התביעה, לרבות ההנחיות הנוגעות למקום השלכתה (ר' עמ' 32 ש' 28-23). סדרן העבודה לא זומן להעיד.

76. כפי שצוין לעיל, לא נתתי אמון בדברי הנאשם, לפיהם לא ידע על השלכת הפסולת בשטח הרלוונטי.

77. לאור כל האמור לעיל, נחה דעתי כי לנאשם ניתנה "הזדמנות סבירה להתגונן" מפני העבירה הנוספת וכי יש להרשיעו בה.

סוף דבר

78. אני מזכה את הנאשם מביצוע עבירה של השלכת פסולת ברשות הרבים- עבירות לפי סעיפים ו- 13(ב)(1)(א) יחד עם סעיף 2 ו- 4(א) לחוק שמירת הניקיון, התשמ"ד - 1984.

79. לאור הודייתו של הנאשם אני מרשיעו בעבירות לפי סעיף 14 יחד עם סעיף 4 לחוק רישוי עסקים, תשכ"ח-1968, וסעיף 1 יחד עם פריט 5.1 לצו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי), התשנ"ה-1995, וכן אני מרשיעו בעבירה של פינוי פסולת לאתר שאינו מורשה, בשלוש הזדמנויות שונות, בניגוד לסעיפים 7(ד) ו-13(ב)(4א) לחוק שמירת הניקיון, תשמ"ד- 1984.