1

כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו, בין היתר, תקיפת בת זוג ותקיפת קטין בנסיבות מחמירות, לרבות תקיפה הגורמת חבלה של ממש, עבירות מסוג פשע.

ביום 9.2.14 בדיון הראשון אליו התייצב הנאשם כשהוא מיוצג, טען ב"כ הנאשם כי לא נשלח לנאשם מכתב יידוע על זכותו לשימוע כמצוות החוק.

מהצהרות הצדדים בדיון ותגובות משלימות בכתב, עולה כי נשלחו שני מכתבי יידוע, האחד, ביום 23.1.11, לכתובת בת"א בה נקב הנאשם בחקירתו הראשונה, בשנת 2010, ככתובת מגוריו, והשני, ביום 24.3.13, לאום אל פאחם, כתובת מגורים אותה ציין הנאשם בחקירות מאוחרות.

שני המכתבים חזרו בציון "לא ידוע".

במהלך הדיון הציג ב"כ הנאשם לבית המשפט את תעודת הזהות של הנאשם, ממנה עלה כי החל מיום 15.6.09 מענו של הנאשם הוא מוצמוץ מעלה עירון. לבית המשפט הוגש מטעם המאשימה פלט שכותרתו רשימת כתובות והוא נסמך על המערכת המשטרתית, כשמצוין בבירור בפלט כי ברישומי משרד הפנים הכתובת היא מוצמוץ מעלה עירון, אך זאת ללא תאריך.

2

הצדדים חלוקים ביניהם בשאלה אם קוימה חובת היידוע לגבי זכות השימוע, ואם לא קוימה מה נפקות הפגם בהתאם לעקרונות הבטלות היחסית.

ההלכות הנוגעות לחשיבות זכות השימוע, תכליתה ומעמדה, ידועות, ואיני סבורה כי יש מקום לחזור ולהרחיב לגביהן (לסקירה מקיפה אני מפנה לע"פ 1053/13 הייכל נ' מדינת ישראל, שניתן זה לא מכבר וכן לת.פ. 6761-08-09 מדינת ישראל נ' הרשקוביץ).

מבחינת עמידת המאשימה בחובה המוטלת עליה, מקובלת עליי העמדה העקרונית של המאשימה כי אינה מחוייבת לוודא שהנאשם קיבל הלכה למעשה את המכתב, והאחריות למשיכת המכתב מונחת על כתפי הנאשם. ואולם, בכך אין כדי למעט מאחריות המאשימה לשלוח את מכתב היידוע לכתובת המעודכנת במרשם האוכלוסין בהתאם לחוק עדכון כתובות, תשס"ה - 2005.

במקרה שלפניי, בניגוד לטענות המאשימה, היא לא קיימה חובה זו, לא שלחה את מכתבי היידוע לכתובת המצוינת במשרד הפנים, כפי שהיא משתקפת בתעודת הזהות של הנאשם (במידה מסוימת גם ברישומי הכתובות שמסרה המאשימה). אדגיש בהקשר זה, כי בהעדר ראיות לסתור לא מצאתי הצדקה לפקפק במהימנות הנתון המתועד בתעודת הזהות שהוצגה לעיוני.

המאשימה חלף פניה למרשם האוכלוסין במשרד הפנים, מצאה לנכון להסתמך על כתובות שמסר הנאשם בחקירה. זאת, למרות שבין מועדי החקירה לבין מועדי משלוח מכתבי היידוע חלף זמן ניכר, ומבלי שהציגה כל ראייה לכך שהובהר לנאשם כי הכתובות שהוא מוסר בחקירותיו יהוו מען על פי דין למשלוח מכתב יידוע.

ואכן, לאור העובדה שהנאשם לא התגורר באותן כתובות במועדים בהם נשלחו מכתבי היידוע, חזרו שני מכתבי היידוע בציון "לא ידוע".

בכך, לא קיימה המאשימה את המוטל עליה (וראו בעניין זה: ת.פ. 29600-11-11 מדינת ישראל נ' רוזנברג), והסבה בהתנהלותה פגיעה בזכויות הנאשם בכך שלא התאפשר לו לקיים שימוע ביחס לכתב האישום.

3

השאלה הנוספת הטעונה הכרעה היא אם יש מקום בהתאם לעקרונות המנהליים של בטלות יחסית הנהוגים בהקשר זה, לבטל את כתב האישום ולאפשר שימוע, או שמא ניתן להסתפק בביצוע שימוע בדיעבד כשההליך תלוי ועומד.

כידוע, השיקולים בהקשר זה מושפעים הן מתכליתו של הליך השימוע והן משיקולי יעילות דיונית, תוך התייחסות לשלב שבו מצוי ההליך.

בתיק שלפניי, טרם התנהלו הליכים כלשהם מהותיים בתיק, ושלב הדיון המשפטי בו הוא שלב ראשוני ותחילי. בנוסף, אני לוקחת בחשבון כי מדובר בכתב אישום המתייחס לארועים בשנים 2010 - 2011 שהוגש במחצית שנת 2013. נתונים אלה, ביחד עם חומרת האישומים וההשלכות שעלולות להיות לנאשם אם יורשע, מביאים אותי למסקנה כי יש הצדקה לבטל את כתב האישום ולאפשר לנאשם לעשות שימוש בזכות המסורה לו בדין לבצע שימוע טרם נקיטת ההליך הפלילי בעניינו.

לפיכך כתב האישום בטל טרם הקראה. הדיון הקבוע ליום 19.3.14 בטל.

מובהר כי מנין הימים למתן הודעה על רצון לקיים שימוע נמנה ממועד החלטתי זו.

המזכירות תשלח את ההחלטה לצדדים בפקס.

ניתנה היום, ז' אדר ב תשע"ד, 09 מרץ 2014, בהעדר הצדדים.