בית משפט השלום בכפר סבא

ת"פ 53327-01-12 מדינת ישראל נ' כ

בפני

כב' השופט אביב שרון

בעניין:

מדינת ישראל

ע"י ב"כ עו"ד אבישי רובינשטיין

נ ג ד

א כ

ע"י ב"כ עו"ד ענת קירשנברג

הכרעת-דין

הנאשם זכאי מחמת הספק.

1.         כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות, בניגוד לסעיף 379 יחד עם סעיף 382(ב)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977.

2.         על פי עובדות כתב האישום, הנאשם וא י (להלן: "המתלוננת") הינם גרושים ולהם ילד משותף. במועד הרלוונטי, היתה המתלוננת בחודש השמיני להריונה.

ביום 31.10.11 בשעות הערב, הגיע הנאשם לרח' ....על מנת להחזיר את הילד המשותף למתלוננת. בשלב זה החל ויכוח בין הנאשם למתלוננת על רקע תשלום מזונות, "כאשר הנאשם דחף את המתלוננת אשר כתוצאה מכך נהדפה וכמעט נפלה" (סעיף 2 לכתב האישום).

3.         במענה לכתב האישום, מסרה ב"כ הנאשם כי אכן הנאשם התווכח עם המתלוננת, "אבל לא דחף את המתלוננת בכלל, אבל כן היה מגע של כתף אל כתף כי השניים יצאו מאותה הדלת" (עמ' 4 לפר').

4.         מטעם התביעה העידה המתלוננת, אשר הודעתה הוגשה על ידי ב"כ הנאשם על מנת להצביע על סתירות, כנטען, בין עדותה בבית המשפט לבין גירסתה במשטרה (נ/1). כן העיד רס"מ דוד לוי, החוקר אשר גבה הודעת הנאשם.

מטעם ההגנה העיד הנאשם, אשר הודעתו הוגשה על ידי התביעה (ת/1).

5.         נעבור, איפוא, לבחינת גירסת המתלוננת אל מול גירסת הנאשם.

המתלוננת

6.         המתלוננת התגרשה מהנאשם בשנת 2007. לדבריה, הנאשם לא משלם לה מזונות והפעמים היחידות שהצליחה לקבל ממנו כספי מזונות היו דרך ההוצאה לפועל. כעת, המתלוננת נשואה בשנית ונמצאת בהליכי גירושין (עמ' 7).

7.         ביום הארוע, עבדה כ"אופר" בבית בכפר סבא, בקומה השלישית. הנאשם הגיע כדי למסור את בנם המשותף. הוא קרא לה דרך האינטרקום והיא ירדה למטה. אז שאלה אותו מתי הוא מתכוון לשלם את המזונות והחל ויכוח. את ארוע התקיפה תיארה כך:

"הוא אמר לי את מנסה להוציא אותי מנייאק ודחף אותי, אני כבר מנוסה איתו. הוא דחף אותי עם הכתף... מאוד נבהלתי... אמנם לא קרה לי כלום, פשוט נכנסתי ללחץ היסטרי ועוד בהריון. אמרתי לו שאני הולכת להתקשר למשטרה. הוא לקח את האופנוע שלו והלך. הוא ברח והתקשרתי לבעלי באותו זמן ופשוט התחלתי לצרוח והייתי עם הילד ולא ידעתי מה אני עושה, והלכתי למשטרה ישר" (עמ' 8-7).

ובהמשך:

"אני מדגימה שהוא עבר דרכי ואני מעדתי אחורה. זה היה מתחת לבנין מחוץ לחדר המדרגות. ביחס לדלת כניסה לחדר מדרגות - זה היה במרחק מטר וחצי. אני עמדתי יותר קרוב לדלת הכניסה של החדר מדרגות. נדמה לי שהייתי עם הגב לבנין כי לפי מה שזכור לי הבן שלי החזיק את הדלת.

...

לא זוכרת אם הייתי עם הפנים אל א. אני לא זוכרת בדיוק מה היה באותו רגע. הדחיפה עם הכתף שלו על הכתף שלי, כנראה אחד מול השני. לא זוכרת איך עמדנו. אני נהדפת אחורה...

...

חוץ מבעלי בטלפון שסיפרתי לו על זה, סיפרתי לאמא שלי, לאחרים שלי" (עמ' 8).

8.         המתלוננת סיפרה כי בעבר חוותה יחס קשה מאוד מצד הנאשם, שכלל אלימות "פיזית, כלכלית, מינית, נפשית" (עמ' 7). כן סיפרה כי שהתה במקלט לנשים מוכות במשך כחודשיים בשנת 2007 בעקבות אלימות מצד הנאשם. לדבריה, הנאשם איים עליה עם זכוכיות, חנק אותה ונשך אותה והיא נשארה איתו מתוך פחד (עמ' 8).

9.         יצויין, כי ההגנה הגישה את כתב האישום המתוקן בו הורשע הנאשם במסגרת הסדר טיעון (נ/2). על פי העובדות שם, באפריל 2007 איים הנאשם על המתלוננת ואמר לה: "בגלל שלקחת את הטלפון שלי אני אבוא אחרייך", סגר את הדלת ואת חלונות הבית ודחף אותה. לאחר מכן, אחז בזרועה כך שנשארו על ידה שני סימנים כחולים, המתלוננת בכתה והתקרבה לחלון כדי להימלט דרכו החוצה. בהמשך, סיפרה המתלוננת לאם הנאשם את שאירע ואמו הציעה לה להישאר אצלה עם בנה התינוק. המתלוננת ניגשה לביתה על מנת לקחת בגדים והנאשם פגש בה ברחוב ואיים עליה כי יפגע בה.

הנאשם הודה בכתב האישום המתוקן שעובדותיו מפורטות לעיל, והורשע בעבירות של איומים ותקיפה הגורמת חבלה ממשית כלפי בת זוג.

10.       בחקירתה הנגדית, סיפרה המתלוננת כי "ביום הזה ירדתי עם ב הבן שלי להביא אותו לנאשם" (עמ' 9, ש' 12). לשאלה אם הנאשם התקשר אליה או צלצל מהאינטרקום, השיבה - "לא זוכרת, היו פעמים שהוא עלה למעלה" (עמ' 9, ש' 15). המתלוננת מסרה כי ביום הארוע היא זו שהיתה צריכה למסור לנאשם את בנם המשותף - "באותו יום ירדתי עם ב למטה במעלית" (עמ' 8, ש' 19; עמ' 13, ש' 5); "באותו יום אחרי האירוע הוא לא לקח אותו, הוא ברח" (עמ' 13, ש' 17).

משעומתה המתלוננת עם כך שבהודעתה במשטרה (נ/1) מסרה כי הנאשם היה צריך להחזיר לה את הילד באותו היום, השיבה - "יכול להיות שאני הייתי אמורה להביא לו את הילד או שהוא היה אמור להחזיר לי אותו, לא זוכרת, עברו 3 שנים" (עמ' 14, ש' 28) וכן, "לא זוכרת, זה לא מהותי לי אם הוא החזיר אותו או שאני מסרתי אותו" (עמ' 15, ש' 10).

המתלוננת לא זכרה אם ראתה את הנאשם מיד כשפתחה את דלת הבנין למטה ולא זכרה אם היה שם כשיצאה מדלת הבנין (עמ' 9, ש' 32; עמ' 10, ש' 2; עמ' 10, ש' 31), אולם לאחר מכן אמרה שכשירדה למטה הנאשם כבר היה שם (עמ' 10, ש' 15).

המתלוננת מסרה כי האירוע אירע כמטר-מטר וחצי מדלת הכניסה (עמ' 10, ש' 18), אולם לא זכרה לומר באיזו כתף הרגישה את המגע מן הנאשם ולא זכרה אף לומר עם איזו כתף נגע בה הנאשם (עמ' 10, ש' 20 ואילך).

המתלוננת לא שללה כי הויכוח בינה לבין הנאשם החל כשפתחה את הדלת וכשהיא אוחזת בה (עמ' 11, ש' 1).

המתלוננת מסרה כי מיד לאחר האירוע התקשרה לבעלה והיתה נסערת. היא הגיעה לביתה ונסעה יחד איתו לתחנת המשטרה, על מנת להגיש תלונה (עמ' 13, ש' 29; עמ' 14, ש' 3).

המתלוננת לא אמרה לחוקר במשטרה שסיפרה לבעלה אודות הארוע, משום שלטענתה, "זה לא היה ענין", אלא חשה פחד מהנאשם ופנתה לבקש עזרה (עמ' 14, ש' 6).

המתלוננת שללה שהנאשם חיכה לה בתוך הלובי של הבנין (עמ' 15, ש' 1).

11.       בחקירה החוזרת, סיפרההמתלוננת כי הנאשם תקף אותה בכל חיי הנישואין ואף לפני כן. בשנת 2007 הוא דחף אותה, איים כי יהרוג אותה וסגר אותה בבית (עמ' 16-15).

לשאלת בית המשפט אם יכול להיות שהכתף של הנאשם נגעה בכתפה במקרה, כששניהם נמצאים במפתן הדלת, השיבה המתלוננת - "זה לא היה במקרה" (עמ' 16, ש' 29).

ולשאלה אם היתה סיטואציה ששניהם נכנסו יחד למפתן הדלת, השיבה - "לא זכור לי. הוא עשה ככה עם הגוף (מדגימה הטיית פלג גוף עליון לעברה)" (עמ' 16, ש' 31).

הודעת המתלוננת במשטרה - נ/1

12.       בהודעתה סיפרה המתלוננת על האירוע, כדלקמן: כאשר יצאה מהעבודה, הנאשם אמור היה להחזיר לחזקתה את בנם המשותף בן ה-7. החל ויכוח עם הנאשם על כך שהיה צריך לקנות ספר לילד וכן על העובדה שאינו משלם מזונות מזה ארבע שנים. המתלוננת אמרה לנאשם שהענין אינו מקובל עליה ושהוא לא דואג לבנו. אז אמר לה הנאשם "את רוצה להוציא אותי מניאק?" ודחף אותה עם הגוף שלו, נשען לעברה ובכך דחף אותה והיא כמעט נפלה. היתה בחודש השמיני להריונה. לא נחבלה. לא הגיבה כי היתה בטראומה. אז הנאשם ברח על גבי האופנוע שלו.

המתלוננת סיפרה כי היא חוששת מהנאשם וכי בעבר הגישה כנגדו תלונות רבות. עוד סיפרה כי שהתה במקלט לנשים מוכות, כי הנאשם חטף את בנם, כמעט רצח אותה במכות, וכי הכל מצולם. לדבריה, הנאשם מעשן סמים והולך למסיבות. כמו כן, טענה כי הנאשם היכה את אמו ובנה חשוף לאלימות מצדו. המתלוננת אמרה כי היא מצפה שהמשטרה תעצור אותו.

עדות רס"מ דוד לוי, חוקר אלמ"ב

13.       העד גבה הודעת הנאשם (ת/1) וכן, ערך מזכר אודות זימונו של הנאשם לתחנה לצורך חקירתו בגין האירוע נשוא כתב האישום, תוך שהוא מזהיר את הנאשם כי אם לא יתייצב לחקירה, יישלח ניידת שתעצרו (ת/2).

בחקירתו הנגדית נשאל העד מדוע לא ערך עימות בין המתלוננת לבין הנאשם, זאת כאשר מדובר בגירסה מול גירסה, ללא עדים נוספים וללא חבלות. העד השיב שלא ראה לנכון לערוך עימות, שכן המתלוננת טוענת כי הנאשם דחף אותה עם הגוף ואילו הנאשם טוען למגע בין כתף לכתף, ועל כן לא ראה לנכון לערוך עימות (עמ' 19, ש' 23).

הנאשם

14.       בהודעתו, ת/1, הכחיש הנאשם כי תקף את המתלוננת. הוא סיפר כי המתלוננת ביקשה שיקנה לבנם ספר. היה אמור להחזיר לה את הילד. לא קנה לילד את הספר וכעבור 20 דקות הגיע על מנת למסור לה את הילד. הגיע ברגל למקום בו שהתה, ולא באמצעות אופנוע. לטענתו, המתלוננת התווכחה עמו בנוגע לספר והקניטה אותו בכך שאמרה שאינו דואג לילד ושהוא "מניאק". כשעשתה כן, הפנה את הגב והלך משם. הנאשם טען כי המתלוננת דיברה איתו על המזונות וכי שילם לה 10,000 ₪ דמי מזונות. לטענתו, המגע היחיד שהיה בינו לבין המתלוננת בעת האירוע היה כשיצאו מדלת הבנין וכתף נגעה בכתף. לא קרה למתלוננת כלום כתוצאה ממגע זה. "היא יצאה ואני יצאתי והיא החזיקה את הדלת כדי שהילד ייצא ואני הלכתי... לא נגעתי בה חוץ מהכתף בכתף בדלת".

15.       בעדותו בבית המשפט, סיפר הנאשם כי הגיע אל מתחת לבית בו עבדה המתלוננת על מנת להחזיר את בנם המשותף לאחר שאכלו פיצה ושיחקו בגן שעשועים. לפני כן, ביקשה ממנו המתלוננת שיקנה ספר לילד (עמ' 21, ש' 24). משהגיע לבית בו שהתה, ביקשה ממנו המתלוננת לעלות לדירה בה שהתה, שכן לא יכולה היתה לרדת למטה. הנאשם עלה לקומה השניה או השלישית ולא הספיק לצאת מפתח המעלית. הילד ניגש למתלוננת ואמר לה שהנאשם לא קנה לו את הספר. המתלוננת יצאה כשתינוק בידיה, והארבעה ירדו במעלית. כשיצאו מלובי הבנין היה מדוכדך כי לא שילם לה מזונות ועל כך שהוא אינו האב שרצה להיות. הסתכל למטה ולא שם לב "ששנינו יוצאים ביחד מהמפתן של הדלת והכתף שלי נגעה בה" (עמ' 22, ש' 5).

הנאשם טען כי המתלוננת נתנה לו הרגשה כי הוא אבא לא מספיק טוב, שלא מביא מספיק כסף ו"חרא של בן אדם. היא לא אמרה ספציפית, אבל זו הרגשה כזאת" (עמ' 22, ש' 8).

המתלוננת ירדה איתו במעלית כי היתה עצבנית עליו שלא קנה את הספר ולא הביא כסף. לדבריו, "באנו לצאת, יצאנו ביחד כולם, ואז בפתח של הדלת הכתף שלי נגעה בכתף שלה" (עמ' 22, ש' 21).

16.       בחקירה הנגדית, טען הנאשם כי דבריו בחקירתו במשטרה - לפיהם המתלוננת ביקשה ממנו שיעלה אליה את הילד במעלית - לא נרשמו על ידי החוקר (עמ' 22, ש' 29). כך גם טען כי אמר בחקירתו במשטרה שהיה למתלוננת תינוק בידיים, אולם גם דברים אלה לא נרשמו בהודעה (עמ' 23, ש' 7 ואילך).

משנישאל הנאשם מדוע לא נזהר על המתלוננת שהיתה בהריון, כשיצא מדלת הבנין, השיב - "יצאנו כל כך בעדינות, הצלחנו ארבעתנו לעבור במפתן של הדלת, תתאר לך איזה נגיעה היתה בין הכתף לכתף" (עמ' 23, ש' 30).

הנאשם ביקש להתייחס לאמור בכתב האישום המתוקן (נ/2) בו הודה וענה "הרוב לא נכון, הרוב היא מטיחה בי האשמות שווא... ש. על מה שפטו אותך? ת. על בהלה שלה" (עמ' 24, ש' 18 ואילך). וכן: "אני הודיתי בתיק הזה כי פחדתי... אני טוען שהודיתי במשהו שלא עשיתי" (עמ' 26, ש' 2; עמ' 27, ש' 4).

לשאלות בית המשפט השיב הנאשם כי רוחב מפתן דלת הכניסה לבנין הוא 100-90 ס"מ; הנאשם החזיק את הדלת, בנו יצא החוצה מתחת ליד שהחזיקה את הדלת, המתלוננת גם היא יצאה, וכשהנאשם יצא והדלת נסגרה, אז היה המגע; המגע עצמו היה כשהנאשם עבר את הדלת, הדלת נסגרה והוא מיהר קדימה ונגע במתלוננת קדימה. היא כבר היתה בחוץ, 10 ס"מ מעבר למשקוף, עם הגב אליו, עם הצד; הנאשם פגע במתלוננת עם הכתף הימנית שלה והשמאלית שלו, היא עמדה בצד שמאל של הדלת, על כן, כתפו פגעה בכתף הימנית שלה; כתוצאה ממגע זה, אמרה המתלוננת "דחפת אותי, ניסית להפיל אותי" וכאשר שמע זאת, התחיל הנאשם ללכת ואז התקשרה אליו המתלוננת ואמרה לו שדחף אותה ושהיא הולכת להגיש תלונה במשטרה. בתגובה, ניתק הנאשם את השיחה.

משעומת הנאשם עם העובדה כי בחקירתו הנגדית סיפר כי הוא זה שפתח את דלת הכניסה ואחז בה, ואילו בהודעה (ת/1, ש' 22) טען כי "היא יצאה ואני יצאתי והיא החזיקה את הדלת כדי שהילד ייצא ואני הלכתי", השיב - "יש בלבול קטן... אני החזקתי את הדלת והילד הקטן שלי היה מתחת לידי, א מ ואז שנינו יצאנו... מעיין בהודעה. היא יצאה, אני יצאתי, אני החזקתי את הדלת. מה שכתוב בהודעה לא נכון, יש פה טעות" (עמ' 28, ש' 15 ואילך).

עוד נשאל הנאשם מדוע לא ציין בהודעה (ת/1) כי המתלוננת התקשרה אליו לאחר הארוע ואמרה לו שהיא הולכת להתלונן עליו. לטענתו, "אמרתי את זה לדודי החוקר והוא לא רשם" (עמ' 28, ש' 27).

סיכומי ב"כ הצדדים

17.       ב"כ המאשימה ביקש להרשיע הנאשם במיוחס לו.

לטענתו, המתלוננת מהימנה, העידה בצורה שקולה, במתינות וטענה לאירוע כפי שקרה.

המתלוננת לא השתהתה והגישה את התלונה עוד באותו הערב, מתוך פחד ומנסיון עבר רע ומר עם הנאשם, אשר גם היום מכחיש את מעשיו הקודמים כלפיה.

לעומת המתלוננת, מסר הנאשם גירסה בלתי מהימנה. הוא קושר עצמו למגע פיזי עם המתלוננת, אך טוען כי היה זה באקראי. גירסתו מבולבלת והוא סתר את דבריו במשטרה.

18. 

המתלוננת לא מסרה כי טרם הגעתה למשטרה התקשרה לבעלה וסיפרה לו את שארע.

בעוד שבהודעתה במשטרה לא הזכירה המתלוננת כי הנאשם תקף אותה באמצעות הכתף, הרי שבבית המשפט, לראשונה, היא מספרת כי הנאשם דחף אותה עם הכתף.

לטענת ב"כ הנאשם, כאשר המתלוננת מדברת על דחיפתה באמצעות כתף הנאשם, הרי שיש בכך חיזוק לגירסת הנאשם.

המתלוננת לא הזכירה בחקירתה במשטרה שאמרה לנאשם לאחר האירוע כי מתכוונת להגיש נגדו תלונה במשטרה.

בכך שהמתלוננת מסרה בחקירתה בבית המשפט כי ירדה יחד עם בנה במעלית, הרי שהיא מחזקת את גירסת הנאשם לפיה הוא עלה לדירתה ולאחר מכן הם ירדו במעלית למטה.

לגבי עדותו של הנאשם - אין לזקוף לחובתו כל סתירה או חוסר דיוק בין הודעתו במשטרה לבין עדותו בבית המשפט ולהשליך מכך לענין מהימנותו.

לפיכך, ביקשה ב"כ הנאשם לזכותו.

הרשעה על סמך עדות יחידה

19.       כאשר מדובר במקרה של "עדות יחידה" - כלומר, במקרה בו קיימת עדות יחידה מטעם התביעה מול עדותו המכחישה של הנאשם, מתעוררת השאלה כיצד ניתן להעדיף גירסה אחת על פני רעותה?

המשפט המקראי דרש שני עדים לפחות, על מנת להכריע את הדין - "על-פי שני עדים או על-פי שלושה עדים יקום דבר" (דברים, י"ט, ט"ו).

פקודת העדות (1924) קבעה כי לא יינתן פסק דין במשפט פלילי או אזרחי על סמך עדות יחידה שאין לה סיוע.

כיום, ככל שמדובר במשפטים אזרחיים, נקבע בהוראות סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 הסדר ממצה, שעיקרו חובת הנמקה במקרים מסוימים של עדות יחידה. להבדיל, ככל שמדובר במשפטים פליליים, לא נקבע בחוק הסדר ממצה, וההסדר שנחקק במסגרת סעיף 54א. לפקודת הראיות הינו חלקי בלבד ועוסק אך בעדויות שותפים לדבר עבירה ובעדויות בעניין עבירות מין.

20.       ואולם, ההלכה הפסוקה קובעת כי בית משפט הדן בפלילים לא ירשיע אדם על סמך עדות יחידה אלא אם כן הזהיר את עצמו כי מדובר בעדות יחידה, שלגביה חייב בית המשפט להקפיד קפידה יתירה ולשאול עצמו אם בנסיבות העניין אמנם אפשר לסמוך עליה ולהרשיע על פיה (ע"פ 56/52, ברנדויין נ' היועץ המשפטי, פ"ד ו 1284 (1952)). "חובת האזהרה העצמית", כפי שמכונה בפסיקה, הינה דרישה מהותית והכרעת הדין צריכה ליתן ביטוי ממשי ומנומק לבדיקה הקפדנית שנבדקה העדות היחידה (י' קדמי, על הראיות (מהדורה משולבת ומעודכנת, תש"ע-2009), חלק ראשון, עמ' 472).

            וכך נקבע בע"פ 1275/09, פלוני נ' מדינת ישראל, פיסקה 35:

"כידוע, על מנת לבסס הרשעה בפלילים על פי עדות יחידה של קורבן העבירה על השופט היושב לדין "להזהיר עצמו" ולדקדק בבחינת העדות. הדרישה לתוספת ראייתית לעדות יחידה ­הפכה לנחלתם של חריגים הקבועים באופן מפורש בחוק ואינה חלה על עבירות אלימות בתוך המשפחה. יצויין כי גם במסגרתם של חריגים אלו המגמה הברורה היא להגמשתה של הדרישה [ראו: סעיף 6 לפסק דינו של השופט י' קדמי בע"פ 4384/93 מליקר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.5.1994)]. כבר נקבע על ידי בית משפט זה כי למרות הזהירות שיש לנקוט בעת הרשעה על בסיס עדות יחידה, מוסמך השופט היושב לדין לתת אמון בעדות יחידה ולהרשיע על פיה גם בהיעדר תוספת ראייתית (ראו: סעיף 4 לפסק דינו של הנשיא מ' שמגר בע"פ 2780/90 קצירו נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 31.12.1990)]".

21.       עוד יש להדגיש, כי נוכח הקושי המובנה שבהרשעה על סמך עדות יחידה, נקבע בהלכה הפסוקה כי במקרים שכאלה, על רשויות החקירה לרכז מאמץ ולתור אחר ראיות נוספות שיהא בהן כדי לספק תמיכה לעדות היחידה. עמד על כך כב' השופט דנציגר, בציינו:

"... אין מניעה כי בית המשפט יכריע משפט פלילי על יסוד העדפת עדות אחת על פני אחרת וזהו מנהג של יום ביומו. ואולם, בית המשפט אינו בוחן כליות ולב והשתתת הרשעה על יסוד ממצאי מהימנות, מעוררת את החשש שמא יורשעו בדין חפים מפשע. משכך, לטעמי מוטלת החובה על רשויות החקירה להעמיד את כל המשאבים הדרושים על מנת לאתר ראיות פיסיות ואחרות שהן ראיות אובייקטיביות שיהיה בהן כדי לספק עוגן חיצוני לעדות" (ע"פ 3090/11, ענתבאווי נ' מדינת ישראל, פיסקה 17).

מן הכלל אל הפרט

22.       לאחר ששמעתי את המתלוננת מזה ואת הנאשם מזה, ולאחר שעיינתי בהודעותיהם במשטרה ובפרוטוקול הדיון בפני, נותר בליבי ספק, הן לגבי יסודותיו העובדתיים של הארוע, והן לגבי היסוד הנפשי שהתקיים אצל הנאשם בעת הארוע.

23.       ודוק: קיומו של ספק לגבי יסודותיו העובדתיים המדוייקים של הארוע אין משמעותו חוסר מהימנות של המתלוננת. נהפוך הוא, אינני קובע כי המתלוננת אינה מהימנה או שנתפסה בשקרים או בסתירות מהותיות שיש בהם כדי לקעקע מהימנותה. אלא שתפיסתה הסובייקטיבית של המתלוננת את הארוע, על רקע יחסיה העכורים עם הנאשם והיותה למודת סבל ממנו, לצד תיאור כוללני ובלתי מספק של פרטי הארוע - ובהתחשב בעובדה שבמשפט פלילי עסקינן ובעדות יחידה - אינם מאפשרים קביעה לפיה הוכח שהנאשם ביצע את המיוחס לו בכתב האישום מעבר לספק סביר. ואפרט.

24.       במהלך כל עדותה של המתלוננת בפני, ניכר בה כי היא נושאת עימה מטען רגשי קשה כלפי הנאשם - הן בשל אלימות פיזית ומילולית שנקט כלפיה בעבר; הן בשל היעדר תשלום מזונות מצידו במשך 4 שנים; והן בשל העובדה כי יחסו לבנם המשותף אינו משביע רצון ולגישתה הוא אינו ממלא אחר חובותיו כאב. בעקבות מאורעות העבר (ראה כתב האישום המתוקן בו הודה הנאשם, ת/2 וכן, עדותה של המתלוננת אודות מעשיו של הנאשם ושהותה במקלט לנשים מוכות עקב כך), המתלוננת חוששת מן הנאשם, וכך גם חשה עובר לארוע נשוא כתב האישום ובמהלכו.

25.       לאור האמור לעיל - המטען שנשאה המתלוננת כלפי הנאשם בשל "נסיון העבר" עמו וחששה הרב מן הנאשם ומהאפשרות שלא יהסס לפגוע בה שוב - בחנתי אם עדותה של המתלוננת, בהיותה עדות יחידה כנגד הנאשם, מפורטת דיה, באופן שיהא בה כדי לשרטט באופן מלא ומדוייק את יסודותיו העובדתיים של הארוע, או שמא קיימים בגירסתה פערים או "חללים" עובדתיים ופרשנויות סובייקטיביות משלה לארוע נשוא כתב האישום.

26.       בסופו של יום, באתי לכלל מסקנה כי עדותה של המתלוננת, כאמור, אינה מפורטת דיה, ואינה מניחה תשתית עובדתית מספקת לקביעת ממצאים על פיה, וזאת לצד פרשנות סובייקטיבית שיתכן והעניקה לארוע שחוותה.

להלן יובאו דוגמאות מעדותה של המתלוננת, אשר יתכן וכל אחת בנפרד לא תתמוך, בהכרח, במסקנה זו, ואולם בהצטברן יש כדי לתמוך במסקנה האמורה.

א.      כיצד עמדה המתלוננת ביחס לנאשם? - המתלוננת העידה כי הנאשם "עבר דרכי" וכי היא עמדה "עם הגב לבנין". ואולם, בהמשך, הבהירה "לא זוכרת אם הייתי עם הפנים אל א. אני לא זוכרת בדיוק מה היה באותו רגע. הדחיפה עם הכתף שלו על הכתף שלי, כנראה אחד מול השני. לא זוכרת איך עמדנו".

הנה כי כן, לא ברור מעדותה של המתלוננת האם בעת המגע עם הנאשם עמדה כשפניה מופנית אליו, או שמא כשהיא עומדת לצידו, או לפניו, עם גבה אליו.

ב.      אופי המגע בין הנאשם לבין המתלוננת - המתלוננת ציינה כי היה מגע כתף אל כתף, דהיינו שהנאשם דחף אותה באמצעות פלג גופו העליון. ואולם המתלוננת העידה כי אינה זוכרת עם איזו כתף דחף אותה הנאשם ואיזו כתף שלה נפגעה על ידי הנאשם.

ג.        האם אחזה המתלוננת בדלת הכניסה לבנין והאם הנאשם עבר בדלת? - המתלוננת העידה כי בנה ב החזיק את דלת הכניסה; במקום אחר אמרה כי כשהחל הויכוח בינה לבין הנאשם היא זו שאחזה בדלת; ולשאלה האם היתה סיטואציה בה שניהם נכנסו למפתן הדלת, השיבה "לא זכור לי".

ד.      מי הביא את הבן המשותף ביום הארוע? - בהודעתה במשטרה ובחקירתה הראשית מסרה המתלוננת כי ביום הארוע היה זה הנאשם שהחזיר את בנם המשותף לידיה. בחקירה הנגדית, אמרה המתלוננת כי היא זו שהיתה אמורה למסור את הבן לידי הנאשם, ובהמשך מסרה שאינה זוכרת.

ה.      האם הנאשם עלה לדירה בה שהתה המתלוננת או שמא המתלוננת ירדה אליו? - המתלוננת אישרה כי לפעמים היה הנאשם עולה לדירה בה עבדה (עובדה התואמת את גירסתו בבית המשפט), אולם ביום הארוע היא זו שירדה אליו.

ו.        המתלוננת לא ציינה במשטרה כי התקשרה מיד לאחר הארוע לבעלה וסיפרה לו אודות הארוע.

27.       עיננו הרואות כי נתונים עובדתיים מהותיים הנוגעים לליבת הארוע חסרים בעדותה של המתלוננת, אשר יתכן וחוותה, מבחינתה הסובייקטיבית ומנקודת מבטה, תקיפה מצד הנאשם. כך, למשל, לא מסרה המתלוננת פרטים מדוייקים אודות הפוזיציה בה עמדה ביחס לנאשם בעת הארוע; לא ידעה לומר עם איזו כתף הדף אותה הנאשם ובאיזו כתף נפגעה ומי אחז בדלת הכניסה בעת הויכוח ובעת המגע ביניהם.

28.       יצויין, כי לא נערך עימות בין המתלוננת לבין הנאשם, עימות שיתכן והיה בו - לאור הודעתה הכוללנית והבלתי מפורטת של המתלוננת (נ/1) - כדי לשפוך אור על פרטי האירוע בסמוך לאחר התרחשותו ולקבל תגובת הצדדים זה לגירסתו של זה.

גירסת הנאשם

29.       הנאשם אשר העיד בפני לא הותיר בי רושם אמין. הוא הוסיף פרטים מהותיים על חקירתו במשטרה (העובדה שעלה לדירת המתלוננת ושירדו במעלית; העובדה כי בעת הארוע אחזה המתלוננת תינוק בידה); סתר עצמו (פעם מסר כי הוא זה שאחז בדלת ופעם מסר שהמתלוננת עשתה כן); וטען כי דברים שאמר לא נרשמו בהודעה (אף כי הודעתו הוגשה בהסכמה והחוקר לא נשאל על כך).

30.       יחד עם זאת, גם בהינתן כי הנאשם אינו מהימן, הרי במצב בו הנטל התחילי לא הורם על ידי המאשימה בשל כוללניות דבריה של המתלוננת והיעדר יכולת לקבוע ממצאים עובדתיים ברורים על פי גירסתה - הרי שסתירות כאלה ואחרות בגירסת הנאשם לא ימלאו את אותם הפערים ואינם בגדר תחליף לראיות ממשיות מצד התביעה.

31.       המחלוקת בתיק זה מצומצמת למדי, שהרי אין חולק כי התקיים מגע בין הנאשם לבין המתלוננת. השאלה היא מהותו של אותו מגע, מאפייניו והאם הוכח כי התקיימה אצל הנאשם מחשבה פלילית בעת המגע.

32.       כאמור, נוכח האמור לעיל, ניתן לקבוע כי מגע בין הנאשם למתלוננת התקיים, ואולם לא הוכח במידה הנדרשת בהליך הפלילי - ובהתחשב בעובדה שמדובר בעדות יחידה - מיקומו המדוייק של המגע ביחס לדלת הכניסה לבנין; הפוזיציה בה עמדו הנאשם והמתלוננת בעת המגע; מיקום המגע (באיזו כתף); ואופי המגע (האם במחשבה פלילית, דהיינו במודעות מצד הנאשם, או שמא בהיעדר מחשבה פלילית, דהיינו ברשלנות או בטעות).

33.       יפים לענין זה, בשינויים המחוייבים, דבריו של כב' הש' טירקל בע"פ 10009/03, פלוני נ' מדינת ישראל, בפיסקה 1:

"מותר, דומני, לומר כי משקבע בית-המשפט היושב לדין שעד פלוני מהיימן עליו, טבועה בקביעה זאת, בדרך כלל - כביכול, מיניה וביה וכמעט כְּפַּן שני שלה - גם הקביעה שהעובדות שעליהן העיד העד הן עובדות אמיתיות. אולם, לא תמיד אלה פני הדברים. יש ובית-המשפט משוכנע שעד פלוני דיבר אמת, ובעת ובעונה אחת אינו משוכנע כי העובדות שעליהן העיד אותו עד הן העובדות כהויתן. ומן המפורסמות הוא כי האמת ה'סוביקטיבית' של העד אינה בהכרח האמת ה'אוביקטיבית', וגם 'האמת המשפטית' אינה בהכרח האמת העובדתית...

סבורני שהבדל זה - בין מהיימנות לבין אמינות - עומד גם ביסוד המחלוקת בין חברי הנכבד הנשיא א' ברק לבין חברי הנכבד השופט א' א' לוי. חברי הנשיא סבור כי משקבע בית-המשפט המחוזי שהמתלוננת מהיימנה עליו הרי שגם גירסתה אמינה ואין להתערב בממצאים שבעובדה שקבע בית-המשפט על פיה; מכאן שיש להשאיר את הרשעתו של המערער על כנה. דומני שגם חברי השופט א' א' לוי סבור שלא היה כזב בפי המתלוננת, אולם, לשיטתו, ומן הטעמים שפירט, ספק אם העובדות שעליהן העידה הן אמיתיות, ומכאן שאין לסמוך על גירסתה לצורך הרשעה.

בבואי לפסוק במחלוקת זאת מבקש אני, כמאמר חז"ל, לדון 'דין אמת לאמתו' (שבת, י, א; סנהדרין, ז, א). המתלוננת מהימנה, אולם הספקות לגבי אמינות גירסתה של המתלוננת אינם מניחים לי לקבוע כי דין אמת ייעשה אם נרשיע את המערער על פי עדותה".

34.       לאור האמור לעיל, אני מזכה את הנאשם מהעבירה המיוחסת לו בכתב האישום, וזאת מחמת הספק.