עסקינן בבקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר המבקשת ביום 25.1.23.

עיינתי בטיעוני הצדדים בבקשה ובתגובה.

בית המשפט ייעתר לבקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר המבקש אם הייתה הצדקה להיעדרו מן הדיון או אם קיים חשש שנגרם לו עיוות דין.

אשר לתנאי הראשון - אני סבורה כי זה לא מתקיים בענייננו, שעה שעל פי אישור מסירה המצוי בתיק בית המשפט, הזמנה לדין נמסרה ביום 16.6.22 למבקשת "לידי הנמען הרשום", וחתימת המקבל מופיעה על אישור המסירה; כך שקיימת אינדיקציה ברורה לזימון המבקשת לדיון בו נשפטה בהיעדרה, וזאת נוכח אישור המסירה המצוי בתיק בית המשפט; ואין בטענת המבקשת בעלמא, כי לא ידעה על מועד הדיון כי עברה דירה, כדי להטיל ספק בדבר המסירה, שעה שהטענה לא גובתה בראייה כלשהי.

על פי הפסיקה, כאשר ההזמנה לדיון נשלחה בדואר רשום לכתובתו של המבקש במשרד הפנים, לא תעמוד לו, ככלל, טענה לקיומה של סיבה מוצדקת לאי התייצבות. זאת, גם אם עבר המבקש למקום מגורים אחר מבלי ששינה את כתובתו במשרד הפנים. ראו רע"פ 9811/09 שרון סמימי נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 29.12.2009).

חובתו של בעל רכב לעדכן כתובתו במשרד הפנים, ונקבע כי "מקום בו לא עשה כן, לא יוכל הוא להישמע בטענה כי דברי דואר שנשלחו לכתובת השגויה לא הגיעו לידיו" (ראה רע"פ 2096/07 דר' צפורה רייני כוכבי נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 01.05.2007)). וראו גם עפ"ת (חיפה) 22218-05-19 משה בראל נ' מדינת ישראל, 27.5.19; ועפ"ת (מחוזי חי') 6063-11-18 מרדכי בנימין נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 19.02.2019).

בענייננו, המבקשת לא הציגה אישור משרד הפנים התומך בבקשתה לעניין שינוי כתובת מגוריה, על אף שניתנו לה ההזדמנויות לעשות כן (בהחלטותי מיום 12.3.23 ומיום 22.3.23), ולפיכך, לא הפריכה המבקשת את חזקת המסירה הקיימת בענייננו.

משאלו פני הדברים, לא הוכח כי היתה הצדקה להיעדרותה של המבקשת מן הדיון שהתקיים בהיעדרה.

אשר לתנאי השני - אני סבורה כי גם תנאי זה לא מתקיים בענייננו, שעה שהמבקשת לא הציגה טעמים של ממש לביסוס טענתה לחפות, ולא הצביעה על שיקולים הנתמכים בתשתית ראייתית כלשהי שיש בה פוטנציאל ממשי לשינוי התוצאה, כנדרש על פי הפסיקה, על מנת שיבוטל פסק הדין בעילה של חשש לעיוות דין; ועל פי הפסיקה, אין די בהכחשת העבירה בעלמא בכדי להקים חשש לעיוות דין (רע"פ 8427/17 מדינת ישראל נ' אמנון סאלם (פורסם בנבו, 25.03.2018)).

וראו דברי בית המשפט ברע"פ 1711/20 סני חורי נ' מדינת ישראל (נבו 08.03.2020: "המערער הסתפק בטענה כוללנית לפיה רצה להשמיע את גרסתו בפני בית המשפט אולם לא פירט דבר מעבר לכך. בנסיבות אלו, לא ניתן לומר כי הרים את הנטל המוטל על בעל דין המבקש את ביטולו של פסק דין."; וכפי שנקבע "אין די בהעלאת טענה בעלמא, לפיה, "המערער כופר במיוחס לו בכתב האישום, וסיכויי הגנתו טובים מאוד", כדי להצביע על חשש מפני עיוות דין. גם טענה לפיה, המערער "משוכנע שלא ביצע את העבירה המיוחסת לו, כפי שמיוחס לו בכתב האישום" (כנטען בבקשה בבית המשפט קמא), היא טענה בעלמא שאינה מבוססת." (עפ"ת (מחוזי חי') 18315-01-23 מוחמד אגבאריה נ' מדינת ישראל (נבו 29.03.2023) פסקה 13).

גם העונש שהושת על המבקשת (3 חודשי פסילת מינימום בפועל בניכוי פסילה מנהלית שרוצתה וענישה נלווית) הינו סביר, בהתחשב במהות העבירות וחומרתן; ואין בו כדי להקים חשש לעיוות דין.

לפיכך, הבקשה נדחית, ללא צורך בדיון במעמד הצדדים (רע"פ 8427/17 מדינת ישראל נ' אמנון סאלם (פורסם בנבו, 25.03.2018); ע"פ 4808/08 מדינת ישראל נ' שרון מנחם (פורסם בנבו, 06.01.2009)).

עיכוב הביצוע שניתן מבוטל בזאת.

ההחלטה תומצא לצדדים.

ניתנה היום, כ"ט ניסן תשפ"ג, 20 אפריל 2023, בהעדר הצדדים.