בפני

כב' השופטת שרון קיסר

מאשימה

מדינת ישראל

נגד

נאשמים

1. נאור סיאני

2. שמשון צברי

החלטה

1. בקשת המאשימה לחילוט רכב מסוג יונדאי מ.ר. 58-585-20 (להלן: "הרכב"), לפי סעיף 39(א) לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], תשכ"ט-1969 (להלן: "הפקודה").

רקע

2. ביום 2.7.2012 הורשעו הנאשמים, על יסוד הודאתם במסגרת הסדר טיעון, בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 ופריצה לבניין שאיננו דירה וביצוע גניבה, לפי סעיף 407(ב) לחוק העונשין.

על פי כתב האישום המתוקן, קשרו הנאשמים קשר לפיו יצטיידו ברכב ויפרצו למחסן באתר בנייה ברחובות. ביום 5.4.2012 התפרצו הנאשמים למחסן, נטלו חפצים מהמחסן, העמיסו אותם על הרכב ונסעו מהמקום.

3. באותו מועד בו הוצג הסדר הטיעון והנאשמים הורשעו, נגזר דינו של נאשם 2 ל-6 חודשי מאסר בפועל ומאסר מותנה.

4. בעניינו של נאשם 1 הגיעו הצדדים להסדר טיעון, לפיו יישלח הנאשם לקבלת תסקיר מבחן, כאשר אם התסקיר יהיה חיובי, תסכים המאשימה כי יוטלו על הנאשם 6 חודשי מאסר, שתיבחן אפשרות ריצויים בדרך של עבודות שירות, לצד מאסר מותנה, קנס ופיצוי, ואילו אם התסקיר יהיה שלילי יהיו הצדדים חופשיים בטיעוניהם. בהמשך לכך הוסיפה המאשימה כדלקמן: "נבקש לטעון לעניין חילוט הרכב שבכוונת המאשימה לטעון לחילוטו".

הדיון נדחה לצורך קבלת תסקיר שירות מבחן, ונדחה מעת לעת לבקשת שירות המבחן ומטעמים נוספים.

ביום 27.11.2013 טענו הצדדים לעונש, וניתן גזר דין בעניינו של נאשם 1, במסגרתו הוטלו על הנאשם 6 חודשי מאסר שירוצו בדרך של עבודות שירות, מאסר מותנה, קנס כספי בסך 1,000 ₪ ופיצוי כספי למתלונן בסך 1,000 ₪.

יוטעם כי במהלך הטיעונים לעונש לא עתרה המאשימה לחילוט הרכב.

5. ביום 1.1.2014, הגישה המאשימה את הבקשה דנן.

6. יצוין כי נוכח טענת ב"כ נאשם 1 כי הרכב שייך לגיסתו של נאשם 1, נטלי סיאני, התקיים הדיון בנוכחותה והיא אף נחקרה על ידי הצדדים. עוד יצוין כי נאשם 2 הודיע כי אין לו כל עניין בבקשה וברכב ועל כן הדיון התקיים בהיעדרו.

7. נטלי העידה, כי הרכב בבעלותה והיה בשימושה במועד ביצוע העבירות. לדבריה, במועד ביצוע העבירות, ביקש הנאשם 1 מבעלה, שהינו אחיו של הנאשם 1, את הרכב, בכדי לבצע סידורים וקניות לפני חג הפסח. נוכח העובדה שהם השתמשו בחג ברכבו של בעלה, נתנו לנאשם את הרכב לביצוע סידורים אלה. לדבריה, לא ידעו כי הנאשם 1 יבצע באמצעות הרכב עבירה. עוד מסרה כי היא משתמשת ברכב להסיע את שלושת ילדיה.

טענות הצדדים

8. לטענת הסנגור, על אף שהתביעה הודיעה במסגרת הסדר הטיעון כי תעתור לחילוט הרכב, בפועל היא לא עתרה לחילוטו במועד הטיעונים לעונש. לפיכך, כאשר גזר בית המשפט את דינו של נאשם 1, לא שקל במכלול שיקוליו את העובדה כי בדעתה של המאשימה לעתור לחילוט הרכב ולנתון זה הייתה השפעה על רכיבי הענישה הכספיים אותם הטיל. לפיכך, לטענת הסנגור, יש לפרש את סעיף 39 (ג) לפקודה, כך שהעתירה לחילוט הרכב תהיה במסגרת הטיעונים לעונש, שכן אין זה סביר וראוי לאפשר לתביעה לעתור לחילוט הרכב כחודש וחצי לאחר מתן גזר הדין, כאשר העתירה לחילוט הרכב נזנחה במועד הטיעונים לעונש.

הסנגור הוסיף וטען כי הרכב בבעלותה של גיסתו של הנאשם, שהינה אם לשלושה ילדים והרכב משמש אותה להסעת ילדיה, וכי לא הוכח כי היא ידעה כי הנאשם עומד לבצע עבירה ברכב כאשר התירה לו לנסוע ברכב לצורך סידורים.

9. לטענת המאשימה, ניתן לעתור לחילוט חפץ שלא במסגרת גזר הדין, על פי סעיף 39 (ג) לפקודה, כאשר במועד הצגת ההסדר טענה המאשימה כי בדעתה לעתור לחילוט הרכב. לפיכך, לטענתה, אין כל מניעה כי תעתור עתה לחילוט הרכב.

עוד טענה המאשימה, כי על אף שהרכב אינו רשום על שמו של נאשם 1, הרכב היה בבעלותו הממשית. לעניין זה הסתמכה המאשימה על כך שבהודעתו של הנאשם במהלך החקירה, שלא הוגשה, מסר כי הרכב "ניתן לו" על ידי אחיו, וכי אף נאשם 2 מסר בחקירתו במשטרה, שלא הוגשה, כי "נאור היה ברכב שלו" והתייחס לרכב במהלך חקירתו כרכב של נאשם 1. עוד טענה המאשימה כי טענת הנאשם 1 בתחילת ההליכים הייתה כי הרכב של אחיו ורק לאחרונה נטען כי הוא של גיסתו של הנאשם. המאשימה הוסיפה וטענה כי ניתן ללמוד מחקירתה של נטלי כי היא אינה המחזיקה של הרכב שכן רשום שותף נוסף כבעלים של הרכב, עובדה אשר נטלי לא הייתה מודעת אליה; כי נטלי לא ידעה למסור מידע כלל בנוגע לרכב; כי מדוחות תנועה שהוגשו עולה כי היא נהגה ברכב אחר לאחר ביצוע העבירה ושנה עובר לכך; וכי ולא היא זו שמסרה את הרכב לנאשם 1.

דיון והכרעה

10. הסעיף הרלוונטי לענייננו הינו סעיף 39(א) לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], תשכ"ט-1969, הקובע כדלקמן:

"על אף האמור בכל דין, רשאי בית המשפט, בנוסף על כל עונש שיטיל, לצוות על חילוט החפץ שנתפס לפי סעיף 32, או שהגיע לידי המשטרה כאמור בסעיף 33, אם האדם שהורשע במעשה העבירה שנעשה בחפץ או לגביו הוא בעל החפץ; דין צו זה כדין עונש שהוטל על הנאשם".

11. טענותיו המרכזיות של הסנגור במקרה דנן הינן כי המאשימה אינה רשאית לעתור לחילוט הרכב לאחר שנמנעה מלעשות כן במסגרת הטיעונים לעונש, וכי נאשם 1 איננו הבעלים של הרכב, בעוד הבעלים של הרכב לא הייתה שותפה לביצוע העבירה ולא ידעה כי הנאשם 1 ייעשה שימוש ברכב לביצוע עבירה.

12. לא מצאתי לקבל את טענת הסנגור כי המאשימה אינה רשאית לעתור לחילוט הרכב, משלא טענה לכך במסגרת הטיעונים לעונש.

סעיף 39(ג) לפקודה, קובע במפורש כי "צו חילוט לפי סעיף זה יכול שיינתן בין בגזר הדין ובין על פי עתירה מטעם תובע", כאשר המאשימה ציינה במפורש, כאשר הציגה את הסדר הטיעון, כי על אף שההסדר לא כלל את חילוט הרכב, בכוונת המאשימה לעשות כן, כדלקמן:

"באשר לנאשם 1 יודה, יורשע, ויופנה לשירות המבחן לקבלת תסקיר. אם התסקיר יהיה חיובי בפרמטרים של... תסכים התביעה ל-6 חודשי מאסר שתיבחן אפשרות ריצויים בדרך של עבודות שירות, הכוללים מאסר מותנה בן 6 חודשים התלוי ועומד נגד הנאשם מת"פ 23841-05-10 בימ"ש שלום רחובות, לצד מאסר מותנה קנס ופיצוי. אם התסקיר יהיה שלילי, הטיעונים לעונש יהיו פתוחים. נבקש לטעון גם לעניין חילוט הרכב שבכוונת המאשימה לטעון לחילוטו" (עמ' 5 לפרוטוקול מיום 2.7.2012).

משציינה המאשימה בבית המשפט באופן מפורש, לאחר שהציגה את הסדר הטיעון, כי בכוונתה לעתור לחילוט הרכב, כאשר ניתן על פי החוק לעשות זאת גם שלא במסגרת גזר הדין, הרי שלא ניתן למנוע ממנה לעשות כן. בית המשפט היה מודע לכך שבכוונת המאשימה לעתור לחילוט הרכב, וידע כי החוק מאפשר לעשות כן גם שלא במסגרת גזר הדין, ועל כן לא ניתן לומר שנתון זה לא היה בפניו וכי לא שקל זאת בעת שגזר את דינו של הנאשם 1. לו הייתה המאשימה נמנעת מלציין את כוונתה לחילוט הרכב בעת שהציגה את הסדר הטיעון, היה מקום ליתן משקל רב יותר לטענת הסנגור בעניין זה ואולם לא כך היה.

13. אשר לשאלת הבעלות על הרכב.

כפי שקבעה כב' השופטת נאוה בן אור בב"ש 5001/08 מדינת ישראל נ' נאצר ואח' (1.1.2009) (להלן: "עניין נאצר") "נקודת המוצא היא, שצו חילוט מיועד לפגוע, פגיעה עונשית מובהקת, בזכותם הקניינית של מי שהיו מעורבים ביודעין (או בעקיפין) בעשייה פלילית, ממשית או מתוכננת, שבינם לבינה התקיימה אחת משתי זיקות אפשריות: זיקה לעבירה, או זיקה לחפץ שביודעין הוקדש לצורך ביצועה של עבירה. ואכן אופיו העונשי של צו החילוט מחייב, כי תחולתו תוגבל לפגיעה בזכות חפצית של מבצע העבירה" (ע"פ 1982/93 בנק לאומי בישראל בע"מ נ' מדינת ישראל (פ"ד מח(3) 238)"

במקרה דנן, נטלי סיאני, אשר לא נטען כי הייתה מעורבת בביצוע העבירות או אף כי ידעה על ביצוען, הינה הבעלים הרשום של הרכב. עם זאת, על פי הפסיקה, רישום הבעלות ברכב הינו רישום דקלרטיבי בלבד, ולפיכך אין בו כדי קביעת בעלות ממשית וזכות קניינית ברכב (ראו ע"פ 524/77 מזרחי נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(2) 682, וע"פ 6687/93 מוסא נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(5) 193) (להלן: "עניין מוסא").

במקרה כזה, יש לבחון אם הנאשם 1 הינו הבעלים הממשי של הרכב.

14. לעניין זה העידה הבעלים הרשום של הרכב, כי הרכב היה בבעלותה ובחזקתה במועד ביצוע העבירות וכי בעלה התיר לנאשם לעשות שימוש ברכב במועד ביצוע העבירה, לאחר שהנאשם ביקש לעשות בו שימוש זמני לצורך סידורים.

15. הראיות שהוצגו על ידי המאשימה לכך שהנאשם 1 הינו הבעלים הממשי של הרכב, בניגוד לדברי הבעלים הרשום, הינן הראיות הבאות: העובדה כי הנאשם עשה שימוש ברכב לביצוע העבירות; דברי הנאשם 1 בהודעתו במשטרה כי אחיו "נתן לו את הרכב"; דברי נאשם 2 בחקירתו במשטרה כי "נאור היה באוטו שלו" וזיהה אותו כרכב של הנאשם 1; העובדה שבתחילה נטען כי הרכב של אחיו של נאשם 1 ורק לאחר מכן נטען כי הוא של גיסתו; מחקירתה של נטלי עולה כי היא אינה בקיאה בפרטי הרכב וכי היה רשום שותף נוסף על הרכב שהינו חמה מבלי שהיא ידעה על כך; משני דוחות תנועה שהוגשו על ידי המאשימה (תע/3 ו-תע/4) עולה שכשנה לפני ביצוע העבירה וזמן מה אחריה, נהגה נטלי ברכב אחר; הוגשה רשימה של כלי רכב הרשומים על שמה של נטלי (תע/2), ממנה עולה כי רשומים שני כלי רכב על שמה באותו מועד.

16. לא מצאתי כי יש בראיות שהוצגו בפניי על ידי הצדדים, כדי להביא למסקנה כי הנאשם 1 הינו הבעלים הממשי של הרכב, בניגוד לרשום ולעדותה של הבעלים הרשום. אכן, קיימות תמיהות שהעלתה המאשימה בעדותה של נטלי, ובמסמכים שהוגשו מטעמה, ואולם לא הוצגו ראיה פוזיטיבית של ממש כי הנאשם 1 היה הבעלים הממשי של הרכב, ולא די בתמיהות אלה כדי להביא למסקנה האמורה בניגוד לרישום ולעדותה של נטלי.

לעניין העובדה כי הנאשם עשה שימוש ברכב העידה נטלי כי הותר לו לקחת את הרכב באופן זמני לצורך סידורים ואין בכך כדי ללמד על כך שהוא היה הבעלים הממשי של הרכב. אף לא מצאתי בכך שבעלה של נטלי, אחיו של הנאשם 1, הוא זה שהתיר לו לעשות שימוש ברכב כדי ללמד על כך שהנאשם 1 הבעלים הממשי של הרכב, שכן מדובר בבעלה של נטלי ואין זה מעורר חשד כי בעל יתיר לאחיו לעשות שימוש ברכב של אשתו.

כן לא מצאתי די בעובדה כי הנאשם מסר במשטרה כי אחיו "נתן לו את הרכב", שכן אין באמרה זו כדי ללמד דווקא על כך שהוא נתן לו את הרכב לתקופת זמן כזו או אחרת מעבר להיתר שימוש אירעי, כטענת נטלי. אף בעובדה שנאשם 2 התייחס לרכב כרכב של נאשם 1 במהלך ביצוע העבירה אין כדי ללמד כי הרכב היה בבעלותו הממשית של הנאשם 1, שכן הוא זה שהביא את הרכב ונהג בו, ולצורך משך ביצוע העבירה היה זה רכבו מבחינתו של נאשם 2. כן לא מצאתי לייחס משקל של ממש לכך שבתחילה נטען כי הרכב של אחיו של הנאשם 1 ולאחר מכן של אשתו של האח, שכן מדובר בבני זוג. באשר לדוחות שהוגשו על ידי המאשימה, נטלי כלל לא נחקרה עליהם, כאשר האחד ניתן לאחר שנתפס הרכב ונטלי לא יכולה הייתה לנהוג ברכב באותה עת, והשני ניתן כשנה עובר לביצוע העבירות. מכל מקום, עובדה זו, כמו גם טענות המאשימה בנוגע לתמיהות הנוספות שעלו מעדותה של נטלי, מהווים תמיהות וטענות כנגד מהימנות נטלי, שלא די בהן כדי להביא למסקנה כי הוכחה בעלותו הממשית של נאשם 1 ברכב בניגוד לרשום.

17. לעניין זה אציין כי עיינתי היטב בפסיקה הרבה שהוגשה על ידי המאשימה. במרבית פסקי הדין הנאשם הודה, בין במסגרת הטיעונים לעונש ובין בהודאתו בעובדות כתב האישום, כי הוא הבעלים של הרכב (ראו ביו היתר עפ"ג 12625-04-09 לוי נ' מדינת ישראל (13.10.2009) ות"פ 25151-03-11 (כ"ס) מדינת ישראל נ' מצארוה (6.3.2012) ת"פ 18481-02-12 (חדרה) מדינת ישראל נ' יעקובוב (3.3.2013).

בפסקי הדין הבודדים, בהם אכן הייתה מחלוקת ממשית לעניין בעלות הנאשם על הרכב, ובו בדק בית המשפט אם הנאשם היה הבעלים של הרכב, בניגוד לבעלים הרשום, ניתן היה לראות כי בפני בית המשפט הוצגו ראיות פוזיטיביות ממשיות על כך שהנאשם היה הבעלים הממשי והמחזיק ברכב למשך תקופה, ולא רק בשעת ביצוע העבירה.

ראו למשל את שנקבע בעניין נאצר שלעיל:

" התמונה העולה ממכלול הראיות היא, כי רישום הבעלות על שמו של משיב 2 הוא מקרי לחלוטין, כפי שאף העיד משיב 1 עצמו, שכן הרכב נועד לעסקי הבנייה המשותפים של השניים. עינינו הרואות, כי משיב 1 נהג ברכב הנדון מנהג בעלים של ממש: הוא זה שיזם את רכישת הרכב ושוחח על כך מבעוד מועד עם הבעלים הקודמים של הרכב, הרכב אמור היה להירשם על שמו ורק מפני שהוא לא היה זמין באותו מועד, נרשם הרכב על שם משיב 2. למעלה מכך, בפועל רק הוא נהג ברכב, ככל הנראה מהטעם שהיה ברשותו רישיון נהיגה מזויף, בגינו, בין היתר, הורשע בתיק העיקרי. נראה, כי משיב 2 אכן נמנע מלנסוע ברכב מהטעם שאין ברשותו רישיון נהיגה, כפי שהעיד במשטרה".

יצוין עוד, כי באותו מקרה, לאחר שבית המשפט שוכנע כי הרכב נקנה לשם קידום עסקיהם המשותפים של משיב 2 ושל משיב 1, אשר לא הייתה לו זיקה כלשהי לעבירה הפלילית בגינה הורשע המשיב 2, ביקש בית המשפט למנוע ולו פגיעה מינימאלית כספית מהמשיב 1, שלא היה שותף לביצוע העבירות, ועל כן קבע כי לאחר חילוט הרכב, על המדינה לשפות את משיב 1 בגין שווי ממחצית הרכב.

עוד ראו את שנקבע בת"פ 26352-04-11 יחידת להב 433 נ' קדוש (14.11.2011):

"כלומר, אילן קדוש עושה ברכב כבשלו. הוא המוציא והנותן. למדנו ממנו כי לא רק רעייתו עושה שימוש ברכב, אלא גם חבריו והוא - אילן- ולא המשיבה, אשר משאילים את הרכב למשתמשים השונים" (סוף סעיף 8 להחלטה).

וכן:

"גם אם נצא מנקודת הנחה שהרכב נקנה ממקורות המשיבה, דבר שלא הוכח, הרי שנוכח הראיות שהובאו לעיל, הרכב שימש בעיקר את אילן קדוש. הוא זה אשר התיר לאחרים לעשות בו שימוש, מסר אותו לבני המשפחה ואף לחברים. איש לא חשב אפילו לבקש את רשותה של המשיבה שאחרים יעשו שימוש ברכב. אילן קדוש נהג מנהג בעלים ברכב והוא עשה בו שימוש עיקרי לצרכיו" (פסקה 10 להחלטה).

ודוק, בהחלטה זו אכן קבע כב' השופט באומגרט כי אין ליתן אמון בטענות המשיבה וניתח את טענותיה, ואולם הוא לא התבסס בהחלטתו רק על כך, אלא בראש ובראשונה על ראיות פוזיטיביות וממשיות, ביניהן דברי הנאשם עצמו, ורק לאחר מכן מצא לדחות את טענות המשיבה. במקרה דנן המאשימה לא הציגה כאמור ראיות ממשיות, אלא הסתמכה למעשה על התמיהות שבטענות המשיבה ובבדלי ראיות שלא ניתן ללמוד מהן על בעלות ממשית של נאשם 1.

עוד ראו את שנקבע בעניין מוסא שלעיל:

"בשלב הדיון, כמו גם לפנינו, טען מוסא, כי המכונית אינה בבעלותו, אלא בבעלות בתו, ולפיכך אין זה מן הדין לחלטה. בית-המשפט דחה טענה זו בקובעו, כי רישום המכונית על שם הבת - נערה כבת 19, שלא היה בידה רישיון נהיגה - היה למראית עין בלבד. לא הייתה מחלוקת, כי המכונית הייתה בשימושו הבלבדי של מוסא, ומתצהיר בתו אף עלה, כי מי שרכש את המכונית ושילם את מלוא מחירה היה מוסא. כידוע, בהכרעה הנוגעת לחילוט של כלי רכב מוטל על בית-המשפט להתייחס ל"בעלות הממשית" על כלי הרכב ולא לבעלים הרשומים במשרד הרישוי, כשהרישום אינו משקף את המצב לאמיתו (ראו גם ע"פ 524/77, 584, 653, 701 מזרחי ואח' נ' מדינת ישראל [8], בעמ' 693). גם ערעור זה דינו אפוא להידחות."

18. אשר על כן, מאחר שלא מצאתי כי האדם שהורשע במעשה העבירה הוא בעל הרכב, כנדרש לפי סעיף 39 (א) לפקודה, בקשת המאשימה לחילוט הרכב נדחית.

המזכירות תשלח העתק ההחלטה לצדדים