1.      לפני בקשה להורות על ביטול חיוב המבקשת (הנתבעת) בהוצאות ההליך, שנפסקו לאחר שכתב התביעה נמחקה משהתברר כי המבקשת עזבה את הנכס שפינויו נתבע בתובענה זו.

2.      טענות הצדדים הוצגו, בתמצית, בהחלטה מיום 23.4.23, בה נקבע כי המבקשת תוכל להגיב לתשובת המשיבים לבקשתה.

3.      יוזכר - את התביעה הגישו המשיבים ביולי 2022, נוכח טענות לכך שהמבקשת הפרה את הסכם השכירות שנכרת בין הצדדים ולא שילמה דמי שכירות במועדים שונים. כתב הגנה עדיין לא הוגש במועד בו הודיעו המשיבים כי המבקשת פינתה את הנכס, וביקשו למחוק את התביעה ולחייבה בהוצאות.

4.      בהחלטה מיום 20.11.22 נמחקה התביעה ולמבקשת ניתנה הזדמנות להגיב לבקשה לעניין החיוב בהוצאות ההליך. תגובה לא הוגשה והמשיבים הגישו לבית המשפט אסמכתא לכך שההחלטה הומצאה לידי המבקשת (ביום 11.12.22). בהתאם, ונוכח שתיקתה, חויבה המבקשת בהוצאות (החלטה מיום 19.12.22).

5.      למחרת הוגשה לתיק בקשת המבקשת, באמצעות עו"ד, שציין כי שירותיו נשכרו יום קודם לכן (ביום מתן ההחלטה לעניין ההוצאות), תיאר את נסיבותיה הכלכליות הקשות של המבקשת ועתר להורות על הארכת המועד להגשת תגובתה.

6.      נקבע כי ביצוע ההחלטה לעניין החיוב בהוצאות יעוכב על מנת שתוכל להשלים תגובתה. זו הוגשה, כמפורט בהחלטה מיום 23.4.23 הנזכרת לעיל.

7.      ת' 152 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כי "בתום הדיון יפסוק בית המשפט הוצאות סבירות והוגנות, זולת אם מצא שקיימים טעמים מיוחדים שלא לחייב בהוצאות כאמור". התקנות מבהירות כי חיוב בעל דין בתשלום הוצאות נועד לשפות את בעל הדין שכנגד על הוצאותיו בהליך בהתחשב בתוצאותיו, במשאבים שנדרשו לניהולו ובהתנהלות בעלי הדין (ר' פרק י"ח לתקנות בכלל, ותקנה 151 בפרט).

8.      במקרה דנן התברר כי הנתבעת, מטעמיה ונוכח אילוציה, התעלמה לכאורה מפניות של התובעים (ר' נספחי כתב התביעה) ולא פינתה את הנכס אלא לאחר שהוגשה התביעה נגדה. לו היתה סבורה הנתבעת כי לא היה מקום לדרוש את פינויה מהנכס, חזקה כי היתה מתגוננת מפני התביעה ומגישה כתב הגנה בזמן.

9.      גם כשנמחקה התביעה, משנמצא כי הסעד שנתבע לא נדרש עוד, לא השכילה הנתבעת להגיב להחלטה בה נקבע כי תביע עמדתה טרם הכרעה בבקשה לחייבה בהוצאות.

10.  למעשה, רק לאחר שניתנה ההחלטה פנתה לקבלת ייעוץ וייצוג משפטי (כאמור, שירותי ב"כ נשכרו רק בתאריך בו נחתמה ההחלטה).

11.  מכאן, כי הגשת התביעה וניהולה על ידי המשיבים הם תולדה של מחדלי המבקשת ומשכך, וכמצוות התקנות והפסיקה (ור', למשל, ה"פ 11835-12-20 חלה ואח' נ' דווידאן ואח'; ע"א 7627/20 אייזלר החברה לניהול בע"מ נ' תפן מדיקל בע"מ) אין בנמצא טעם מיוחד שלא לחייב את המבקשת בהוצאות.

12.  ההוצאות נפסקו על הצד הנמוך - בהתייחס לאגרת בית המשפט ששולמה בפועל ולשכר הטרחה המינימלי המומלץ על ידי לשכת עוה"ד. בשים לב לכך, לא מצאתי גם לשנות מההוראות לעניין סכום החיוב.

13.  רשמתי לפני טענות המבקשת לעניין מצבה הכלכלי וחזקה כי הצדדים ישכילו להגיע להסכמות באשר לאופן בו ישולמו ההוצאות ולמספר התשלומים בו ייעשה כן. כל עוד לא יוסכם אחרת אני קובע כי המבקשת תוכל לשלם את ההוצאות בשלושה תשלומים חודשיים שווים ורצופים - הראשון בתוך 30 ימים מהמצאת החלטה זו לידיה, ומדי חודש לאחר מכן.

14.  בין הצדדים טענות הנוגעות להיבטים הכספיים של המחלוקת ביניהם. ככל שלא יעלה בידי הצדדים להגיע להסכמות הרי שמסתבר כי גם היבטים אלו יתבררו במסגרת הליכים לפני בית המשפט - וככל שכך יקרה הרי שגם שאלת הוצאות הליך הפינוי יכול ויעמדו לנגד עיני בית המשפט בבוא העת.

ניתנה היום, ט"ז אייר תשפ"ג, 07 מאי 2023, בהעדר הצדדים.