|
מונחת לפני בקשה לבטל את כתב
האישום נגד הנאשם 1 על בסיס אי עמידה בתנאי ס' 57א (א) לחוק סדר הדין הפלילי
התשמ"ב 1982, (להלן "החסד"פ") הדורש אישור היועץ המשפטי
לממשלה להגשת כתב אישום נגד נאשם פלוני תוך חריגה מפרקי הזמן המוקצים בנהלים
השונים, וכן בקשה לבטל את כתב האישום על בסיס הגנה מן הצדק, לפי סעיפים 149(3) ו-
149 (10) לחסד"פ נוכח "פגם בכתב האישום" ו"סתירה
מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית", בהתאמה.
בקשות אלה הוגשו מטעמו של נאשם 1 בלבד (להלן"המבקש"),
הדיון בעניינו של נאשם 2 קבוע ליום 9.7.23
כללי:
כנגד הנאשמים הוגש, ביום 26.11.20, כתב אישום בעבירה של תקיפה
וחבלה ממשית על ידי שניים או יותר לפי סעיף 382(א) לחוק העונשין התשל"ז -
1977, עבירה שאירעה ביום 25.1.17.
יצויין כבר עתה כי טענת המבקש כאילו הוגש נגדו כתב אישום בעבירה
מסוג עוון, אינה תואמת את הוראת סעיף 382(א) לחוק העונשין התשל"ז-1977
- העבירה בגינה הועמד לדין:
380. "התוקף חברו וגורם לו בכך חבלה של ממש, דינו - מאסר
שלוש שנים"
382. (א) "נעברה עבירה לפי סעיפים 379 או 380
כשהיו נוכחים שניים או יותר שחברו יחד לביצוע המעשה בידי אחד או אחדים מהם, דינו
של כל אחד מהם - כפל העונש הקבוע לעבירה".
דהיינו, כנגד המבקש וחברו הוגש כתב אישום בעבירת פשע שהעונש עליה
הוא שש שנות מאסר.
השתלשלות העניינים:
הדיונים הראשונים שנקבעו נדחו לבקשת הנאשמים, ובדיון ביום
11.12.22 הגיש המבקש בקשה לגילוי חומרי חקירה לפי סעיף 74 לחסד"פ שהדיון בה
נקבע ליום 19.2.23.
המבקש לא הסתיר כוונתו (וזמן קצר אח"כ מימש אותה) להגיש גם
בקשה לביטול כתב אישום כאמור לעיל.
בבקשה זו נדרשה המאשימה - בין היתר - להעביר לנאשם 1 עד יום
19.1.23 את המסמכים להלן:
* כל היתרי הארכות החקירה שניתנו על ידי מי מגורמי אח"מ.
* כל המסמכים בהם נרשמו הנימוקים להארכות.
* כך גם לגבי משך ההארכה ומועדים לסיום החקירה.
* תיעודים של תובע פלוני כי הוא עומד לחרוג מהתקופה הקצובה
בנהלים, והטעמים לכך.
* דיווחים שניתנו לראש יחידת התביעה על החריגה הצפויה וטעמיהם,
לרבות בקשות התובע להארכות.
* מסמכים/אישורים של הארכת חקירה/הארכת תקופות חקירה מאת המשנה
לפרקליט המדינה.
בתגובה מיום 24.1.23 מסרה המאשימה כדלהלן:
·
אין בידה חומרי חקירה נוספים
המופיעים בבקשה, לרבות אישורים וכד'.
·
התיק היה מצוי בחקירה (לרבות
השלמות חקירה) כשנה וחצי.
·
זמן שהיית התיק בפרקליטות
ובתביעה, בקיזוז זמן השלמות החקירה - כשנה ושמונה חודשים.
·
המאשימה אישרה, למעשה, כי כתב
האישום הוגש תוך חריגה מפרקי הזמן המדוברים בהנחיות ונהלי היועמ"ש ולפיכך
ביקשה את דחיית הדיון לצורך פנייה ליועמ"ש להשגת "אישור
בדיעבד" להגשתו באותה חריגה (להלן "אישור בדיעבד").
בקשת המאשימה לדחייה סורבה בהחלטה מיום 16.2.23 בה נאמר, בין
היתר, כי ככל שלא יהיה בידי המאשימה "אישור בדיעבד" במועד הקבוע לדיון
(19.2.23) ישקול בית המשפט את ביטול כתב האישום ואף ישקול הטלת הוצאות על
המאשימה, לאחר דיון בנושא.
בדיון שהתקיים (במועדו) הודיעה ב"כ המאשימה כי בידה אישור
בדיעבד.
במהלך הדיון, ובהמשך לבקשה שהגיש 3 ימים קודם לכן, שב המבקש ושטח
בהרחבה טיעוניו ובהם - בין היתר - גם את בקשתו לקבל "את כל החומר
והנימוקים שהועברו ליועמ"שית לצורך קבלת אישור בדיעבד להגשת כתב האישום
לאחר שחלפו 15 חודשים ממועד הגשת כתב האישום".
בשלב זה הודיעה ב"כ המאשימה כי היא אינה ערוכה לדיון
היות שהתיק הגיע לידיה רק בבוקר הדיון, כי ככל הנראה שהה עד אותו זמן (בלחץ
מועדי בית המשפט) בידי הפרקליטות.
בהחלטה שניתנה בסיום הדיון נאמר כי "לאור תגובת המאשימה,
מבלי שיהיה בכך כדי להטיל דופי כלשהו בתובעת עצמה, ובהתחשב בסחבת העצומה
המאפיינת תיק זה, אני מטיל על המאשימה תשלום הוצאות בסך 5,000 ₪ לנאשם.
המאשימה תעביר לבית המשפט את הבקשה שהעבירה ליועצת המשפטית לממשלה
בעקבותיה התקבל לפני מספר ימים אותו אישור בדיעבד.
לאחר מכן, תגיב המאשימה בכתב לטענות הסניגור, ולא תסתפק באלה
שעלו במהלך הדיון היום, אלא באלה המפורטות בבקשותיו שהעביר פעם אחר פעם לידיה,
וזאת עד ליום 7.5.23 עם עותק לבית המשפט".
ביום 28.2.23 שלחה המאשימה תגובה מפורטת לבקשות הסנגור, ואף בקשה
לעיון חוזר בהחלטות בית המשפט, מתגובתה עלה כי:
·
הבקשה לאישור היועמ"ש
בדיעבד אינה חומר חקירה ולכן אין להעבירה - אף לא לבית המשפט. המאשימה תמכה
עמדתה בפסיקה.
·
המאשימה שבה וציינה כי אין
בידה חומרי חקירה נוספים, ומידע על תנועות התיק עבר לסנגור.
·
המאשימה ביקשה כי בית המשפט
יעיין מחדש בהחלטתו להטיל עליה הוצאות, הן משום נוסח ההחלטה מיום 16.2.23 המתנה
הטלת הוצאות בהיעדר אישור בדיעבד, והן משום שההוצאות הוטלו ללא שהתבקשו על ידי
הסניגור, וללא דיון כנדרש בס' 21 לתקנות סדר הדין הפלילי.
המבקש ביקש לדחות את פניית המאשימה, בעיקר נוכח היותה
"ערר" בכסות של "בקשה לעיון חוזר".
ביום 23.4.23 הורה בית המשפט למאשימה להגיש לו את רשימת לוחות
הזמנים של הטיפול בתיק.
רשימה כזו הוגשה, ובמסגרתה שבה המאשימה והודיעה לבית המשפט כי אין
בידה אישורים כלשהם, לרבות לעניין הארכות מועדים, למעט אותו "אישור
בדיעבד" שמסרה.
מטבלת לוחות הזמנים שהוגשה עולים הנתונים הבאים:
משך הזמן בו היה התיק בחקירה ובהשלמות חקירה נאמד בכ- 17 חודשים.
משך הזמן בו שהה התיק ביחידות התביעה השונות עד הגשת כתב אישום
נאמד בכ- 29 חודשים.
סה"כ עברו כ- 46 חודשים = 3 שנים ועשרה חודשים, מיום פתיחת
החקירה עד יום הגשת כתב האישום.
דיון והכרעה:
על הסוגיה בתיק חלים ההנחיות והנהלים להלן:
·
נוהל אח"מ
300.05.166 (הגבלת משך החקירה נגד חשוד) מיום 1.7.20
על פי סעיף 2.ב.(3) לנוהל "בעבירה מסוג פשע שדינה מאסר
עד שבע שנים - יש לסיים את החקירה בעניין החשוד בהקדם ולא יאוחר מתום שלוש שנים
מיום חקירתו הראשונה באזהרה"
בסעיף 3 "תקופות אשר לא יובאו במניין ימי החקירה"
לנוהל נאמר:
2 )"פרק הזמן שממועד הוראה להשלמת חקירה ועד להעברת חומר
החקירה בחזרה לתובע
לאחר השלמת חקירה, ובלבד שלא יעלה על 6 חודשים".
עולה מהאמור כי משך החקירה לא חרג מנהלי אח"מ, ולכן לא
נדרשו הארכות זמן כלשהן, ויש לדחות טענות המבקש בגינן.
·
הנחיות היועץ המשפטי
לממשלה 4.1202 (להלן - "הנחיות היועמ"ש")
מההנחיה בדבר משך טיפול התביעה עד להגשת כתב אישום (מרץ 2020))
ניתן ללמוד:
מטרתה של הנחיה זו היא להציב בפני התביעה הכללית מגבלות זמן
ברורות עד להחלטה בדבר הגשת כתב- אישום או סגירת התיק, תוך קביעת מנגנוני פיקוח
ובקרה על קצב הטיפול של התביעה בתיקים המגיעים לטיפולה. מעבר לקביעת פרקי הזמן
המרביים לטיפול התביעה בתיקי חקירה המגיעים לפתחה, העיקרון המנחה בהנחיה זו הוא
החובה לעשות כל מאמץ להשלים את הטיפול בתיק, מבחינתה של התביעה, עד לקבלת החלטה
סופית בתיק בפרק הזמן הקצר ביותר האפשרי.
... 4. משך הזמן ממסירת
תיק החקירה ועד לקבלת החלטת התובע:
א. פרקי זמן הקצובים לטיפול התביעה בתיקים -
1 ) התובע האחראי על החלטה בתיק חקירה יפעל לגיבוש ההחלטה
בדבר החשד נגד חשוד
מסוים ופתיחה בהליכים פליליים בהקדם האפשרי, במסגרת פרקי הזמן
המרביים הקבועים
בהנחיה זו, ובשים לב לסולם העדיפויות שנקבע כאמור בפרק 2 לעיל.
בקביעת פרקי הזמן המרביים להחלטת תובע הקבועים בהנחיה זו ישנה
רלוונטיות לחומרת
העבירה וכן לסוג העבירה אשר נוכח מורכבותן מצדיקות קביעת פרק זמן
ארוך יותר לשם
גיבוש ההחלטה בדבר הטיפול בתביעה, דוגמת עבירות כלכליות מורכבות
ועבירות שחיתות,
המנויות בתוספת ראשונה א' ובתוספת ראשונה ג' לחוק סדר הדין
הפלילי.
2 ) ככלל, התביעה תגבש את החלטתה הסופית
בעניין תיק חקירה מסוים לא יאוחר מפרקי
זמן אלה:
א) בעבירות מסוג חטא יש לפעול לסיום הטיפול בתיק בתוך 6 חודשים.
ב) בעבירות מסוג עוון ובעבירות מסוג פשע שדינן עד עשר שנות מאסר יש
לפעול לסיום
הטיפול בתיק בתוך 18 חודשים.
עוד נאמר בהנחיות היועמ"ש כי:
במקרה שבו עומד להסתיים זמן הטיפול הקצוב לטיפול בתיק כאשר בפרק
זמן זה לא ייכללו
פרקי זמן שבהם התקיימה עילה המפסיקה את מניין פרקי הזמן הקצובים
לטיפול בתיק,
כמפורט בפרק 4(ג) לעיל, ולא עלה בידי התובע להשלים את הטיפול
בתיק במאמץ סביר בתוך
התקופה הקצובה לטיפול בתיק, על התובע לתעד את דבר החריגה מהתקופה
הקצובה, תוך פירוט
הטעמים לחריגה, ולהעביר דיווח על אודות החריגה זמן מספיק לפני
פרק הזמן הקצוב לפרקליט
המחוז או לראש יחידת התביעות או מי שהסמיכו לכך. במקרה כזה,
יוארך פרק הזמן הקצוב
לטיפול בתיק בתקופה של עד 6 חודשים נוספים. באחריות התובע שהעביר
את הדיווח לפרקליט
המחוז או ראש יחידת התביעות לנהל בקרה ומעקב אחר המשך הטיפול
בתיק ואחר האפשרות
לחריגה נוספת מלוחות הזמנים לטיפול בתיק.
יודגש, כי במקרה שבו לא עמד התובע בחובת הדיווח לפרקליט המחוז או
לראש יחידת התביעות,
או מי שהסמיכו לכך, לפני תום התקופה הקצובה לטיפול בתיק, יידרש
התובע לאישורו בדיעבד
של פרקליט המחוז או ראש יחידת התביעות, או מי שהסמיכו לכך, לשם
הארכת זמן הטיפול
בתיק, וזאת בהתאם להסדר הקבוע להלן בפרק 4(ד()2 )להנחיה זו.
אם נדרש נוסף על האישור בדיעבד של תקופת ההארכה הראשונה, שמקורה
בדיווח לפרקליט
המחוז או ראש יחידת התביעות, גם אישור פרקליט המחוז או ראש יחידת
התביעות לתקופת
ההארכה השנייה לפי פרק ד(2 )להלן, רשאי פרקליט המחוז או ראש
יחידת התביעות לאשר את
שתי התקופות, ככל שסבר שיש הצדקה לכך למרות שלא נתבקש אישורו
מראש כנדרש.
(2) הארכה נוספת של פרקי הזמן הקצובים
לטיפול התביעה בתיקים - אישור מראש של פרקליט
המחוז או ראש יחידת התביעות, או מי שהסמיכו לכך -
פרקליט המחוז או ראש יחידת התביעות, או מי שהם הסמיכו לכך, רשאי
להאריך את התקופה
הקצובה לטיפול בתיק החקירה שביחידתו ב-6 חודשים נוספים לכל
היותר, מעבר לתקופת
ההארכה המנויה בסעיף 4(ד()1 )לעיל, וזאת אם מצא כי קיימים טעמים
מיוחדים המצדיקים
הארכה כאמור. לדוגמה, בשל סוג העבירה הנחקרת ונסיבות ביצועה,
מורכבות התיק או היקף
חומר החקירה שנאסף בו.
אישור פרקליט המחוז או ראש יחידת התביעות יתועד בתרשומת בתיק,
ויינתן על בסיס בקשה
בכתב של התובע המטפל (או הגורם הממונה עליו), אשר תועבר זמן
מספיק לפני תום התקופה
שמעבר לה נדרש אישורו של פרקליט המחוז או ראש יחידת התביעות. באחריות
התובע שהעביר
את הבקשה לפרקליט המחוז או ראש יחידת התביעות לנהל בקרה ומעקב
אחר המשך הטיפול
בתיק ואחר האפשרות לחריגה נוספת מלוחות הזמנים לטיפול בתיק.
יודגש, כי במקרה שבו לא ניתן אישורו של פרקליט המחוז או של ראש
יחידת התביעות ...
יידרש אישורו בדיעבד של המשנה לפרקליט המדינה לשם הארכת זמן
הטיפול בתיק, וזאת בהתאם להסדר הקבוע להלן בפרק 4(ד(3) להנחיה זו.
ה. אישור בדיעבד להגשת כתב-אישום -
יובהר כי לעתים עשוי להיות מוגש כתב-אישום, ובדיעבד יתברר, לאחר
הגשת כתב-האישום, כי
בשל טעות הוגש תוך חריגה מנהלי רשויות החקירה או תוך חריגה מן
האמור בהנחיה זו. במקרים
אלה, ניתן יהיה לשקול לפנות בבקשה מתאימה ליועץ המשפטי לממשלה
למתן אישור בדיעבד
להגשת כתב-האישום תוך חריגה מההנחיה או הנהלים.
אישורים ודיווחים:
לטענת המבקש, הנחיית המשנה לפרקליט המדינה מחייבת גם פיקוח ובקרה
על השלמות חקירה, וכפי שהוסבר לעיל, אותם פיקוח ובקרה צריכים להיות מלווים
במעקב, על מנת להלום את רציונל ההנחיה.
לטעמי, וכך גם הפסיקה שעסקה בנושא, הנחיות המשנה מחייבות את כל
רשויות התביעה, ובכלל זה גם במקרים כמו במקרה דנן בו שתי רשויות חקירה, התביעה
המשטרתית ופרקליטות המחוז, מעורבות ב"גלגולו של תיק", ושתיהן מעבירות
בקשות להשלמת חקירה מהיחידה החוקרת.
·
הנחיית המשנה לפרקליט המדינה
(עניינים פליליים) - "מעקב אחר תיקים המצויים בהשלמות חקירה",
(להלן - "הנחיות המשנה"
"...מטרת ההנחיה -
קרה שתיקים שנשלחו למשטרת ישראל להשלמות חקירה "נשכחו"
על מדף החקירות לאורך חודשים ארוכים, ובהיעדר בקרה ופיקוח מצד הפרקליטות, נגרמו
עיכובים משמעותיים בטיפול בתיקים אלו.
כמו כן, לעיתים מועברים תיקים להשלמות חקירה גם כאשר כלל לא ברור
שיש צורך בכך [כך, כאשר ברור שגם השלמת חקירה לא תשנה את מצב הראיות בתיק, בין
אם דינו לגניזה ובין אם דינו להגשת כתב אישום, אף ללא ההשלמה, שמתברר שאין בה
צורך]. מובן שגם מצב זה גורם לעיכובים מיותרים לחלוטין עד שמתקבלת ההחלטה בתיק.
מטרתו של מסמך זה הנו להוות נוהל עבודה מחייב, סדור ומובנה,
לעניין הליך הוצאת תיק להשלמת חקירה, כמו גם לצורך מעקב ובקרה של הפרקליטות אחר
תיקים המצויים בהשלמות חקירה.
החלטה בדבר שליחת תיק לביצוע השלמות חקירה מחייבת מעבר מעמיק של
הפרקליט על תיק החקירה, בחינת ושקילת הראיות הקיימות בתיק, בחינת טיב ההשלמות
הנדרשות, וכן שקילת חיוניות השלמות החקירה הנדרשות, לצורך קבלת החלטה בתיק.
בחינה זו נדרשת הן כדי לוודא שהשלמת החקירה אכן נדרשת [ראה ס' 2לעיל], והן כדי
לנסות ולגרום לכך שכל השלמות החקירה הנדרשות יועברו אל היחידה החוקרת בפעם אחת,
זאת כדי למנוע מצב שבו לאחר השלמת חקירה אחת, יסתבר כי קיים צורך בהשלמת חקירה
נוספות.
...
9. בחלוף 4 חודשים ממועד משלוח התיק, וככל שהתיק לא חזר מהמשטרה
עם השלמות החקירה, ישלח הפרקליט מכתב נוסף לקצין האח"מ של היחידה/תחנה, ובו
בקשה לזרז את הטיפול, כמו גם בקשה לקבלת עדכון על אודות סטטוס הטיפול.
10. בתוך שבוע ימים משליחת המכתב, יוודא הפרקליט כי המכתב הגיע
אל הנמען וכי זה האחרון פועל לקדם ביצוע השלמת החקירה. הפרקליט יערוך על כך
תרשומת בתיק התנו"פה.
11. בחלוף 8 חודשים ממועד משלוח התיק, וככל שהתיק לא חזר מיחידת
החקירה עם השלמות החקירה, יעביר הפרקליט דיווח על כך אל פרקליט/ת המחוז. זה
האחרון [או מי מטעמו] יפנה בכתב אל קצין האח"מ המחוזי, וידרוש לזרז הטיפול,
כמו גם לקבל עדכון על אודות סטטוס הטיפול
...
13. בחלוף שנה ממועד משלוח התיק, וככל שהתיק לא חזר
מהמשטרה עם השלמות חקירה יעביר פרקליט/ת המחוז דיווח בעניין אל
המשנה לפרקליט המדינה (עניינים פליליים) אשר יפנה בכתב אל רח"ט חקירות /ר'
אח"מ, ויבקש את מעורבותם בקידום הטיפול בתיק המדובר.
...
15. על אף כל האמור לעיל, ייתכנו מצבים בהם יסתבר לפרקליט או
לממונה/מנהל/ ראש צוות כי השלמת החקירה מתעכבת מסיבות אובייקטיביות שאינן תלויות
ביחידה החוקרת לדוגמה....הימצאותו של החשוד, המתלונן, נפגע העבירה או עד
מרכזי מחוץ לישראל, או כל סיבה אחרת המנויה בסעיף 3 לנוהל משטרת ישראל
03.300.166 "הגבלת משך החקירה נגד חשוד.
...
ככל שיסתבר כי מתקיימת נסיבה כאמור המעכבת את השלמת החקירה, אין
הכרח להוציא ליחידה החוקרת מכתבי תזכורת על פי הקבוע בנוהל זה. עם זאת, באחריות
הפרקליט, בפיקוח הממונה /מנהל /ראש צוות, להמשיך פיקוח על התקדמות החקירה באופן
אחר המתאים לנסיבות העניין (למשל בירור עתי האם הנסיבה המונעת את התקדמות החקירה
ממשיכה להתקיים) ".
וכפי שנאמר בתפ"ח 22983-04-22 (מדינת ישראל נ'
פלוני) פורסם בנבו:
"נמצאנו למדים, כי פרקליטות המדינה עצמה ערה לכשלים,
העלולים להיווצר פועל יוצא של משלוח התיק להשלמת חקירה, לאחר שהחל הטיפול בו.
ניתן להיווכח, כי ההנחיה דלעיל דורשת ב"רחל בתך הקטנה" מן הפרקליט
המטפל בתיק לבצע בירור מעמיק על אודות החומר הראייתי שבתיק, על מנת למנוע מצב
שלאחר השלמת חקירה אחת, יהיה צורך בהשלמות חקירה נוספות, כאלו שיגרמו לעצירת
זמני הטיפול החקירתי בתיק על מנת למנוע עיכובים מיותרים".
וכן:
"מטרת סעיף 57א
לחוק ברורה וזו מובעת באורח מפורש בהוראותיו ובדברי ההסבר המלווים אותו: קיצור
עינוי הדין שהוא מנת חלקם של חשודים, אשר עניינם מטופל בעצלתיים במשרדי החקירות
והתביעה הכללית. אימוץ פרשנות לנהלים, המהווים עמוד השדרה של החוק, המרוקנת את
חובת ההזדרזות בטיפול החקירתי והמשפטי מהווה זלזול בחוק ובמחוקק והפיכת סעיף
57א לאות מתה. אכן, הטכניקה החקיקתית שננקטה כאן היא טכניקה המאפשרת
ל"חתול לשמור על השמנת" אך על שומרי הסף - ובמקרה זה בתי המשפט -
לעמוד על המשמר ולהוציא מן הכוח אל הפועל את לשון החוק ואת תכליתו".
דא עקא, שלבית המשפט - ואף למבקש - לא נמסרו שום פרטים על נסיבות
שליחת התיק להשלמות חקירה, נסיבות העברת התיק בין התביעה המשטרתית לפרקליטות
וחזרה, דיווחים כל שהם כמתחייב מהנחיות המשנה, בין לראש יחידת התביעות או לפרקליט
המחוז, שלא לומר לפרקליט המדינה, ולפיכך - גם אישורים כלשהם שניתנו, אם ניתנו,
בין לשליחת התיק להשלמות חקירה, בין להארכת מועד, אחת או יותר, להגשת כתב אישום.
דברים אלה מקבלים משנה תוקף במיוחד לאור הרציונל העומד בבסיס
ההנחיה, שהוא ביסודו מניעת עינוי דין מהנאשם והגברת אמון הציבור בתביעה הכללית
ובמערכת אכיפת החוק. ביסודו של דבר עומדת התפיסה כי להליכים פליליים מהירים
חשיבות רבה כגורם מחנך ומרתיע.
מכל האמור לעיל עולה כי לא אובחנה חריגה מנהלי אח"מ, ולעומת
זאת, לאחר "ניכוי" זמני החקירה והשלמות החקירה, כתב האישום הוגש
באיחור של 11 חודשים יחסית למותווה בהנחיות היועמ"ש.
עם זאת, מדובר במונחים כמעט "טכניים", ללא חישובים
חשבונאיים, בפועל, כתב האישום הוגש שלוש שנים ועשרה חודשים לאחר ביצוע העבירה,
בין משום התארכות החקירה, העברת התיק בין התביעה לפרקליטות וחזרה, פעולות שאחת
מהן לבדה לקחה כמעט שנה וחצי, ובין משום שגם לאחר ש"נחת" התיק סופית
על שולחן התביעה לקח כשבעה חודשים עד שהוגש כתב האישום לבית המשפט.
דעתי כדעת המאשימה לעניין חלק מהעיכובים שחלו לאחר מכן, תוצרים
של בקשות דחיה של אחד הסנגורים ואי התייצבות המבקש ובא כוחו לאחד הדיונים (ומנגד
- שגיאות בפעולת המאשימה ביחס ללוחות הזמנים לתגובה שקבע ביהמ"ש, כמו גם
העברת התיק לתובעת בבוקר יום הדיון בתיק באופן שלא אפשר לה, מן הסתם, להגיב
לבקשות המבקש במועד הדיון, והצורך המשתמע בדחיה נוספת).
כך או אחרת, הצדדים כלל לא הגיעו עדיין לשלב תשובת הנאשמים -
ובמיוחד המבקש - לכתב האישום במהותו, להבדיל מהבקשות לבטלו כאמור ברישא ההחלטה.
המשמעות הכוללת הינה שככל שתידרש שמיעת עדים בתיק, שמיעתם תתרחש
לכל הפחות 7 שנים לאחר האירוע מכוחו הוגש כתב האישום.
מסקנותיי:
עיינתי בכתב האישום, אין להקל בו ראש כלל, מדובר בתקיפה בצוותא
חדא של הנאשמים את שני המתלוננים, על רקע שאינו מפורט בכתב האישום, תוך שימוש
במוטות קשיחים ותוך גרימת חבלות של ממש למתלוננים.
יחד עם זאת, חומרת העבירה אינה קיצונית, והגדרתה כפשע נובעת
מביצועה בשניים.
כאמור, ניתן "אישור בדיעבד" להגשת כתב האישום, שנתיים
ושלושה חודשים לאחר שהוגש. (גם הוא, וצודק בכך המבקש, ניתן רק לאחר שהוגשה
בקשה לביטול כתב האישום, שככל הנראה "הניעה" את גלגלי הטיפול בתיק
שקודם לכן שקטו על שמריהם).
לטעמי, אישור זה אינו מרפא את שלל הפגמים שליוו את התיק מאז
תחילתו ועד הגשת האישור.
עם זאת, אינני סבור כי מתפקידו של בית המשפט להעביר תחת שבט
ביקורתו את החלטת היועמ"ש ליתן אישור בדיעבד להגשת כתב אישום.
בחינה מדוקדקת של בקשת המבקש מעלה כי הלכה למעשה אין הוא עותר
לדחייה מנהלית של אישור היועמ"ש בדיעבד, מה גם שבקשתו המקורית לביטול כתב
האישום נמסרה עוד קודם ניתן אותו אישור ולאחריו, ועד כה, הסתפק המבקש בעתירה
לקבל פרפרזה מנימוקיי היועמ"ש בהחלטתה. דומה אפוא כי המבקש שם יהבו על
בקשתו לביטול כתב האישום מטעמי ההגנה מן הצדק.
להלן התייחסותי לבקשה לבטל את כת האישום מטעמי "הגנה מן
הצדק", לפי סעיף 149 (3) או (10) לחסד"פ התשמ"ב-1982:
דוקטרינת ההגנה מן הצדק מתייחסת למגוון רחב של פגמי צדק
וביניהם פגם בכתב האישום או שיהוי בלתי מוצדק בהגשתו.
בע"פ 2910/94
ארנסט יפת נגד מדינת ישראל, [פורסם בנבו] תק-על 96 (1) 199 נקבע המבחן
הבא:
"קבלתה של תורת ההשתק אל תוך המשפט הפלילי באמצעות
העיקרון הידוע של "הגנה מן הצדק"...נשענת על סמכותו הטבועה של בית
המשפט לבטל אישום העומד בסתירה לעקרונות של צדק והגינות משפטית. לבית המשפט
במדינת ישראל שיקול דעת לעכב הליכים כשאין באפשרותו להעניק לנאשם משפטו הוגן
ו/או משיש בניהול המשפט משום פגיעה בחוש הצדק וההגינות, כפי שבית המשפט רואה
אותו. המבחן הקובע כפי שאני רואה לאמצו, הוא מבחן ה"התנהגות הבלתי נסבלת של
הרשות", היינו, התנהגות שערורייתית, שיש בה משום רדיפה, דיכוי והתעמרות
הנאשם...המדובר במקרים בהם המצפון מזדעזע ותחושת הצדק האוניברסלית נכנעת, דבר
שבית המשפט עומד פעור פה מולו ואין הדעת יכולה לסובלו. ברי כי טענה כזו תעלה
במקרים נדירים ביותר, ואין להעלותה כדבר שבשגרה ובענייני דיומא סתם. חשיבותה של
טענת ההשתק הפלילי למקרים בהם התנהגות הרשות הייתה כה מקוממת עד כי אי אפשר
להרשיע אדם, כשמי שמעמידו לדין הוא שהביאו לכלל מעשה".
בהמשך נקבע בבג"צ 1563/96
עו"ד מרדכי כץ נגד היועץ המשפטי לממשלה, [פורסם בנבו] תק-על 97 (2)
700,:
"לנוכח דברים ברורים אלה, שוב אין מקום לוויכוח בדבר עצם
קליטתה של הדוקטרינה של "הגנה מן הצדק" במשפט הפלילי הישראלי, מכוחה
של ההלכה הפסוקה ושוב אין מחלוקת, כי בנסיבות חריגות, בהן מגעה התנהגות הרשות
כדי "התנהגות בלתי נסבלת" במשמעות האמורה, רשאי בית המשפט, מכוח
סמכותו הטבועה, לבטל את כתב האישום".
לאחר מכן הוצג מבחן גמיש ורחב יותר בע"פ
4855/02 מדינת ישראל נגד בורוביץ, פ"ד נט (6) 776:
שם נבחנת קיומה של "הפגיעה הממשית בתחושת הצדק
וההגינות", תוך ביקורת מעשי המאשימה, אך תוך איזון בין מגוון ערכים
אחרים. נפסק, כי המבחן הוא תלת-שלבי: תחילה בוחנים את הפגמים שנפלו בהליך
ואת עוצמתם, אחר, את השאלה האם על בסיס פגמים אלה יש בהמשך ההליך הפלילי משום
פגיעה בתחושת הצדק וההגינות ובשלב השלישי נערך איזון בין השיקולים העומדים ביסוד
ההליך הפלילי לבין הפגמים שנפלו בהליך, נוכח מגוון רחב של שיקולים, ומתקבלת
החלטה. במסגרת הגנה זו, מבחינים במספר תתי עילות הבאות תחת כנפיה,
כגון: השתק פלילי, הפרת הבטחה שלטונית, שיהוי ועינוי דין בלתי סבירים, אכיפה
בררנית ופגמי צדק רבים נוספים.
בע"פ 6922/08 פלוני נ' מדינת ישראל (פורסם
בנבו, 01.02.2010) נאמר:
"מאז נקלטה הדוקטרינה של הגנה מן הצדק אל המשפט הישראלי
נעשו ניסיונות לטעון לתחולתה על פגמים שונים בפעולתן של רשויות התביעה...
בין העמדות הגורסות כי יש להרחיב את תחולת הדוקטרינה ולהגמשה היו
שגרסו כי על המקרים בהם יש להכיר בתחולתה נמנה גם המקרה של שיהוי בלתי סביר
בהגשת כתב האישום, כמצדיק את ביטול כתב האישום (ז' סגל וא' זמיר
"הגנות מן הצדק כיסוד לביטול אישום -
על קו התפר בין המשפט הפלילי למשפט הציבורי" הפרקליט מז (תשס"ד) 42,
72)...
|
