החלטה

לאחר עיון בבקשת הנאשמת ותגובת המאשימה. כמו גם, בתגובת הנאשמת לתגובת המאשימה והסכמת הצדדים כי ההחלטה תינתן על בסיס הכתובים, מצאתי לדחות את בקשת ב"כ הנאשמת לשלוח את הנאשמת לתסקיר שירות המבחן.

אקדים פסיקה לקביעה ואפנה לאשר נקבע בע"פ 5139/19 לביא נ' מדינת ישראל (17.3.2020):

"...כידוע אין חובת תסקיר בהטלת עונש מאסר לנאשם, אשר מלאו לו 21 שנים (וראו: אכרזת דרכי ענישה (תסקיר של קצין מבחן), התשכ"ד-1964; ע"פ 2056/15 רוז'קוב נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (28.11.2016); ע"פ 1019/13 פאיס נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (6.7.2015); ע"פ 4512/09 ד"ר סבטלנה רוסו-לופו נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (31.8.2010)). והלכה היא מקדמת דנא כי הזמנת תסקיר לנאשמים מעל גיל 21 מסורה לשיקול דעת בית המשפט (ע"פ 5626/14 לנקין נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (2.8.2015); רע"פ 8884/13 פלוני נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (11.6.2014))" (שם, פסקה 24)..."

הנאשמת אומנם הורשעה בסופו של הליך בגין סעיף עבירה אחר, אך כפי העולה מנימוקי הכרעת הדין אין בכך כדי להעיד על התנהלות וכפירת הנאשמת אשר "בחרה" שלא לקבל אחריות על מעשיה ועל כן, אין זה תפקידו של שירות המבחן להציג בפני בית המשפט נתונים שיש בידי הנאשמת וב"כ להציגם באופן ישיר במהלך הדיון לטיעונים לעונש. הגם אם, המדובר בבקשתה לסיום ההליך ללא הרשעה.

כלל ידוע הוא כי תפקידו של שירות המבחן לבחון בין היתר אפשרות לסיים תיק בטיפול ושיקום זאת לאור עמדת/התנהלות הנאשמת בכלל ובפרט לאורך "חייו" של התיק הפלילי, אך משעה שלא נטען כי הנאשמת מצויה או עתידה להיות מצויה באפיק שיקומי כזה או אחר, או כי קיימת אינדיקציה כל שהיא, לשינוי עמוק בדרכי התנהגותה וחשיבתה כל זאת בשים לב להכחשתה והתנהלותה, מצאתי לדחות את בקשתה.