בית המשפט המחוזי בבאר שבע

תפ"ח 30058-07-23 מדינת ישראל נ' זקרי(עציר) ואח'

לפני

כבוד השופטת, סגנית הנשיאה יעל רז-לוי - אב"ד

כבוד השופט אהרון משניות

כבוד השופטת רחל תורן

המאשימה                              מדינת ישראל

 באמצעות ב"כ עוה"ד ליאת לוי סיגל

נגד

הנאשמים                               1. נתנאל זקרי (עציר) - בויעוד חזותי

                                                 באמצעות ב"כ עוה"ד הרצל סמילה

2. יהב ניסים דדון (עציר) - בויעוד חזותי

                                                 באמצעות ב"כ עוה"ד יוסי זילברברג

3. עילאי רוזט (עציר) - בויעוד חזותי

באמצעות ב"כ עוה"ד אורי דייגי

החלטה בבקשת הנאשם 3 להפרדת המשפט

השופטת ר' תורן:

1.   ביום 13/7/23 הוגש נגד הנאשמים כתב אישום המייחס להם את העבירות הבאות: רצח בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 301א (א)(1) וסעיף 29(ב) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן: חוק העונשין), השמדת ראיה לפי סעיף 242 ו-29(ב) לחוק העונשין, שיבוש מהלכי משפט לפי סעיף 244 ו-29 (ב) לחוק העונשין, הצתה, לפי סעיף 448 ו-29(ב) לחוק העונשין, והדחה בחקירה, לפי סעיף 245(ב) ו-29(ב) לחוק העונשין.

2.   על פי הנטען בכתב האישום, הנאשמים רצחו בצוותא חדא את מר אושר גזי ז"ל, עת ישב במונית, לאחר שדקרו אותו בכל חלקי גופו. בהמשך איימו על נהג המונית לבל יספר את שראה, שטפו את הסכינים באמצעותם ביצעו את הרצח, זרקו את בגדיו של הנאשם 3 ולאחר מכן הציתו את הרכב ששימש אותם.

3.   בדיון שנערך ביום 03.12.2023, ביקש ב"כ הנאשם 3 מבית המשפט להפריד את משפטו של הנאשם 3 ממשפטם של הנאשמים 1 ו-2 בהתאם לסמכותנו על פי סעיף 88 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982. לטענתו, ניהול משפטו יחד עם משפטם של הנאשמים 1 ו-2 יגרום לו לעיוות דין משהפליל אותם בחקירתו במשטרה וקיים ניגוד עניינים קשה ביותר ביניהם, שכן הנאשם 3 שיתף פעולה בחקירה, הפליל את הנאשמים 1 ו - 2 , התעמת איתם במהלך החקירות, והוא אף אוים על ידם במהלך ימי המעצר. באשר לרצינות האיומים כלפי הנאשם 3 הפנה ב"כ הנאשם למזכר לפיו הנאשם 3 התלונן במתקן המעצר כי אוים, ומטעם זה הופרד וכעת הוא נמצא במתקן מעצר אחר.

4.   בתגובה בכתב שהגיש לבית המשפט הוסיף ב"כ הנאשם 3 ופירט כי העוינות בין הצדדים יכולה להילמד עוד מהעימותים שנערכו בין הצדדים בשלב החקירה ואותם הוא מבקש להגיש כבר כעת, בשלב מוקדם זה, לפני תחילתו של המשפט, לצורך הכרעה בבקשתו להפרדת המשפט. לטעמו, ניהול משפטו יחד עם הנאשמים 1 ו - 2 ייאלץ אותו לשבת בסמיכות אליהם במהלך כל המשפט ויקשה לנהל את משפטם במאוחד.

עוד הוסיף כי בשל טענתו שמעשי הנאשם 3 בוצעו תחת לחץ ואיומים שהפעילו עליו הנאשמים האחרים וכשהוא נתון למרותם, תיפגע אפשרותו לחקור אותם חקירה נגדית. צוין כי הסנגור מתעתד אף לבקש להביא ראיות על אופיים הרע של הנאשמים 1 ו- 2, דבר שצפוי להיתקל בהתנגדות מטעם הסנגורים שלהם. עוד ציין, כי דווקא התנגדות הסנגורים האחרים לבקשתו להפרדת המשפטים מלמדת על רצונם לנצל את ההליך על מנת להשפיע על הנאשם 3.

מבחינת היעילות הדיונית, ציין הסנגור, כי רוב העדים הם שוטרים ולכן זימונם פעם נוספת לא יכביד באופן ממשי. בנוסף הטעים כי הפרדת הדיון לא תגרום להצגת תמונה חלקית, להפך, הגעת הנאשם 3 כעד תביעה תאפשר הצגת התמונה המלאה ביתר שאת.

5.   ביום 18.12.2023 הגישה המאשימה את תגובתה בה התנגדה לבקשתו של הנאשם 3. לעמדתה, עוד בעת ניסוח כתב האישום ראתה המאשימה את החשיבות בדבר שמיעת הגרסאות של כלל הנאשמים בפני אותו מותב, שכן הפרדת משפטו של הנאשם 3 מיתר הנאשמים עלולה להוביל למצב בו תוצג בפני בית המשפט תמונה חלקית ולא מלאה של האירועים, והצגת התשתית העובדתית תימצא חסרה. נוסף על כך, שמיעת המשפט בפני שני מותבים שונים עלולה להביא לכך שתתקבלנה שתי הכרעות שיפוטיות סותרות, והדבר אינו עולה בקנה אחד עם המגמה של המשפט לחתור לחקר האמת כשמדובר בפרשה אחת כמו בענייננו. לטענתה, דווקא טענותיו של הנאשם 3, הן אלה שמחייבות את בירור האשמה ושמיעת הראיות כמקשה אחת.

באשר לאיומים הנטענים כנגד הנאשם 3, הפרדת המשפט לא תשנה מצב זה ולא תשנה את הסיבות שבגינן הוא מאוים.

אשר לטענת הסנגור כי כחלק מקו ההגנה שלו הוא מתכוון להשחיר את פני הנאשמים האחרים, הפנתה המאשימה לדבריו של הש' מצא בבג"ץ 5238/98 חדר נ' הרכב השופטים צמח, נאור, ארד בבית המשפט המחוזי בירושלים פ"ד נה(3) 721 (בפסקה 7 סיפא, בעמ' 729):

"ככלל, ובהיעדר בסיס ממשי לקיום חשש שבירור האישומים במאוחד עלול לפגוע בהגנת הנאשם, אין בית-המשפט שועה לטענה כי בעצם צירופם של אישומים המבוססים על עובדות דומות יש כדי 'להשחיר' את פני הנאשם ולפגוע בסיכוייו שגרסתו ביחס לאישום זה או אחר תזכה לאמונו של בית-המשפט ... וחזקה על השופטים - כיד מקצועיותם וניסיונם - שידעו להכריע בדבר עצם אשמתו של העותר ומהותה, בכל אחת מן הפרשיות, על יסוד התשתית הראייתית שתונח...".

עוד הוסיפה, כי לעתים קרובות מתנהלים הליכים נגד מספר נאשמים במאוחד. שיטה זו טומנת בחובה סיכון שדברי האחד יהיו בעלי השלכה על הגנתו של האחר, והפנתה בעניין זה לע"פ 9/87 דגני נ' מדינת ישראל פ"ד מא(1) 130. ברם, לעמדתה, בית המשפט יודע לאבחן ולקבוע ממצאים ביחס לכל אחד מהם בנפרד על סמך ראיות קבילות המובאות בפניו.

לאור האמור לעיל, סבורה המאשימה כי דחיית הבקשה תביא לתוצאה טובה יותר מבחינת האינטרס הציבורי, ואף תתיישב עם המטרה העיקרית של המשפט, שהיא החתירה לחקר האמת ולצדק מהותי, ותמנע אפשרות של הכרעות סותרות על ידי שני מותבים שונים ביחס לתשתית הראייתית הזהה או הדומה בשני התיקים, המהווים כאמור פרשה אחת; וזאת תוך חיסכון רב בזמן שיפוטי ובזמנם של העדים הרבים הרלוונטיים ותוך ניהול הליך יעיל יותר.

בנוסף, בהחלטתה להגיש כתב אישום אחד, המאשימה פעלה בהתאם לסמכותה על פי דין, ולא נפל פגם בשיקול דעתה.

6.   ב"כ המשיב 1 התנגד אף הוא לבקשת הנאשם 3, והצטרף לאמור בתגובת המאשימה מהנימוקים שפורטו בה. לטענתו, אין חולק כי השיקול המרכזי בהחלטה להורות על הפרדת המשפט הוא האם ייגרם עיוות דין לנאשמים. בעניינו, אם בית המשפט ייעתר לבקשת הנאשם 3, יהיה בכך משום עיוות דין לעניינם של הנאשמים 1 ו-2. עוד הטעים כי הנאשם 3 שהה עם הנאשמים אחרים במשך התקופה כולה ללא כל אינדיקציה שאוים, והגנתו של הנאשם 3 לא תקופח באם המשפט יישמע יחד, שכן דווקא שמיעת המשפט יחד תואמת את האינטרס הציבורי והאינטרס להגיע לחקר האמת.

7.   ב"כ הנאשם 2 התנגד אף הוא לבקשת הנאשם 3. לטענתו, בנסיבות העניין, כתב האישום הוגש כנגד כל הנאשמים יחדיו, כאשר עמדת המאשימה היא כי הם שותפים לדבר עבירה, וההלכה היא שכאשר מדובר באירוע אחד בית המשפט ישמע את כל עדי התביעה כמקשה אחת, על מנת שלא לשמוע פעמיים את עדי התביעה בשני מותבים שונים, וכך יימנע מצב בו תהיינה החלטות סותרות. באשר לטענת הנאשם 3 כי הוא חש מאוים על ידי הנאשמים 1 ו-2, הרי שלטענתו הנאשם 2 לא איים עליו כלל. הוא הושם בהפרדה רק משום שהעיד נגד שני הנאשמים 1 ו-2, ועל כן משמש כעד תביעה פוטנציאלי, והופרד כדבר שבשגרה. בכל מקרה, החשש מהאיום של הנאשם 3 המשמש בסיס לבקשתו לא יפוג גם אם המשפט יופרד.

דיון והכרעה

8.   סעיף 87 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 קובע: "מותר להאשים בכתב אישום אחד כמה נאשמים אם כל אחד מהם היה צד לעבירות שבכתב האישום או לאחת מהן, בין כשותף ובין בדרך אחרת, או אם האישום הוא בשל סדרת מעשים הקשורים זה לזה שהם מהווים פרשה אחת...".

9.   סעיף 88 לחוק סדר הדין הפלילי קובע: "בית המשפט רשאי בכל שלב לפני הכרעת הדין, לצוות על הפרדת המשפט באישום פלוני שנכלל בכתב האישום, או על הפרדת משפטו של נאשם פלוני שהואשם עם אחרים".

השימוש בסמכות לצוות על הפרדת משפטים הוא מועט וזהיר, וככלל, נאשמים שהואשמו כדין בכתב אישום אחד, משפטם מתנהל כמשפט מאוחד ובעניין זה ראו ע"פ 866/95 סוסן נ' מדינת ישראל (27.03.96), פסקה 5 לפסק־ דינו של השופט מצא:

"הדעת נותנת כי המחוקק כיוון לכך, שפרשה עובדתית אחת תתברר בפני בית־ משפט אחד, על כל ספיחיה. אין חולק כי זהו גם המצב הרצוי".

בספרה של חיה זנדברג "זכויות נאשמים: הזכות למשפט נפרד" (2001), פרק שביעי, היא מבארת כי עיון בפסיקת בתי המשפט מלמד כי רתיעתם של בתי המשפט מלהיעתר לבקשות להפרדת משפטים יסודה בטעמים שביעילות: הפרדת המשפטים עלולה להביא לניהול משפטי כפול ומשולש. כך, עשויים להיפגע  העדים, שנאלצים להעיד שוב ושוב באותו עניין.והטעם המהותי - רק במשפט מאוחד יכולה להתברר בפני בית המשפט התמונה העובדתית במלואה, שכן רק במשפט מאוחד מובאות בפני בית המשפט כל הגרסאות של הנוגעים בדבר ומעומתות זו מול זו. משפט מאוחד הוא הדרך הראויה לבירור האמת. מעבר לכך, משפטים נפרדים עלולים להביא לפסיקה סותרת הפוגעת באמון הציבור במערכת בתי המשפט ועלולה לפגוע בזכותם של נאשמים לשוויון.

בהחלטות על איחוד אישומים והפרדתם, על בית המשפט לשקול שיקולים של יעילות דיונית ומניעת סרבול הליכים, שיקולי צדק מהותי, לאפשר הערכה אחידה של מהימנות העדים וכן לאפשר קביעת מדרג ענישה אחד על פי חלקו של כל נאשם, ככל שיורשע. מובן כי בכל החלטה, על בית המשפט לשקול את הפגיעה בנאשמים, ובפרט קיפוח יכולתו של נאשם להתגונן מפניה אישומים כנגדו.

הן באיחוד והן בהפרדה יש מעמד מרכזי לשיקול של מניעת עיוות דין, על אף שמרכיב נורמטיבי זה מוזכר מפורשות רק בסעיף 90 לחוק סדר הדין הפלילי ואינו נכלל במילותיו של סעיף 88 לחוק. בע"פ 56/51 יעקב בן עובדיה מזרחי נ' היועץ המשפטי לממשלת ישראל פ"ד ה 1504, בעמ' 1513, נקבע באשר למושג "עיוות הדין":

"כאן וודאי אין די בהשערות וניחושים על היתרונות שהנאשם עלול היה ליהנות מהם אילו יופרד הדיון אלא חייבים להצביע על עיוות דין מסוים, ודאי וקונקרטי שנגרם בפועל ממש לאותו מערער". (ההדגשות אינן במקור - ר.ת.)

בע"פ 11426/03 אחמד חואמדה נ' מדינת ישראל (31.12.08), פסקאות 33, 34 נקבע:

"שיקול מרכזי בענין זה הוא קיומו של עיוות דין הנובע מהפרדת משפטיהם של הנאשמים או מהותרתם מאוחדים. זאת, חרף כך ששיקול זה לא נזכר מפורשות בסעיף 88 לחוק סדר הדין הפלילי............."

"......עמדה זו עולה בקנה אחד עם תכליתו של ההסדר הקבוע בסעיף 88 לחוק סדר הדין הפלילי אשר נועד מחד לשמור על ניהולו של ההליך הפלילי באופן ממצה, תוך הגנה על זכויותיהם של הנאשמים, ומאידך, לשמור על ניהולו התקין והיעיל של ההליך".

בעניין חואמדה הנ"ל דובר בנאשמים במשותף, כאשר אחד מהם קיווה שנאשם אחר יעיד לטובתו, אלא שאותו נאשם בחר לשמור על זכות השתיקה. בקשתו לזמנו כעד הגנה מטעמו נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי "על רקע ההלכה לפיה מקום בו מדובר בשותפים לעבירה שנאשמו בכתב אישום אחד, אין כופין על אחד מהם להעיד לטובת חברו, הן משום זכות השתיקה והזכות לחיסיון מפני הפללה עצמית העומדות לו, הן משום זכותו שלא לחשוף את קו ההגנה שלו והן משום זכותו לנהל את הגנתו במתכונת ראויה (להבדיל ממצב בו הופרדו כתבי האישום...)" שם, בפסקה 32. בין השאר, בית המשפט העליון נדרש לשאלה האם ראוי היה להפריד את משפטם בכדי לאפשר את עדותו של אותו נאשם. נקבע שם שלא הוגשה בקשת הפרדה כזו ע"י ההגנה, ואפשרות זו הועלתה רק בשלב הסיכומים, ושיש לשאוף לכך שבקשות הפרדה תוגשנה לפני תחילת הדיון במשפט. אלא, שהטענה בערעור לא נדחתה בשל כך שהבקשה להפרדת המשפט לא הוגשה במועד, שכן סעיף 88 לחסד"פ מאפשר ממילא הפרדה בכל שלב טרם הכרעת הדין, אלא מטעמים ענייניים - שלא הוכח עיוות דין ולא נמצאה הצדקה להפרדה. השאלה המהותית שנשאלה שם הייתה האם ראוי היה שבית המשפט יורה מיוזמתו על הפרדת המשפט על מנת למנוע עיוות דין, והתשובה שניתנה לכך הייתה שלילית, תוך שבית המשפט קבע כי המערער לא הצביע על "עיוות דין מסוים, ודאי וקונקרטי שנגרם בפועל ממש" ושטענותיו היו בבחינת "השערות וניחושים", כלשון ההחלטה בעניין מזרחי הנ"ל, וכי קשה להניח שאם הנאשם האחר היה מעיד - היה מועיל לו, ודחה את טענתו.

גם בענייננו, לאחר ששקלנו את טיעוני הצדדים ואת טעמיו של ב"כ הנאשם 3 לבקשת ההפרדה, לא התרשמנו כי הונח בסיס לטענותיו ולא התרשמנו כי הותרת בירור עניינו עם עניינם של הנאשמים 1 ו - 2 תגרום לו עיוות דין "מסוים, ודאי וקונקרטי" כלשון עניין מזרחי וכפי שנקבע בעניין חואמדה הנ"ל.

מהתם להכא, לא התרשמנו כי תיגרם פגיעה ביכולתו של הנאשם 3 להתגונן כראוי, או כי הותרת כתב האישום בצורתו הנוכחית בעת הזו תיפגע ביכולתו לחקור את הנאשמים האחרים נגדית, באם יבחרו להעיד. כך גם לא הונח בסיס לטענת ב"כ הנאשם 3 באשר לקיפוח הגנתם של הנאשמים האחרים, המתנגדים מטעמם לבקשתו להפרדה.

טענות הנאשם 3 לעניין ניגודי העניינים בשל כך שבכוונתו לחקור נגדית את הנאשמים 1 ו - 2 ברוח טיעוניו כי הנאשם היה נתון למרותם, אינה יוצאת דופן והיא עולה בתיקים לא מעטים בהם לנאשמים טענות שונות זה כנגד זה, ואינה מהווה כשלעצמה בסיס והצדקה להפרדת אישומים.

באשר לחשש של הנאשם 3 מאיום, נראה כי החשש שלו מפני נאשמים 1 ו - 2 לא יפוג גם אם יופרד הדיון ואז הנאשם 3 יגיע להעיד נגדם כעד תביעה, שהרי עדיין בכוונתו, כך ניתן להבין, לטעון כי פעל תחת מרותם ותחת לחץ שהפעילו עליו. במאמר מוסגר ייאמר כי על פניה, הטענה אינה מתיישבת עם נוסח כתב האישום שהוגש על ידי המאשימה, המייחס לו חלק פעיל ביותר בביצוע הרצח ובעבירות הנוספות.

השחרת פניו של נאשם אחד על ידי נאשם אחר אשר מואשמים יחד באותו כתב אישום, הינה 'חזון נפרץ' בכתבי אישום המוגשים נגד מספר נאשמים, היא צפויה, ומהווה סיכון שהנאשמים 1 ו - 2 נוטלים על עצמם, באשר הם התנגדו לבקשת ההפרדה, ובכל מקרה פסיקת בתי המשפט חזרה וקבעה בעניין זה כי "חזקה על השופטים - כיד מקצועיותם וניסיונם - שידעו להכריע בדבר עצם אשמתו של העותר ומהותה, בכל אחת מן הפרשיות, על יסוד התשתית הראייתית שתונח..." (בג"ץ 5238/98 הנ"ל).

ברי כי כל נאשם נשפט על פי הראיות הקבילות המובאות בענייננו, וכבכל תיק, אף כאן יפעל בית המשפט באופן מקצועי ויתעלם מראיות שאינן קבילות ומכל מה שיסיטו מהכרעה על פי דין ועל פי התשתית הראייתית שתונח ביחס לכל נאשם ונאשם.

אשר ליעילות הדיונית, ברי כי ניהול המשפט במאוחד עולה בקנה אחד עם שיקולי יעילות דיונית, וניהול משפט אחד חוסך במשאבים, בזמן שיפוטי, והוא נכון ויעיל הן מבחינת בית המשפט, והן מבחינת העדים. גם אם חלק מהעדים הינם שוטרים, עדיין העדתם פעמיים בשני הליכים משפטיים שונים אינה יעילה, לא מבחינת בית המשפט ולא מבחינתם. בנוסף, ניהול המשפט יחד באותה פרשה ימנע סיכון של החלטות סותרות ויאפשר קבלת התמונה המלאה של הפרשה מכל זוויותיה והערכתה על ידי אותו מותב.

ולבסוף, באשר לבקשת הנאשם 3 להגיש בשלב זה את העימותים שנערכו בין הנאשמים, לא ראינו דרך ולא ראינו הצדקה לקבל ראיות באופן חד צדדי כבר בשלב זה. מעבר לכך, הן הנאשם 3 והן המאשימה בתגובתה פירטו את עיקרי הדברים והתייחסו לטענות הנאשם 3 נגד הנאשמים האחרים, כך שרוח הדברים הובאה בפנינו, גם אם לא תוכנם.

לפיכך, החלטנו שלא להיעתר לבקשה להפרדת משפטו של נאשם 3 ממשפטם של יתר הנאשמים.

יעל רז לוי,

סגנית הנשיאה, אב"ד

אהרון משניות, שופט

רחל תורן, שופטת