1

בעניין: בקשה לביטול פסק דין.

1.         בפניי בקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר המבקשת ביום 6.6.17 (להלן: "פסק הדין").

2.         במסגרת פסק הדין הורשעה המבקשת בעבירה על תקנה 72(א)(10) לתקנות התעבורה ונגזר עליה קנס בסך 800 ₪.

3.         המבקשת טענה כי הזימון לדיון בבית המשפט לא הגיע לידיה וכי גם על פסק הדין לא נמסרה לה הודעה אלא ע"י דרישה מרשות האכיפה. טענה כי במקום בו חנתה ישנם שני מחסומים שהאחד אינו פעיל וניתן להחנות מולו וכי החניה של רכבה לא מהווה הפרעה או חסימת החניון. טענה כי אין תמרור האוסר חניה במקום.

4.         המשיבה התנגדה לבקשה וטענה כי אישור המסירה חזר בציון "לא נדרש" ומשכך בוצעה מסירה כדין. טענה כי הותרת פסק הדין על כנו לא תגרום עיוות דין למבקשת וזאת לאור הודאתה בתצהיר שצורף לבקשה לפיו החנתה רכבה שלא כחוק.

2

5.         לאחר ששקלתי טענות הצדדים לא מצאתי לנכון להיעתר לבקשה.

6.         על פי סעיף 130(ח) לחסד"פ בית המשפט רשאי, על פי בקשת הנאשם, לבטל את פסק הדין בהתקיים אחד משני תנאים: סיבה מוצדקת לאי התייצבותו לדיון או גרימת עיוות דין כתוצאה מהותרת פסק הדין על כנו (ראו בנדון: רע"פ 9142/01 איטליא נ' מ"י, פ"ד נז(6) 793; רע"פ 7709/13 סאסי נ' מ"י, ניתן בתאריך 28.11.13).

7.         משלוח הדוח באמצעות דואר רשום מקים "חזקת מסירה" כאשר על הנמען מוטל הנטל להוכיח כי לא קיבל את ההודעה מסיבות שאינן תלויות בו (ראו לעניין זה רע"פ 8626/14 סמארה נ' מ"י, 10.2.15 וכן רע"פ 106/15 קריב נ' מ"י, 20.1.15).

אישור המסירה חזר בציון "לא נדרש" ומכאן שקמה חזקת המסירה. המבקשת לא הפריכה את חזקת המסירה.

8.         מעבר לכך לא מצאתי טענות הגנה אחרות המצדיקות את קבלת הבקשה ולא התרשמתי כי הותרת פסק הדין על כנו תגרום עיוות דין למבקשת. המבקשת למעשה הודתה כי החנתה רכבה במקום אסור על פי החוק, כאשר אין רלוונטיות לטענתה כי חנתה מול מחסום שאינו פעיל או שהאופן בו חנתה לא היה בו משום הפרעה.

9.         לאור כל האמור הבקשה נדחית.

10.       בשים לב לדחיית הבקשה, ההחלטה על עיכוב ביצוע פסק הדין מבוטלת.

המבקשת תשלם הקנס האמור בגזר הדין עד ליום 24.12.17 על פי שובר שיונפק לה במזכירות בית המשפט.

11.       המזכירות תעביר עותק החלטתי זו לצדדים.

3

ניתנה היום, כ"א חשוון תשע"ח, 10 נובמבר 2017, בהעדר הצדדים.