1

בפני טענה מקדמית אותה מעלה הנאשם ולפיה כתב האישום אינו מגלה אשמה -

ולמעשה המדובר בטענה הנשענת על סעיף 149(4) בחוק סדר הדין הפלילי לפיו:

"העובדות המתוארות בכתב האישום אינן מהוות עבירה".

לטענת ב"כ הנאשם, בהתאם לעובדות כתב האישום נהג הנאשם רכב ביום 3.7.18 שעה שביום 14.2.18 נפסל רישיונו על ידי קצין משטרה.

ב"כ הנאשם אינו חולק על העובדות המתוארות בכתב האישום, אך טוען כי פסילת הנאשם על ידי קצין המשטרה הייתה בהליך מנהלי למשך 60 יום, ולכן בתום 60 יום מיום 14.2.18 (ביום 14.4.18) פקעה הפסילה המנהלית כך שביום 3.7.18 לא נהג הנאשם בזמן פסילה.

לטענת ב"כ הנאשם, הצהיר הנאשם בפני קצין המשטרה במהלך השימוע שבוצע לו כי רישיון נהיגתו אבד, ולאור הצהרה זו, מניין הפסילה אמור היה להתחיל מיום ההחלטה בהישען על הצהרתו.

2

המדינה בתגובתה השיבה כי קצין המשטרה מצא כי הנהג נפסל על ידי רשות הרישוי ובהתאם לדברי הקצין נדרש הנהג להציג אישור על הפקדת רישיונו ברשות הרישוי אחרת מניין ימי הפסילה המנהלית לא יחל עד ביצוע הפקדת רישיון.

אין חולק כי הדברים לעיל נרשמו על ידי קצין המשטרה ואין חולק כי הנאשם אכן הצהיר בפני קצין המשטרה כי רישיונו אבד.

אקדים כי טענת ב"כ הנאשם לפיה הגיבה המדינה בעל פה ובאחור נכונה עובדתית, אך נוכח העובדה כי ב"כ הנאשם קיבל אפשרות מלאה להגיב באריכות בכתב לעמדת המדינה, אין אני רואה סיבה מדוע צריך בית המשפט לתת ההחלטה על בסיס עמדת הנאשם בלבד (מה גם שכפי שיוסבר להלן, גם על בסיס עמדה זו בלבד הייתה מתקבלת החלטה זהה).

אודה כי על פניו סברתי שיש צדק רב בטענות ב"כ הנאשם, שכן מצו הפסילה שהוצג לבית המשפט עלה כי הנאשם הצהיר מיד בפני קצין המשטרה כי רישיונו אבד, וככל שהצהרה זו תתקבל כתקפה לצורך חישוב הפסילה, הרי שנהיגת הנאשם ברכב ביום 3.7.18 הייתה לאחר שהפסילה המנהלית הסתיימה.

אלא, שקריאה מוקפדת של החוק מראה כי המצב המשפטי שונה מהמצב לו טען ב"כ הנאשם תוך שהפנה לתקנה 555 בתקנות התעבורה.

למעשה, התקנה אשר מסדירה בחוק את הפקדת הרישיונות בידי רשות מרשויות המדינה היא תקנה 557 ולא תקנה 555 לה הופנה בית המשפט.

וכך קובעת תקנה 557 בתקנות התעבורה, תשכ"א - 1961:

" (א) הודע לבעל הרשיון על פסילת רשיונו או על התלייתו על ידי בית המשפט או לפי צו של קצין משטרה או לפי החלטה של רשות הרישוי, לפי הענין, ימציא את רשיונו כאמור בחלק זה אף אם רשיונו אינו בר-תוקף אותה שעה.

3

(ב) הוכח על פי תצהיר לפי פקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, למזכיר של בית המשפט שהרשיע בעל רשיון נהיגה, או לקצין משטרה או לרשות הרישוי, לפי הענין, כי רשיונו של בעל רשיון נהיגה שנפסל כאמור בחלק זה אבד ואין בידו כל עותק של הרשיון, יתחיל מירוץ תקופת הפסילה מיום שהומצאה ההצהרה לרשות שהטילה אותה.

(ג) מצא בעל הרשיון את הרשיון שאבד ימציאו מיד לבית המשפט, לקצין משטרה או לרשות הרישוי שהחליטה על הפסילה."

בהתאם ללשון החוק המפורשת לא ניתן לצורך מניית הפסילה "להישען" על תצהיר בעל פה של האדם הפסול לפיו מצהיר הוא כי רישיונו אבד, ולמשה החוק מחייב את אותו אדם להוכיח טענתו באמצעות תצהיר לפי פקודת הראיות.

על פניו המדובר בהליך בירוקרטי אשר גורם טרחה למצהיר, אך זו לשון החוק המפורשת ואין בית המשפט רשאי להתנות על החוק או לגזור ממנו הקלות לטובת אדם שלא פעל בהתאם לקבוע בחוק.

במקרה זה מקבל אני באופן מלא את טענת ב"כ הנאשם לפיה הצהיר הנאשם בפני הקצין הפוסל כי רישיונו אבד.

בין אם רישיונו היה פסול כתוצאה מהחלטה של רשות הרישוי ובין אם לא, אין כל קשר בין נושא זה לשאלת תחילת מניית הפסילה נשוא החלטת קצין המשטרה בהליך שבפני.

פסילת קצין המשטרה מיום 14.2.18 יכולה להתחיל להימנות בהתרחש אחד משתי הפעולות שלהלן:

1. הפקדת רישיון הנהיגה בידי קצין המשטרה (בין אם רישיון תקף ובין אם לא).

2. הפקדת תצהיר של הנהג (ערוך לפי פקודת הראיות) בידי קצין המשטרה ולפיו הרישיון אבד ואין בידי הנהג עותק אחר של רישיון הנהיגה.

החוק אינו מתיר פרוצדורה שלישית אחרת לתחילת מניית הפסילה המנהלית, ובהעדר אחת משתי הפעולות לעיל, תהיה פסילתו של הנאשם פעילה מרגע הטלתה אך לא תחל מניית הפסילה לצורך סיומה עד להפקדת הרישיון או התצהיר כאמור לעיל בידי קצין המשטרה.

בפרשה זו, על פניו, לא התבצעה אף אחת מהפעולות לעיל על ידי הנאשם.

בנסיבות אלה, טענת הנאשם לפיה עובדות כתב האישום אינן מהוות עבירה נדחית על ידי.

קובע תיק זה להקראה נוספת בפני ליום 4.11.19 בשעה 11:00.

4

לזמן הצדדים.

ניתנה היום, ז' סיוון תשע"ט, 10 יוני 2019, בהעדר הצדדים.