1

הבקשה נידחת.

ההלכה המשפטית קבעה כי על מי שמבקש ביטול פסק דין שניתן בהעדרו להצביע על קיומו של הצדק סביר להיעדרות מן הדיון או להראות שקיים חשש ממשי לקיומו של עוות דין. לעניין זה ראו רע"פ 9142/01 סוראיה איטליא נגד מדינת ישראל.

כב' בית המשפט העליון הביע דעתו וקבע בין השאר, בסעיף 8 לפסק הדין:

"שיכחה של מועד הדיון לבדה, אפילו אם אירעה בתום לב, אינה יכולה להצדיק אי הופעה לדיון (ראו: רע"א 418/85, רוקנשטיין - א.א.). דין דומה יחול לגבי טעות משרדית של עורך הדין המייצג הנאשם או לגבי טעות הנובעת מחוסר תשומת לב של הנאשם עצמו...".

יפים לענייננו גם הדברים שנאמרו ברע"פ 8065/10 ויאצ'סלב מלייב נגד מ"י:

"לכל אדם הזכות ליומו בבית המשפט, ואולם אין לאפשר ניצול זכות זו שלא לטובה. על המבקש לבטל פסק הדין שניתן בהיעדר, להראות כי הייתה סיבה מוצדקת לאי התייצבותו, או כי הביטול דרוש כדי למנוע עיוות דין"

2

יתרה מכך העונש שהוטל על המבקש הנו עונש המינימום שנקבע ע"י המחוקק בגין עבירה זו, ואיני רואה כל עיוות דין וזאת אף אם רמז המבקש כי הינו מבקש לטעון לעניין עצם אשמתו וראה לנושא אף רע"פ 8333/09 ולאחרונה גם רע"פ 7709/13 סאסי נ' מדינת ישראל.

סוף דבר כאמור, הבקשה נדחית.

ניתנה היום, י"ח אדר תשע"ד, 18 פברואר 2014, בהעדר הצדדים.