1

לאחר שעיינתי בבקשה הגעתי למסקנה כי דינה להידחות וזאת מן הטעמים הבאים.

1.         אין חולק כי במהותה, הבקשה היא למעשה לחישוב תקופת פסילה. כידוע, בעקבות בש"פ 9075/12 ג'אבר נ' מ"י נקבע כי הסמכות לחישוב פסילה נתונה לרשות הרישוי ולא לבית משפט זה. אגב, פסק הדין בעניין גאבר ניתן מאוחר יותר לפסק הדין בעניין בראל עליו נסמכת הבקשה והוא ניתן במותב שלושה בבית המשפט העליון. משכך, ברי כי מעמדו הנורמטיבי של מה שנפסק בעניין ג'אבר גובר, בכל הכבוד הראוי, על מה שנפסק על ידי בית המשפט המחוזי בעניין בראל.

2.         במאמר מוסגר ומעבר לנדרש אציין כי היה מקום לדחות בקשה זו גם לגופה. המבקשת לא נכחה במועד גזר הדין. ב"כ עו"ד אסדי נכח בדיון והוא, כמי שמתמחה בתחום התעבורה, וודאי יודע על חובתה של המבקשת להפקיד רישיונה במזכירות. אם היה ספק קל בדבר הרי שסעיף 1 לגזר הדין קובע במפורש כי חובת המבקשת להפקיד רישיונה במזכירות בית המשפט. כידוע, ידיעתו של ב"כ המבקשת כמוה כידיעת המבקשת. בנסיבות אלה אין בטענה המשתמעת מן התצהיר לפיה לא הוסבר למבקשת למעשה על ידי משרד ב"כ על חובתה להפקיד תצהיר כדי לסתור את חזקת הידיעה האמורה.

לאור כל האמור הבקשה נדחית.

ניתנה היום, י"ח חשוון תשע"ה, 11 נובמבר 2014, בהעדר הצדדים.

2