1

לנאשם נרשם דוח שעניינו שימוש בטלפון נייד תוך תנועת הרכב שלא באמצעות דיבורית. הנאשם כפר בביצוע העבירה וטען כי לא החזיק טלפון נייד אלא הניח אותו בכיסו.

2

במסגרת פרשת התביעה העידו 2 עדות תביעה. השוטרת מיה לוי נהגה בניידת בעת העבירה. עדה זו ערכה מזכר בו ציינה כי לא הבחינה בעבירה והנאשם ויתר על העדתה. השוטרת קטרינה טרק ישבה במושב הנוסע בניידת בעת שהבחינה בעבירה. עדה זו ערכה את הדוח לנאשם (להלן: "עורכת הדוח"). על פי האמור בדוח (ת/1) בעת נסיעת הניידת ברחוב רבי עקיבא ממערב למזרח הבחינה ברכב הנאשם מגיע ממזרח למערב בכיוון המנוגד לכיוון נסיעת הניידת כאשר דרך השמשה הקדמית ראתה עורכת הדוח את הנאשם מחזיק בידו השמאלית טלפון נייד בגובה הכתף. השוטרת כרזה לנאשם לעצור והוא נעצר ברחוב רבי עקיבא 111 שם נרשם לו הדוח.

הנאשם ניסה לבסס בחקירה נגדית אפשרות כי ממקום מושבה לא הייתה עורכת הדוח יכולה להבחין בביצוע העבירה בשל מצב התנועה במקום. ניסיון זה לא צלח. עורכת הדוח ציינה כי המרחק בין הניידת לרכב הנאשם לא היה גדול ומשעה שכלי הרכב נסעו זה לקראת זה היה בידה להבחין בעבירה דרך השמשה הקדמית (ע' 4 ש' 4-6). יתר על כן, הנאשם אישר בחקירה נגדית כי לא היה קושי להבחין בו דרך השמשה הקדמית של רכבו שכן אין שום חציצה או הסתרה שהיה בה כדי להפריע לעורכת הדוח להבחין כראוי בביצוע העבירה (ע' 5 ש' 19-21).

בפרשת ההגנה הקפיד הנאשם לשוב ולציין כי לא "דיבר" בטלפון. כך אמר "לא דיברתי בטלפון הנייד" (ע' 4 ש' 28) ובהמשך "יש לי אזניה קבועה ואני אף פעם לא מדובר בטלפון הנייד מהרכב" (ע' 4 ש' 30-31) "לא דיברתי בטלפון" ( ע' 5 ש' 1). גם בסיכומיו ביקש הנאשם לזכות אותו משום ש"לא דיברתי בטלפון הנייד וגם אם נטען שדיברתי בטל' וזרקתי אותו, זה לא נכון בכלל" (ע' 6 ש' 8-9). כאשר נשאל בחקירה נגדית על אפשרות כי לא שוחח בטלפון אך עשה בו שימוש אחר השיב הנאשם תשובה עמומה הבוחרת לשוב ולהתמקד בשיחה בטלפון כשימוש בו ("לא. היא אמרה שדיברתי בטלפון הנייד. אמרתי לה שלא דיברתי בטלפון. לדעתי היא לא יכלה להבחין" (ע' 5 ש' 26-27)).

דיון והכרעה

לאחר ששקלתי את העדויות והזהרתי את עצמי כי גרסת המאשימה נשענת על עדות יחידה מצאתי להרשיע את הנאשם בעבירה המיוחסת לו בת'1. אפרט.

3

ראשית גרסת המאשימה לא נסתרה בחקירה נגדית. הנאשם ניסה לבסס את הטענה כי בשל מצב התנועה לא היה בידי עורכת הדוח להבחין בביצוע העבירה. עורכת הדוח עמדה על כך שבשל העובדה שהניידת ורכבו נעו זה לקראת זה היה בידה להבחין בביצוע העבירה דרך השמשה הקדמית של רכבו. הנאשם לא הציג כל ראיה לסתור זאת או להטיל בכך ספק. הנאשם לא חקר את עורכת הדוח בנוגע לכיווני נסיעת כלי הרכב כמפורט בת/1 ורק בעדותו ציין לראשונה כי "היא נסעה לכיוון אחד ואני לכיוון אחר" (ע' 5 ש' 18). ברור כי ערכה של טענה זו הוא נמוך משעה שעורכת הדוח כלל לא נחקרה בעניין זה על ידי הנאשם בחקירה נגדית. הנאשם אישר בחקירה נגדית כי אין קושי להבחין בו אוחז בטלפון באמצעות השמשה הקדמית של רכבו שכן אין כל גורם החוצץ או מפריע לאפשרות עורכת הדוח לעשות כן (ע' 5 ש' 19-21).

שנית, תקנה 28 (ב) לתקנות התעבורה אינה אוסרת רק "שיחה" באמצעות טלפון נייד אלא כל "שימוש" בטלפון נייד בעת תנועת הרכב שלא באמצעות דיבורית. "שימוש" זה פורש בפסיקה כמתייחס לקשת פעולות שאותם ניתן לבצע באמצעות פונקציות שונות של מכשיר הטלפון כמו שימוש בנווטן, שימוש במצלמה, ביישומון לשיגור או קבלת מסרים וכיו"ב ( ראו: עפ"ת (ת"א) 9847-04-13‏ ‏ תומר ברין נ' מדינת ישראל). לעומת זאת, בפרשת ההגנה הקפיד הנאשם להרחיק עדותו למחוזות הנוחים לו והתייחס במפורש רק לכך שלא שוחח בטלפון תוך שהוא מתעלם במפגיע מן האפשרות שאחז בטלפון ועשה בו שימוש אחר כאמור לעיל שאיננו שיחה. גם כאשר נשאל הנאשם במפורש בחקירה נגדית שב ונדרש רק לאפשרות כי שוחח בטלפון (ש. אתה חוזר על אותה התנסחות שלא דיברת. יכול להיות ששלחת מסרון, שניסית לצלם משהו, שחיפשת משהו בזיכרון הטלפון? ת. לא. היא אמרה שדיברתי בטלפון הנייד. אמרתי לה שלא דיברתי בטלפון." ע' 5 ש' 24-26). לטעמי, העובדה שהנאשם בחר למקד את גרסתו ותשובותיו רק לשיחה באמצעות הטלפון כשימוש היחיד מצביעה על רצונו להתחמק ממסירת גרסה ברורה לגבי אפשרות של עשיית שימוש אחר כאמור במכשיר הטלפון שלא באמצעות דיבורית תוך תנועת הרכב. זאת ועוד, למרות שגרסת הנאשם בדיון ההקראה היתה כי הטלפון היה מונח בכיסו בעת הנהיגה הוא לא התייחס לעניין זה כלל במסגרת תגובתו לרישום הדוח ת/1 ואף לא טרח לחקור את עורכת הדוח בעניין זה ולעמתה עם גרסה זו. גם הימנעות הנאשם מלהתייחס בעדותו לגרסה שהציג בדיון ההקראה והימנעותו מלעמת את עורכת הדוח עם גרסה זו אומרים "דרשני".

לאור כל האמור, שוכנעתי במידה הנדרשת כי הנאשם עבר את העבירה המיוחסת לו ואני מרשיעו בעבירה זו.

ניתנה היום28 פברואר 2018, במעמד הצדדים

4