לפניי בקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר התייצבות ביום 03.02.22 (להלן: "פסק הדין").

המבקש, באמצעות בא כוחו, טוען כי לא זומן לדיון ולכן לא התייצב, וכי "בידיו מסמכים וראיות שיש בהם פוטנציאל של ממש לשינוי התוצאה".

המשיבה התנגדה למבוקש.

דיון והכרעה:

סבורני כי דין הבקשה להידחות.

ראשית, בתיק בית המשפט סרוק אישור מסירה של הזימון לדיון, על גביו נקובה העילה "לא נדרש". יש לציין, כי על גבי אישור המסירה נקובים פרטיו של המבקש ופרטי מענו, לרבות מספר תיבת דואר.

מכל מקום, לא נטען ע"י המבקש דבר לגבי אישור מסירה זה, למעט טענה כללית ולא מנומקת לפיה לא זומן לדיון.

שנית, ביום 20.07.22 נסרק לתיק בית המשפט ייפוי כוח מטעם בא כוחו של המבקש, והבקשה שלפניי הוגשה אך בחלוף כ-16 חודשים ממועד זה, ביום 21.11.23, וזאת מבלי שהתקבלה לכך הסכמת המשיבה, וללא כל הסבר לשיהוי הניכר בהגשתה.

שלישית, המבקש טוען כי בידיו ראיות שיש בכוחן לשנות את התוצאה, אלא שמדובר בטענה כללית ולא מנומקת, שאינה עולה כדי פרמטר החשש לעיוות דין (ראה רע"פ 8427/17 מדינת ישראל נ' סאלם ואח').

רביעית, הבקשה הוגשה מבלי שצורף אליה תצהיר מטעמו של המבקש (ראה רע"פ 1771/19 עבודי ואח' נ' מדינת ישראל).

לנוכח כל האמור לעיל, ובעיקר לנוכח העובדה כי הגשת הבקשה ללא הסכמת המשיבה נוגדת את הוראות הדין, כך שנתון זה מספק לשם דחייתה, הבקשה נדחית.

לפנים משורת הדין, הנני מורה על ביטול תוספת הפיגורים.

הקנס המקורי שהוטל ישולם עד ולא יאוחר מיום 29.02.24.

ההחלטה תומצא לצדדים ולמרכז לגביית קנסות.

ניתנה היום, י"ז כסלו תשפ"ד, 30 נובמבר 2023, בהעדר הצדדים.