לפניי בקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר התייצבות ביום 15.09.22 0להלן: פסק הדין").

המבקש, באמצעות בא כוחו, טוען כי לא התייצב לדיון מאחר שלא זומן כדין, וכי הוא כופר בביצוע העבירה המיוחסת.

המשיבה התנגדה למבוקש.

דיון והכרעה:

סבורני כי דין הבקשה להידחות.

ראשית, הבקשה הוגשה בחלוף כ-10 חודשים ממועד מתן פסק הדין. המבקש טוען כי נודע לו על מתן פסק הדין "לפני מספר ימים" אך אינו מפרט, ולו פירוט מינימאלי, מתי וכיצד נודע לו על שפיטתו בהיעדר.

יצוין, כי בתיק בית המשפט סרוק אישור מסירה של פסק הדין, אשר הודבק במענו של המבקש. מכל מקום, מצאתי לנכון לדון בבקשה לגופו של עניין, וזאת לנוכח העובדה כי אישור המסירה מציין הדבקה לאחר שני ביקורים ולא שלושה, וזאת למרות שהעילה הנקובה על גבי האישור הינה "לאחר ביקור שלישי- הודבק".

שנית, המבקש טוען כי זימון לדיון לא התקבל במענו, וזאת לנוכח העובדה כי הזימון נשלח למענו הישן, וכי העתיק את מקום מגוריו.

לעניין זה אפנה לעותק הבקשה להישפט, אשר הוגשה ע"י המבקש, על גביה נקוב מען זהה למען שאליו המשיבה שלחה את הזימון. עוד אציין, כי המבקש לא צירף כל אסמכתא התומכת בטענתו לפיה העתיק את מקום מגוריו.

לנוכח האמור לעיל, הנני קובעת כי הסיבה לאי התייצבות המבקש לדיון נעוצה בו.

שלישית, המבקש אמנם כפר בביצוע העבירה המיוחסת, אלא שמדובר בכפירה כללית ולא מנומקת, ולכן הדבר אינו עולה כדי חשש לעיוות דין שיכול וייגרם, ככל שפסק הדין יוותר על כנו.

(ראה רע"פ 8427/17 מדינת ישראל נ' סאלם ואח').

בנוסף, הבקשה אינה נתמכת בתצהיר, כנדרש (ראה רע"פ 1771/19 עבודי ואח' נ' מדינת ישראל).

הבקשה נדחית.

לפנים משורת הדין, הנני מורה על ביטול תוספת הפיגורים.

הקנס שהוטל במסגרת גזר הדין ישולם עד ולא יאוחר מיום 01.01.24.

ההחלטה תומצא לצדדים ולמרכז לגביית קנסות.

ניתנה היום, ט"ז תשרי תשפ"ד, 01 אוקטובר 2023, בהעדר הצדדים.