החלטה

1. לפניי בקשה לביטול פסק דין אשר ניתן כנגד המבקש ביום 10.03.2024 בהעדר התייצבות, על יסוד הוכחת זימונו כדין. על המבקש נגזרו עונשי פסילת מינימום בת 3 חודשים, הופעלה פסילה מותנית בת 3 חודשים במצטבר (סה"כ פסילה בת 6 חודשים), פסילה מותנית 3 חודשים למשך 3 שנים וקנס כספי בסך 1,500 ₪.

2. כנגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו ביצוע עבירה מיום 25.12.2023 של נהיגה ברכב אשר לגביו ניתנה הודעת אי שימוש, בניגוד לתקנה 308 (ד) לתקנות התעבורה. זימון לדין נמסר למבקש במעמד ביצוע האכיפה.

3. בבקשה לביטול פסק הדין נטען כי למבקש לא ניתן יומו בבית המשפט וכי הנו עותר למתן הזדמנות להוכחת חפותו. הבקשה נעדרת אסמכתאות.

4. המשיבה מתנגדת לביטול פסק הדין, בהתבסס על אישור המסירה המפורט לעיל וכי אין בטיעוני המבקש כדי להצביע על עיוות דין או פגם בחזקת המסירה כדין. נטען כי הבקשה הוגשה בעלמא וללא תימוכין.

5. לאחר ששקלתי את טענות בצדדים באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל מחמת חשש לעיוות דין, שכן על אחד משני אדנים יכול בית המשפט לבסס את מסקנתו לביטול פסק דין שניתן בהעדרו של נאשם; סיבה מוצדקת לאי ההתייצבות או מניעת עיוות דין (לדיון מפורט ומורחב, ראו רע"פ 8427/17 מדינת ישראל נ' סאלם (25.3.2018) (להלן: "עניין סאלם").

6. אמנם הבקשה הוגשה בעלמא וללא תימוכין וטענת חפות אינה מבססת חשש לעיוות דין ואולם מעיון בהליך זה עולה כי הוגש גיליון הרשעות שאינו תואם את הרשעותיו של המבקש. בהמשך להחלטה שיפוטית נגרע הגיליון השגוי מנט המשפט והוגש גיליון הרשעות השייך למבקש. מעיון בו - אין אינדיקציה לתקופת הפסילה המותנית שהופעלה כנגדו במצטבר לתקופת הפסילה אשר הושתה בהליך זה. ככל הנראה מדובר בטעות הנעוצה בגיליון הרשעות השייך לאחר ומשכך התבסס חשש לעיוות דין.